אמנות פואטית

מחשבות בעקבות הוידיאו ארט הנפלא Rise and Fall של Fiona Tan 

בשהותנו ביפן נסענו בין השאר לקאנאזאווה, שם נמצא מוזיאון המאה ה-21 לאמנות בת זמננו.
במוזיאון ישנו דבר יפה. כניסה חינם לחלק מהמוזיאון, כך שגם מי שהין אינו מצוי בכיסו יוכל
לחוות אמנות, ותערוכה עכשווית בתשלום. התערוכה המוצגת עתה היא וידיאו ארט, דרך ביטוי
שבדרך כלל אינה מדברת אל לבי. אבל אנחנו כבר כאן, ואנו מחליטים לשלם ולהיכנס אליה.

עבודות הוידיאו המוצגות בה, אני קוראת בברושור באנגלית, הן של פיונה טן. היא נולדה ב- 1966
באינדונזיה. היא בת לאב סיני ולאם אוסטרלית. המשפחה עברה מאינדונזיה לאוסטרליה, שם
גדלה פיונה, כי באינדונזיה חווה האב הסיני אלימות בגלל מוצאו. אחר כך עברה פיונה לאירופה.
כיום היא מתגוררת באמסטרדם, וב – 2009 יצגה את הולנד בביאנלה בונציה. היא מתענינת
באנשים, ומושפעת מהמעברים שעשתה בין מקומות ותרבויות בחייה. היא נוגעת בחוויה של
תלישות, מעברים במקום ובזמן, שימוש בזכרונות ומחשבות כדי ליצור זהות.

אנחנו נכנסים לחדר אחד וצופים כמה דקות על מסך טלויזיה בשחור לבן, בילד שיושב לבדו וחולם.
מפעם לפעם הוא זז מעט. רק אנחנו בחדר, התנועה איטית מאוד, וזה משעמם. טעם של אכזבה
קלה מתחיל למלא את הפה, ואנחנו עוזבים את החדר.

אנחנו נכנסים לחדר אחר. זהו חדר גדול למדי. על ספסלים ועל הרצפה יושבים אנשים, כולם יפנים
בגילים שונים, ומתבוננים במבט מרוכז אל הקיר שלפניהם. היצירה מוקרנת על שני מלבנים
מוארכים, זהים זה לזה בצורתם ובגודלם. המלבנים מושלמים ביחס בין אורך לרוחב של כל אחד
מהם, ובמרחק הנתון ביניהם, ויוצרים ריבוע. ברגע בו אנו נכנסים מוקרן על שני המסכים במבט
מקרוב מפל מים עוצמתי, המתנפץ כפול, בקול רעש כלפי מטה. היופי שלו מלא עוצמה, צלול,
מתיז רסיסים, נפלא בצבעי הירוק לבן שלו ובקול שהוא משמיע. הילד הבודד בשחור לבן נמחה
עם זרם המים, ואנחנו מתישבים על הרצפה.

על שני המסכים מוקרנת דמותה של אשה ישנה. זו אשה מבוגרת, בת שישים וחמש ואולי מעט
יותר. שערה ארוך ולבן, עיניה עצומות, והיא נושמת בשלווה. המצלמה מתקרבת לפניה, מראה
את עיניה העצומות ואת עורה שכבר אינו צעיר, ואז מתרחקת מעט ומראה אותה משנה תנוחה
בשנתה. היא פוקחת בשקט את עיניה. עתה, לראשונה, מוקרנות שתי תמונות שונות על שני
המסכים. בשתיהן שוכבת האשה ומהרהרת לאחר שהתעוררה. באחת היא שוכבת על גבה.
בשניה היא מהרהרת באותה מיטה ובאותו זמן, כשהיא שכובה על צידה. הנשימה נעתקת מרוב
יופי. המקום שניתן לרגע היקר הזה של התעוררות שאינה נחפזת. תווי היופי ואותות הזמן.
ההבדל בין אדם ששוכב על גבו, נתמך מלוא אורכו, למי שמוותר על תמיכה זו למען ההתכנסות
שיש בשכיבה על הצד. היא קמה מהמיטה. היא שוטפת פנים. רסיסי המים של מי הברז מזכירים
את רסיסי המים של המפל. היא מנקה את פניה מול המראה ביסודיות בפיסת צמר גפן. היא
מתאפרת לאט. הצבע מסתיר מעט את סימני הזמן.

