האושר שבלימוד

 כשהייתי ילדה אהבתי ללמוד. לא את כל המקצועות, כי לעיתים בתיכון היה לי קשה. לא עם כל מורה, כי לעיתים היה לי משעמם. אבל ככל שעברו השנים בבית הספר גיליתי, שאין דבר כזה, מקצוע קשה או לימוד משעמם. עם המורה הנכון היה כל דבר ברור, מרתק, ומאפשר חוויה של גילוי. התחלתי לראות כל מקצוע, כדבר שמגלה לי עוד ועוד פנים של העושר הקיים בעולם. של הדברים הרבים, שאפשר להתבונן בהם, ולנסות לדעת אותם. רק מאוחר יותר הבנתי, שאין זה נכון שכל מקצוע מלמד דבר אחר. תחומי הלימוד השונים  הם שפות שונות, להתבוננות באותו דבר עצמו, ולכל שפה יופי משלה, מונחים המבטאים אותה, ואנשים שאיתם אפשר לדבר בה.  

והיה העונג של להיות תלמידה בכיתה. להיות שייכת לקבוצת ילדים, הנפגשת יום יום לכמה שעות, וחווה דברים יחד. יחד נפתחו בפנינו עולמות של ידע. יחד צחקנו זה על זה ועל המורים. יחד פחדנו מאחדים מהם או כעסנו על האופן בו פגעו בנו. יחד סבלנו, ולעיתים גם נהנינו, בגלל הצורך להכין שעורים, ללמוד למבחנים או להבחן. עונג הכיתה המוכרת. עונג המפגש היומיומי עם חברים שאוהבים. ריח של קלמנטינות. עונג סיום השיעור והיציאה להפסקה. ריח זיעה אחרי שיעור התעמלות או משחק משלהב. כאב המעמדות. תשוקות ראשונות, עזות, ויסורי הסתרתן. נושאים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, כל פעם קצת אחרת, כמו פזמון בשיר מוכר, העונות, החגים. ימים שחולפים ביעף, וימים שבהם נדמה שהזמן זוחל. שנים שחולפות לאט, ושנים שבהן נדמה שהזמן ממהר, ועוד שנה עברה.

 אחר כך התחלתי ללמוד פילוסופיה כדי להרחיב את עולמי, ופסיכולוגיה כדי להבין יותר אנשים, וכדי לרכוש את המקצוע שעליו חלמתי. הייתי מאושרת מהאפשרות להחליט מה ללמוד. ללמוד אצל מורים שהלמידה איתם מעשירה את החיים. ללמוד בחברת אנשים, שמתעניינים באותם נושאים שמעניינים גם אותי. לגלות שאפשר שמחוץ לכיתה יהיו מדשאות רחבות, עליהן אפשר לשבת או לשכב, לקרוא, להתפנק בשמש או לשוחח. עדיין לא כל המורים היו כאלה שבחרתי בהם. עדיין היו שם גם שעורים משמימים, מבחנים ועבודות. אבל נפתחו אפשרויות לדיאלוג עם חלק מהמורים, הזדמנות רבה יותר לביטוי, ורגעים של למידה חוויתית.

 לאחר סיום הדוקטורט נדמה היה שרוויתי. אבל אז התעורר החשק לפיתוח חלקים פחות אינטלקטואלים ויותר הבעתיים. לכתוב, לרקוד, לשיר, לשחק, כדרך לפתח עוד חלקים בנפשי, וככלים אפשריים להבנה של עולמם של מטופלי. להיות קהל לאנשים היוצרים תוך כדי למידה. לתת להם להתבונן בחלקים חבויים בנפשי. ליצור דברים יחד, לאלתר, לחזור ולהיות ילדים לרגע, להעיז יותר ויותר.

 אז באה הרוח והתדפקה על דלתי. התחברתי לחוכמה העתיקה שיש בדאו – הדרך בה נכון ללכת בחיים. התבוננות בטבע ולמידה ממנו. פחות עשיה ויותר השתהות והוויה. ראיית המים חסרי הצורה, המקבלים את צורת הכלי שבו הם נתונים, חסרי הצבע וההולכים תמיד אל המקומות הנמוכים ביותר, כדבר המופלא ביותר שישנו. המים ההכרחיים לחיים, המנקים והמרווים, הצלולים  והזכים. היופי שיש בריבוי צורותיהם –  ים, מעין, אגם, גשם, שלג, ברד. היותם חזקים אף יותר מאבנים שאותן הם שוחקים, למרות רכותם, בגלל רכותם.

 התחברתי גם לחלקים בבודהיזם בעיקר בזן בודהיזם. יפי ההתבוננות ותשומת הלב. הנסיון לפתח את התודעה בשתיקה. המשימה להפחית את הסבל. הצורך להרפות ולשחרר. ערכה של החמלה. לא הכל בבודהיזם דיבר אל לבי. רציתי לתת לתשוקה להמשיך לפעום בי ככוח חיים, ולא לראותה כמקור לסבל. חשבתי שהשתנותו המתמדת של העצמי, אינה מעידה בהכרח שהוא אינו קיים. לא חשבתי שמדיטציה היא בהכרח דרך ההתפתחות הטובה ביותר.

