מסיפורי בהוטן

במשך כמה שנים, מאז שהתוודעתי לבודהיזם, רציתי לנסוע לבהוטן. ארץ בודהיסטית קטנה וירוקה
אי שם ברכס ההימליה. פחות ממליון תושבים. ארץ המכנה את עצמה ממלכת דרקון הרעם, ודרקון
מצויר על דגלה. ארץ שהמלך השולט בה אהוב ונערץ על העם. ארץ השומרת בקנאות על תרבותה,
המתבטאת גם בלבוש מיוחד שלובשים תושביה.  ארץ שאין בה אף רמזור ורק לפני כחמש עשרה
שנים החלו בה שידורי טלויזיה. ממלכה, שבה החליט  המלך, לפני כמה שנים, שארצו תהיה
דמוקרטיה, ערך בחירות, וחוקק חוק שמאפשר לממשלה להדיח אותו מתפקידו, אם שני שליש
מחברי הממשלה חושבים שהוא אינו מושל כראוי. ארץ שתושביה ביישנים ועדינים, ועם זאת
מציירים על הקיר החיצוני של ביתם אבר מין זכרי כביטוי לאון, חיים ושפע. ארץ שחוגגת באביב
ובסתיו פסטיבלים, שבהם רוקדים התושבים, כשהם לבושים תלבושות צבעוניות, ועדויים מסיכות
של חיות מוזרות ודמונים מפחידים. ארץ עניה, שבה מדגיש המלך, שמה שחשוב לו אינו התוצר
הלאומי לאדם אלא אושרם של תושביה.

אבל יחד עם זאת, בתואנה של שמירה על התרבות המקומית, מגבילה בהוטן את מספר התיירים
המגיעים אליה מדי שנה, ומתנה ביקור בה, בכך שכל תייר ישאיר בה סכום של 230 דולר ליום.
עובדה זו דחתה את הביקור שלנו בה, לא רק מסיבות כלכליות, אלא גם לאות מחאה. חשנו סתירה
צורמת בין השקפת העולם הבודהיסטית, הרואה בכל תאווה מכשול להתפתחות התודעה, לבין
תאוות הבצע שסברנו שיש בתנאי, המותיר את הזכות לביקור בארץ לאנשים אמידים בלבד.
למרות הטענה שהכסף הנגבה מהתיירים, מופנה לרווחת התושבים המקומיים, ומאפשר חינוך
ובריאות חינם, לא רצינו לשתף פעולה עם גישה זו.
לקח לי זמן לשנות את דעתי. לקבל את
תנאי הארץ שאליה אני נוסעת, ולבחור בצד התנגדותי לתרבות הצריכה, המבזבזת כסף רב על
חפצים, להשקיע כסף מחסכונותי, פרי עבודתי, בלימודים חווייתיים, ובמסעות שאני מרגישה
שמפתחים את תודעתי. אובדנם של שני חברים יקרים וצעירים, יזהר ואסתי, שמתו לאחר שחלו
בסרטן, ומותו של חיים בן דודי, הבהירו לי, שלא לנצח אוכל לנסוע לאן שארצה, וכך נפלה ההחלטה,
להתגבר על ההתנגדות ולנסוע לבהוטן.

יצרנו קשר עם סוכנות נסיעות מקומית וקבענו מועד הגעה, משך שהות ומסלול טיול. העלות כללה
מכונית צמודה, נהג, מדריך, שכמו בהוטנים רבים, דובר אנגלית, בתי מלון ברמה בסיסית עד טובה,
וארוחות.
המסלול שביקשנו היה בדגש של טבע ותרבות. ביקשנו לשלב טרק של שלושה ימים,
צפיה בפסטיבל המתקיים בסתיו, וביקור במקדשים ומנזרים.

בהוטן היא ארץ הררית, ורובה מכוסה יערות. בערוץ בתחתית ההר זורם נהר. המילה – צ'ו, נהר
בשפתם, היא גם המילה שפירושה מים. הכבישים צרים, מפותלים וגרועים. התושבים מלוכסני
עיניים וקצת כהי עור. הם עניים, אך זוהי מדינה חקלאית ואין רעב. הגברים לובשים גו – מעין ז'קט
ארוך עד הברכיים, ועל רגליהם גרביים עד הברך ונעליים. הנשים לובשות קירה – חצאית צרה,
ארוכה עד הקרסול ועליה ז'קט מבד מבריק, בעל צבעוניות עזה, תואם לחצאית, ולו חפתים ארוכים. 