גלי הים שוטפים את המסכים, מאפשרים לצופה לספוג לתוכו את שראה עד עכשיו. יומיומי ופשוט
כל כך, ויחד עם זה מכמיר לב ומלא יופי בעת ובעונה אחת. על המסך לצידה נראית אשה צעירה,
כבת עשרים וחמש, עוסקת גם היא בנחת בפעולות היומיום של התעוררות, רחצה, איפור
והתלבשות. היא אינה יפה במיוחד, אך גופה צעיר, עורה חלק ומתוח, ועיניה מלאות תקווה.
מי היא אשה צעירה זו? האם זו בתה של האשה המבוגרת, היוצאת מלאת תקווה בשלב זה אל
חייה, לעומת אמה שנותרה לבדה? ואולי אין האשה הצעירה אלא היא עצמה, בנעוריה, כפי
שהיא עולה, מכאיבה ומנחמת בעת ובעונה אחת, בזכרונה של האשה המבוגרת יותר?

אנו רואים את הנשים בעוד ועוד מצבים יומיומיים. יורדות במדרגות הבית, אותו בית. יוצאות
ברגל, כל אחת לחוד, אל שביל עטור עצים המוליך לכסא הצופה אל הנוף, ויושבות עליו זמן מה.
מעבירות אצבעות בשערן. רוחצות באמבט מלא מים, זו עם כפות רגליה הצעירות, וזו עם כפות
רגליה, שעצם בולטת מהן. כותבות כל אחת ביומנה. מילה אינה נאמרת ביניהן, גם ברגעים שבהן
הן נמצאות זו מול זו על המסך. לעומת זאת, נשמעים קולות אחרים לאורך כל היצירה – ציוץ
צפורים, רחש הכתיבה על הדף, קול המים כשהן נכנסות אל האמבט.

השימוש בשני המסכים גאוני ממש. לעיתים זהה התמונה על שניהם, ועוצמתה מוכפלת. לפעמים
עושה כל דמות משהו אחר. לעיתים נראית אותה דמות בשני רגעים שונים. לעיתים נראית אחת
הדמויות עושה משהו, כשהיא מצולמת משתי זוויות שונות. לעיתים נראות שתי הדמויות מבצעות
פעולה זהה, והדמיון והשוני ביניהן מובלטים באמצעות כך. לעיתים זו אותה תמונה, ברגע של
הפרש זמן. למשל אותו מפל שוצף רגע אחרי רגע. כך אתה חש את תנועתו הלא פוסקת של הזמן.
את שטף הזכרון, המחשבות והרגשות. את עוצמת הטבע, שאינו פוסק לעולם מתנועתו, ושימשיך
להיות שם בצעירותנו, בבגרותנו וגם כשכבר לא נהיה כאן. אני מתבוננת, ובתוכי מהדהד משפטו
העתיק והחכם של הרקליטוס האפל – לעולם אינך נכנס לאותו נהר פעמיים.

גם כשהסתיים הסרט, בן 22 הדקות, נשארתי עוד קצת לשבת. גם אחרים לא מיהרו לקום ולצאת.
בתוכי שטפו אמהות ובנות, נעורים, בגרות והזדקנות. חשתי שהתמלאתי ביופי, אנושיות עמוקה
ואמת. הרגשתי הערכה רבה, כמעט אהבה, לאשה שעוררה בי את כל אלה. בלי לומר מילה, בלי
ליצור שום התפתחות דרמטית, יצרה האשה הזאת שירה.

שוטטתי פזורת דעת בין מוצגי התערוכה האחרים. ראיתי עוד סרט בן כמה דקות על זכרון של רגע,
אליו היא חוזרת שוב ושוב, שהיא יצרה, אך לבי היה כבר מלא מלהכיל. לבקשתי חזרנו לחדר בו
הוצג הסרט, ראינו אותו שוב, מהמקום בו היה כשנכנסנו לחדר ועד סופו, ויצאנו החוצה אל אור
השמש המסמא שבחוץ.

אמנות פואטית היא מונח שמהדהד בתוכי מאז. נגיעה עדינה, טהורה, רבת עוצמה, שאינה אומרת
דבר במפורש על החיים, אך מרטיטה את הלב. היכולת לחפון בזהירות, ביראת כבוד עמוקה
ובחמלה, את יופיים של החיים, זמניותם והכאב הכרוך בהם, כשהם שזורים זה בזה בעת ובעונה
אחת.

                                             IMG_9856600

 

Comments are closed.