 בשנה האחרונה חשבתי, שאם אני נפתחת לחוכמה עתיקה של עמים אחרים, מן הראוי שאפתח את לבי גם לחוכמה שיש בעם שאליו אני שייכת, ואלמד את מקורות החוכמה של הדרך העברית. כך התוודעתי לידיעה שיש בעולם אור אינסוף, ושעלי לשכלל ולפתח את הכלים הפנימיים שלי, כדי שאוכל לקלוט את האור באיכות, במקום ובכמות הנכונה, כך שימלא את חיי, ואוכל להעביר אותו גם לאחרים.

 התוודעתי בארמית לפרקים מספר הזוהר, ונפעמתי. אני נרגשת מראיית הבריאה כמשהו המתרחש באופן מתמיד. מהתנועה המתמדת הקיימת בעולם בין הרס ובניה. מאחריותנו כאנשים, לקחת חלק בבריאה אינסופית זו, ולהשפיע עליה. ראיית הבריאה, האדם, החיים והאל, כמהויות שתשוקה ועונג עומדים בבסיסן, גרמו לי לשוב ולהרגיש מחוברת לשורשי.

לימודי הקבלה על אילן הספירות, מזכירים לי שאני נתונה תמיד בין אדמה לשמיים, בין עשיה להוויה. את היותי מורכבת מחלקים זכריים ונקביים, נתונה באופן מתמיד לתהליכי צמצום והתפשטות, רואה את הדמיון בין דמות האל, הטבע והאדם. לאט לאט אני מבינה יותר ויותר, שהכל אחד. ההבנה ממלאת אותי עונג, אך גם מפחידה. תמיד רציתי להתמזג עם היקום, ועתה אני חוששת, שאם אצליח להתרחב עד שאהפוך אתו לאחד, אולי אאבד את עצמיותי. 

 ויופיה של העברית וביטוייה. נאמר על רבי אליעזר בן הורקנוס שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. משמעות הביטוי היא שהיה לו זכרון מופלג, כמו בור שדפנותיו סוידו, כדי שאף טיפת ידע שספג לא תברח מהן. אבל אני רואה את המשפט הזה, כמתאר את הדרך שאותה עושה הלומד, ואולי אף את  שלבי החיים.

הלומד משול בתחילה לבור. מקום עמוק, שלתוכו נכנס הידע. מעניין לראות שבורות כחוסר ידע,  מקורה כנראה במילה זו. אחר כך, סוד,  מדפן הלומד את דפנות הבור, ומשנן כדי שמה שנלמד ייזכר. הדגש  בשלב זה של הלמידה הוא על קליטת ידע וזכרון. אז עולה ההבנה, שהידע ואף זכירתו, אינם מספיקים. בעולם ישנו מסתורין (סוד) שעלינו לגלותו. הלומד נמצא אז בשלב שבו אין הוא יודע את נפשו, שכן ספק אם מסתורין זה ניתן ללמידה ואף להשגה. זהו השלב שניתן לקרוא לו – שאינו.  עתה על הלומד לעשות מעשה שאינו קל. לותר על דפוסי המחשבה, שהיו לחם חוקו במשך שנים, כהסבר היחיד לתופעות, ולאפשר למשהו אחר, נוסף, להכנס. יש כאן אובדן של מה שנהג הלומד להשען עליו בעבר, ולכן אולי ניתן לקרוא לשלב זה  – מאבד. עתה נוצר החיבור בין הדברים כולם. הלומד הופך לטיפת מים, אחריה נובעות מתוכו טיפות נוספות,  מעיין נובע.

מבחינת שלבי החיים, יש בתחילה מעט ידע, והתינוק או הילד הקטן הוא כבור, שניתן לשתול בתוכו דברים רבים. אחר כך מגיע גיל הנעורים וגילוי סודותיו. אחר כך, בהיותנו הורים לילדים קטנים, הרצים אחר משימות היומיום, נהיית עצמיותנו לאיין. עם ההתבגרות מתחילים האובדנים. ולבסוף אנו הופכים לטיפה – קטנים, אך יכולים למלא אוקינוסים אם נצטרף לאחינו. מדויקים בצורתנו. צלולים. משקפים את מה כל מה שסביבנו. מרווים – בור, סוד, שאינו, מאבד, טיפה.

 האושר שיש בלימוד. מעגל הכיתה, קצת כמו בילדות. הויתור על המעמד. האפשרות לא להיות זאת שמנוסה, זאת שיודעת, זאת שעליה מוטלת האחריות. אנשים שבאים כדי לנסות להורות לי את הדרך. היכולת, גם אם אין הם מושלמים, לקבל את מה שהם נותנים לי כמתנה יקרה. העונג שבגילוי. העונג בחיבור מה שאני לומדת לתחומי לימוד נוספים, אליהם התוודעתי במשך השנים.  ההתגברות על ההתנגדות לקבל ועל הפחד משינוי. התמסרות ללמידה משמעותית, המשפיעה על החיים, ויוצרת שמחה ותודה.

 
   

Comments are closed.