הבתים עשויים אבן, עץ ובוץ. משקופי החלונות עשויים עץ ומקושטים ציורים. על קירות הבתים
מצוירים ציורים כמו טיגריס או זאב, המיועדים להגן על הבית מכוחות האופל בעולם, צדפה לבנה
ועגולה המסמלת טוהר, או אבר מין זכרי המסמל שפע וחיים. בין הבית לגג, ישנו מרווח, המשמש
לאחסון, אך נוצר כדי שהרוח תוכל לעבור, מבלי שהבית יתנגד לתנועתה. על גגות הבתים, מונחים
ליבוש, פלפלי צ'ילי אדומים.
  

הדת הבודהיסטית תופסת מקום משמעותי בחיי התושבים. הם מתפללים להפחתת סבלם של כל
היצורים בעולם. זהו בודהיזם המאמין שיש בעולם כוחות רבים של רוע, שהמקדשים והתפילות
מנסים למגר. הם מאמינים בגלגול נשמות, ורואים בגורו רינפוצ'ה, לו הם סוגדים, גלגול של בודהה.
לפי אמונתם, פוגש כל אדם, בשבועות הראשונים לאחר מותו, יצורים מוזרים ומפחידים. ריקודי
הפסטיבל, המתרחשים כשהרוקדים לובשים מסכות של חיות מפחידות ושדים, נועדו במידה רבה,
למנוע את הפחד שיחוש המת, כשיפגוש לאחר מותו יצורים אלה, כיוון שהוא כבר מכיר אותם.

המקדשים צבעוניים ומצועצעים. במרכז המקדש פסל זהב של בודהה. סביבו פרחי פלסטיק,
מנחות מזון, חטי פילים המבטאים הצלחה ושפע, וקערה ובה שטרות, שמעניקים המבקרים
במקדש לנזירים. המקדש מקושט בעניבות בד צבעוניות ובציורי אלים.

לפני הכניסה למקדש הם עוטים צעיף בד לבן, מעין טלית. אחר כך הם מצמידים את כפות
הידיים, תחילה מעל הראש, אחר כך מול הפנים ולבסוף מול החזה, וכורעים אפיים ארצה
מול הפסל. הנזיר מזה מעט מים קדושים מתוך כד על ראשם או על ידיהם. אם באותה שעה
נמצאים במקדש נזירים, הם יושבים על הקרקע בגלימותיהם האדומות, תוקעים בקרנות,
מכים בעזרת מקל הקשה בתופים מקושטים, ומתפללים בשירה, תפילות שהם קוראים מתוך
ערימה של מלבני נייר, הניצבת לפניהם. 

סמוך לטימפהו הבירה, באמצע הלילה השני לאחר סיום הטרק, הרגיש איציק לא טוב. הוא חש
מועקה בחזה, וחשש שיש לו משהו בלב. בחמש לפנות בוקר העיר פקיד הקבלה במלון, שאותו
הערנו, את בעלת בית המלון, והיא לקחה אותנו לבית החולים בטימפהו, מדגישה כשהודינו לה
מאוד, שזה תפקידה. חדר המיון בבית החולים נראה צנוע  ומיושן. רק שני פונים נוספים שהו בו
כשהגענו אליו לפנות בוקר. אח שקיבל אותנו מדד לחץ דם ורמת חמצן בדם. רופאה צעירה
וחייכנית התעניינה בתחושותיו של איציק, בדקה אותו בעזרת סטטוסקופ, וערכה בדיקת סוכר
ובדיקת אקג. לבסוף אמרה, שאינה רואה כל סיבה לדאגה, סברה שזו תגובה לשינויי מזג האויר
או למזון המתובל, והפנתה לקבלת כדורים לשיכוך כאבים והורדת חום וכדורים נגד צרבת, בחדר
סמוך. כל זה בוצע בנועם, בשלווה, בלי לבקש דרכון או לגבות תשלום כלשהו. אם אדם, מקומי
או זר, זקוק לסיוע רפואי, בית החולים נמצא שם עבורו. כמה בסיסי ומובן מאליו, ועם זאת, כמה
אין זה המצב בארצות העולם האחרות.

