אמנות בניו יורק

על חלומות, ביטוי עצמי, מיניות, הומור ומוות
נכתב בעקבות שבוע בניו יורק, נובמבר 2011

 אחרי שהיה במשך שנים רבות איש אלקטרוניקה ומחשבים, החליט איציק, בן זוגי, שהוא רוצה להקדיש את זמנו לעיסוק אחר. משתמש ביצירתיות, שאפיינה אותו תמיד, בגישתו ליופי, בסקרנות הילד המשחק שבו, ובהבנתו בהייטק, שילב את כל אלה עם מה שלמד מאבי, דודי גוטשטיין, שהיה גאון באמנות, והחליט לנסות להיות אמן. הוא החל ליצור פסלי פרספקס יפהפיים, שקופים, בעלי ניקיון צורני, ולשלב בהם תנועה של אור וצבע, שתדגיש בצבעיה, בכיוון תנועתה ובקצב התחלפות צבעיה, את הרעיון העומד בבסיס הפסל. הוא הציג בפסטיבלי האור בירושלים ובברלין, וזכה בכל מקום להתפעלות והתרגשות של הקהל מפסליו. אוצר הפסטיבל בברלין ואשתו, אהבו מאוד את עבודותיו, והפכו לחברינו. אך עם כל זה, טרם הגיעה ההכרה האמנותית הממסדית המיוחלת.

 כיוון שכך, כאשר נתקל איציק בהצעה, להגשת יצירות לתחרות יוקרתית המתקיימת בניו יורק מדי שנה, שהמעטים הזוכים בה תורמים את עבודתם למכירה למטרות צדקה, ומקבלים חשיפה לשוחרי אמנות ניו יורקים, החליט לנסות להצטרף. היות והתברר, שתמורת המכירה של עבודות האמנות הנבחרות, תועבר ל GLAAD – ארגון ההומואים והלסביות האמריקאי, בחר איציק בעבודתו אינטימיות, המשלבת קוביה וכדור מאירים, בעלי צבעים מתחלפים, החבוקים זה בזה, כשלא ברור מי מהם הזכר ומי הנקבה (הכדור הנקבי, בעל הקימורים, הוא דווקא זה שחודר לקובייה הזוויתית, הזכרית) ושלח אותה לתחרות.

 זמן מה עבר, ויום אחד הגיע מייל מרגש. אנו נרגשים לבשר לך, שעבודתך נבחרה, על ידי ועדת אוצרי האמנות שלנו, למכירה השנתית, שהכנסותיה יוקדשו לארגון ההומואים והלסביות. למכירה זו יגיעו שוחרי אמנות רבים, שישלמו, רק עבור הכניסה אליה, סכום נכבד. למכתב נלוו הוראות משלוח של היצירה, וכן הזמנה להגיע ולהשתתף, אם ירצה, באירוע. כעבור יומיים הגיע מייל נוסף. מסתבר שאיציק הוא אחד המועמדים, שנבחרו על ידי ועדת האוצרים, להיות האמן המבטיח, מבין האמנים המציגים את יצירותיהם השנה, ואם ייבחר יוכרז שמו ככזה במהלך האירוע.

 איציק שמח כמובן על כל אלה. הוא עבד על הפסל במשך ימים רבים, ובנה אותו, מוקפד עד אחרון הפרטים. הוא שילב בו גם שלט רחוק, שיאפשר לצופה, לא רק ליהנות מתנועת הצבעים המקורית, שבה עולה האור מלמטה למעלה, סמל לשאיפה שבני זוג ירוממו זה את זה, אלא גם לשנות את צבעיו. אפשרות אחת היא לשנות את צבעיו לשלל צבעי הקשת, כסמל התנועה ההומו לסבית. אפשרות נוספת היא ליצור מעין שיחה בין בני זוג, באמצעות הצבע שיבחרו באותו יום, לקוביה, לכדור או לפסל כולו. כן הושקעה מחשבה רבה בבנית מארז לפסל השביר.

