אם

פלא ההיווצרות. פרי האהבה. נשיאת חיים של אדם אחר בתוך הגוף. תשעה חודשים של יצירה
מתמדת ללא שום מאמץ. התרחבות הרחם, הזנת העובר מתוך הגוף, תזמון הלידה. צירי הלידה –
עוצמת הכאב ותבונת ההפוגה. כאב הלידה כביטוי לקושי של האשה להיפרד ממי שהיה בתוך גופה.

מושלמות התינוק היוצא מן הגוף. זכר הנולד מגוף אשה. תינוקת, המזכירה לאשה כיצד היתה, בימים
רחוקים, שאותם אינה זוכרת.

אובדן העצמאות. תובענות התינוק. בכיו. לילות בהם נתלשת האם ממיטתה שוב ושוב. ההבנה שכך
זה עומד להיות במשך שנים. שזו החלטה שלא ניתן לחזור ממנה.

ריחו של תינוק, מגע ראשו ועורו בשפתיים, הנחתו בחיק, יכולת הגוף להמשיך להזין אותו גם כשכבר
יצא ממנו. חיוך, שיניים ראשונות, התפתחות, ישיבה, עמידה, הליכה. צחוק של ילד. מלמולים, מילים
ראשונות, שיבושים מתוקים. עוצמת ההזדקקות, עוצמת הרצונות.

הקושי כשילדים גדלים. ויתור על המקום המרכזי בחייהם. הבנה שיש להם אישיות, תחומי עניין
וסולם עדיפויות משלהם. קבלה של העובדה שיכולת ההשפעה עליהם חלקית, שהם יוצאים לדרכם,
ושלא נהיה חשובים בחייהם יותר מכמה שהורינו היו חשובים לנו.

האימהות כהזדמנות ללמוד ולתרגל נתינה. כהזדמנות ללמוד השלמה. כהזדמנות ללמוד לשחרר,
ולאפשר למה שמתרחש להתרחש כפי שהוא.

תודה לחיים שאיפשרו לי לחוות אימהות. תודה לתום, אור ובר, על הזכות להשתתף ביצירת חיים,
ולהשפיע על האנשים שיתפתחו להיות. תודה על מה שהעניקו לי ועל מה שלימדו אותי.

תודה מיוחדת לאור, בני המפגר, שבלי שידע זאת, לימד אותי יותר מכל מורה אחר שהיה לי בחיי.

דברים שלמדתי מאור        הילד בן שלושים – כתבה נוספת על אור

Comments are closed.