 עתה החלה התלבטות האם כדאי להישאר בארץ ולשלוח את הפסל? אולי כדאי שגם איציק יסע? ואולי כדאי שניסע שנינו? האם נכון להשקיע את הסכום שדורשת נסיעה כזו? ברור היה, שאם יגיעו דמויות מובילות מעולם האמנות או שוחרי אמנות שגם קונים אותה, כדאי לנסוע, וליצור איתם קשר אישי. לעומת זאת, הבנו, שיכול להיות, שאין המדובר אלא במסיבת טרנסווסטיסטים, נוסח סרטיו של אלמודובר, שאינם בהכרח אנשי אמנות. אז מה כדאי?

 לאחר התלבטויות החלטנו. עשרים שנה לא היינו בניו יורק, והנסיעה לשם בזמנו, היתה חוויה לא קלה, כי לא הרגשנו בטחון אישי בעיר. ידענו שניו יורק השתנתה לטובה. בכל זאת, מדובר בעיר מובילה בסצנת האמנות העולמית. ניסע, נראה תערוכות של אמנות בת זמננו, נצפה במופע, נשוטט בעיר, וכמובן, גם נהיה באירוע.

 ניו יורק קידמה את פנינו בברכה. אכן, בטוח לשוטט ברחובות גם בלילה. קר, אבל לא יותר מדי. הומה, אבל לא צפוף. במקומות שונים בגנים ובתחנות הרכבת התחתית, ראינו כושים שרים או רוקדים. אין שירה בעולם, שתשווה לאופן השירה הקצבי, הבוקע מן הנשמה, שבו הם שרים. ויש משהו באופן הנעת הגוף שלהם כשהם רוקדים, שמכשף אותי, ומזכיר לי יותר מכל, את תנועת הגוף הטבעית, נטולת המאמץ ומלאת היופי והמיניות, של פנתר.

 בימים שבהם הכניסה למוזיאונים היא בתשלום מופחת, ראינו תערוכות. ב– MOMA המוזיאון
לאמנות מודרנית בניו יורק, ראינו רטרוספקטיבה נפלאה של יוצר אמריקאי, יליד הולנד, בשם
Willem De Kooning. הוא מצייר על בדים גדולים. מגוון מאוד. מעיד על עצמו, שלעתים הוא עובד
שנים על יצירה, ולעתים מסיים אותה בבת אחד. אהבתי את הדגש שהוא שם על תהליך היצירה,
ועל מה שקורה לו במהלכו.

 עבודותיו המופשטות נפלאות. יצריות, מלאות צבע ותנופה, ויוצרות השפעה רגשית עזה על הצופה.
מול סדרת תמונות אחרת, הכוללת צורות מורכבות זו בזו בשחור לבן, לא יכולתי לעמוד בלי לחוש איום, ולרצות להסתלק משם. הרגשתי שכל התסביכים הפנימיים, שבעבודה של שנים אני מנסה להרגיע ולכסות, עולים מהמקום שבו טמנתי אותם, ומאיימים להציף אותי. ציורי הנשים שלו נפלאים ונוראים ביחד. בתנועות מכחול עזות, מהירות, רשומות בצבע ומקושקשות, הוא מצייר נשים שמנות. הן רואות הכל, חושפות שיניים בחיוך מלגלג, ומלאות את כוחה הבקורתי העצום של אמא, שחושבת שממך כבר לא יצא שום דבר.

 בחדר אחר של המוזיאון, הרגשתי משיכה עזה לעבודותיה של Hannah Wilke. אשה יפה, עם גוף מושך, שעובדת בעיקר עם גופה. בקטע וידיאו, היא ממששת את פניה ומשחקת איתם לאט לאט. היא מעסה את לחייה, עושה פרצופים, מוציאה לשון לכיוונים שונים. קשה לעמוד מול היצירה בלי לרצות ליצור איתה דיאלוג, ולחקות את תנועותיה. התחושה היא כמו זו שנוצרת, כשעושים לפעמים פרצופים מול הראי. סוג של שיחה אישית עם עצמך. רק שהפעם, היא מתרחשת מול אישה אחרת, זרה, שאף לא נמצאת שם, וכל מה שיש לפניך הוא צילום וידיאו של פניה.

 בעבודה אחרת, צילום סטילס, היא מצולמת, כשגופה העירום, היפה, מתכער במעין פצעים. אלה חתיכות מסטיק מקופלות ומצוירות, שהדביקה על גופה במקומות שונים לפני הצילום, כנראה כאות מחאה להתיחסות לגוף האשה, כמי שחייב להיות יפה כדי שיהיה מיני. האמנית המוכשרת והיפה
הזאת, מתה בת חמישים ומשהו. עצוב.

 ביום אחר היינו במוזיאון גוגנהיים לאמנות מודרנית, וראינו את תערוכתו של אמן איטלקי, בשם
Maurizio Cattelan. התערוכה כוללת את כל עבודותיו עד כה, ונקראת – All. המוזיאון הוא מבנה מקסים בעל חלל מרכזי גבוה מאוד, וסביבו מפלסים עגולים, ההולכים ומתפתחים כלפי מעלה, בהם הולכים המבקרים. במרכז החלל נתלו עבודותיו, המפוסלות במראן ובגודלן כדמויות מהחיים. סוס תלוי. חמור. האפיפיור הפולני שוכב מת על דרגש. כלב מנמנם. היטלר רוכן על ברכיו. קבוצה של שחורים מול קבוצה של לבנים, משחקים כדורגל שולחן. ידיים מושטות במועל יד. איש יושב על כספת ענקית ומביט מטה, שוקל לקפוץ ממנה ולהתאבד. אשה המכסה את שדיה בידיה. איש מת מכוסה סדין, שניכר שמתחתיו יש לו עדיין זיקפה. ארבע חיות שונות עומדות זו על גבי זו. אשה מבוגרת יושבת בתוך מקרר שדלתו פתוחה, בחברת כמה צנוניות. ילד יושב ומכין את שיעוריו. אשה עומדת עם גבה לצופים, כבולה בגפיה לקיר, בלי יכולת לזוז. ארבע החיות שנראו קודם, עומדות זו על זו, רק שהפעם הן שלדים. לוח שיש של מציבה. דינוזאור ענק. גבר שעטוף כולו צלוטייפ וגם הוא כבול, בלי יכולת לזוז ממה שיועד לו.

 ככל שאתה עולה במפלסים מתגלות עוד ועוד דמויות, שלא ראית קודם. כאשר אתה מתקדם, אתה רואה גם את הדמויות שראית קודם מזווית אחרת, ומתברר לך מידע נוסף עליהן. בעוד שבתחילה תהית, למה שוקל אדם, היושב על כספת ענקית כל כך, להתאבד, אתה רואה מזווית אחרת, שהכספת נפרצה. בעוד שמלמטה נראית אחת הדמויות כאיש שהתאבד בישיבה במטבח, וראשו נשמט על השולחן, מתגלה מלמעלה, שליד השולחן יושב בעצם לא אדם, כי אם סנאי. מלמעלה רואים, שהאפיפיור מת כי נפל עליו סלע, ושהאמן בחר לתלות אותו מתחת לסוס ולחמור. הכלב הוא ידיד נאמן לאדם, לא רק כשהוא חי. גם כשהוא כבר שלד, הוא ממשיך לשאת בפיו את העיתון שנהג להביא לבעליו. הרבה הומור. הרבה מוות. פיכחון, עם יכולת נכונה לגחך על הכל, ולהמשיך ללכת בדרך. לאט לאט אתה מבין, ש – All אינו רק כל יצירותיו של האמן עד כה, אלא כל מה שיש בחיים. והירידה אחר כך, בספירלת המפלסים, מלמעלה למטה, כשהדמויות בתערוכה כבר מוכרות לך, במין תהליך של פרידה לפני היציאה החוצה, לערב החשוך והקר, עם חיוך קצת עצוב על פניך, היא עונג גדול.

 הגיע הערב המיוחל. איציק ואני מתלבשים יפה ויוצאים ל– Metropolitan Pavilion, שם מתקיימת תצוגת העבודות שנתרמו, ותערך המכירה. חלק מהעבודות יימכרו במכירה פומבית. מעל אחרות, וזו של איציק ביניהן, ייתלו דפי מכירה עם מחיר מינימלי לעבודה, וקפיצות מחיר קבועות מראש. אנשים יוכלו לכתוב על הדף את שמם, ואת הסכום שהם מוכנים לשלם עבור העבודה. רוב העבודות הן צילומים וציורים פרובוקטיביים של גברים, עם דגש על קירבה סוערת (למשל גברים מתנשקים) או על אבר המין הגברי הזקןף. בחלק מהעבודות יש מוטיב של קשת הצבעים – למשל יד אוחזת יד, אחת מהן בצבעי הקשת. עבודה אחת יפה מאוד, בצבעי בורדו, כוללת עיגולים גדולים, חופשיים, זה בתוך זה, מוטבעים בחומר אקרילי ומוארים. העבודה מכילה דם קרוש. לוקח לי זמן להבין, שיתכן שהעיגולים מסמלים את פי הטבעת.

 אט אט, מתקבצים האורחים. משקאות חריפים נמזגים בנדיבות ומוגש כיבוד. המראות מרתקים. זוגות חד מיניים, בעיקר גברים, רובם נמוכי קומה ודקים, לבושים לעתים בטעם אמנותי. כמה זוגות של נשים. במהלך ההתבוננות בהם, בולטת העובדה, שתהיה נטייתנו המינית אשר תהיה, אנו נמשכים לדומים לנו. חלק מהזוגות קרובים זה לזה ומבטאים אהבה. יש גם כמה זוגות מעורבים. לוקח לי זמן להבין, שהם רק נראים ככה. זוג אחד מחופש למלך ולמלכה. חלק מהנשים הן כנראה גברים. אחת המציגות בתערוכה, ישראלית, היא כחולת שיער. בחורה אחת לבושה בצורה גברית, שערה מגולח בצדדים ובמרכזו כרבולת. זה לא מפריע לה להיות יפה ומינית מאוד, באופן בו היא נושאת את גופה ונעה.

 אנשים מתעניינים בפסל של איציק. אנחנו מסבירים את הרעיונות שהוא מבטא. אורחים ומציגים אחרים ניגשים אלינו ומחמיאים, אך רובם הגיעו לא כאוהבי אמנות, אלא כדי לפגוש את חבריהם לקהילה ולתרום לפעולותיה. למשל להפוך את הנישואין בין חבריה לחוקיים. אני מתבוננת בסקרנות. יוצרת קשר, צוחקת. מרגישה מוזר להיות מוקפת גברים רבים כל כך, שאף אחד מהם אינו מגיב אלי מינית. שמחה שהורי לא רואים אותי בחברה כזו. נרתעת ונמשכת חליפות, לשוני, למיניות המודגשת, לדמיון היצירתי, לאומץ ללכת עם הפנטזיה עד הסוף.

 הפסל של איציק נמכר בלא מעט כסף, לבחור נשי, שמספר לנו שהוא רופא, ולבן זוגו הנרגש. איציק זוכה להיות האמן המבטיח של השנה. שמו מוקרא ומוחאים לו כפיים. הוא אומר כמה מילים, זוכה לתשואות, ומקבל תעודה המעידה על בחירתו.

 לפני סיום, מקבל כל אורח תיק בד ובו מתנות שנתרמו. בובת פרווה, ספר על חייה של ליז טיילור, משקאות, שמנים מעוררים, שפתונים, קונדומים, חטיפי שוקולד שאמורים לגרום לשינה טובה. אנחנו נפרדים מהקונה, מהמארגנים, מהאמנית הישראלית שפגשנו, ויוצאים אל הלילה הקר. כפות הרגליים כואבות לי בנעלי העקב, ואני נשענת על איציק, הולכת לאט לאט אל המלון. כל יצירות האמנות שראינו, במוזיאונים והלילה. כל האנשים וסיפורי החיים שלהם. הבדידות והקירבה, החלומות והמציאות, רוחשים בתוכי בערבוביה גדולה, מלאת חיים

אני חושבת על איציק ועלי כעל התגלמות של אדם וחווה. על ניו יורק, המכונה התפוח הגדול. על הנחש ומה שהוא מסמל. על שת ומשמעות שמו. על כך שאולי הכל הבל. על אות קין. שוב טעמנו מעט מפרי עץ הדעת. היה כמעט גן עדן.

     

                                               עבודות נוספות של איציק

Comments are closed.