באחד הערבים הגענו למלון נידח, שלא היה בו חשמל. למרות שהם מייצרים חשמל מכוח תנועת
המים בנהרות ואף מייצאים אותו להודו, היתה כבר מזה שבועיים תקלה באזור, והיא טרם תוקנה.
כשנכנסנו בחשיכה בערב, לחדר האוכל, בערה שם האח, ודלקו נרות. שלוש נערות ששהו בו,
שאלו אם אנו כבר רוצים ארוחת ערב. אמרתי שעדיין לא. אם אין חשמל, אמרתי, נשיר, כדי שיהיה
אור בלבבות שלנו. אחת הנערות סיפרה שחברתה שרה יפה. כשביקשתי ממנה לשיר, ביקשה
שקודם נשיר אנחנו. בחשיכה, לאור הנר, התחלתי לשיר את you've got a friend  של קרול קינג. 

                When you're down and troubled, and you need some loving care, and nothing, nothing is going right, Close your eyes and think of me, and soon I will be there, to brighten up even your darkest night. You just call out my name, and you know wherever I am, I'll come running to see you again. Winter, spring, summer or fall, all you have to do is call, and I'll be there, yes I will, you've got a friend

הן הצטופפו, הקשיבו והתרגשו. עתה ביקשו שאיציק ישיר. איציק שר את אל המעיין, מבקש שהן
תחזורנה על כל משפט – אל המעיין, בא גדי, בא גדי קטן. רק זו ששרה יפה, פמה דמה שמה,
נענתה. השאר חששו להתקרב ולנסות.
אחר כך, לבקשתנו, היא שרה בקול מלא געגועים, בשקט,
בריכוז וברגש. היא סיפרה שהיא אוהבת שירים בהוטניים מסורתיים. היא בת עשרים. בת אמצעית
למשפחה בת שמונה אחים. אביה מת כשהיתה ילדה. שלושה מאחיה הפכו לנזירים, כנראה כדי
להוריד מהעול הכלכלי, שהאם נשאה. היא לא הצליחה להגיע בבחינה לציון, שיאפשר לה לימודים
גבוהים חינם, וגם אם תעבוד לא תוכל לממן לעצמה לימודים. היא עובדת כדי לסייע לאחיה ללמוד.

אחר כך הגישה לנו ארוחה טעימה, התעניינה בגילם של ילדינו, והתרגשה מכך שיש לנו בת בגילה.
היא אמרה כמה היתה רוצה, למרות שאין לה מחשב, להיות חברתה. היא סיפרה על משאלתה
לטייל בעולם, ואמרה שהיא יודעת שלא תוכל להגשים את חלומה. כשסיימנו לאכול והלכנו
לחדרנו, בירכה אותנו בלילה טוב, כשהיא קוראת לנו אמא ואבא.

בבוקר, לפני צאתנו לדרך, הענקתי לה תיק בד, שבר בתנו נתנה לנו למסירה, ובתוכו כמה תכשיטים
פשוטים ושני סרטים לשיער. כשאמרתי לה שזה לאות חברות מבתנו, אמרה, שכעת היא חשה אושר.

לקראת סיום הטיול, הזמין אותנו סאמטן, הנהג בן ה – 28, לביתו שבעמק הה. הנסיעה ארכה
כשעתיים וחצי. הוא גר שם עם אשתו, הוריה, ושתי בנותיהם – בת שלוש ובת שמונה חודשים.
הוא סיפר לנו, שביקש מאשתו להכין לנו ארוחת צהריים. 

מבחוץ נראה הבית צנוע, ובתוכו היה נקי ומקושט. הוזמננו לסלון, שבו כורסאות צבעוניות, ארונית
ובה מיכלי פלסטיק, חלקם שומרי חום, ושולחן מכוסה מפה, ועליה עציצים עם צמחי פירות מפלסטיק.
גם באגרטל היו פרחי פלסטיק.
 על הקיר צויר זאב, ולצידו נתלתה תעודת הערכה ממשרד החקלאות,
שקיבל אביה של אשתו, על תרומתו בעבודה. כן היו על הקיר, תמונה של המלך הקודם עם ארבע
נשותיו, שהן אחיות, ותמונה של המלך הנוכחי, שעמד להינשא באותו שבוע.

בנותיו של סאמטן, שמחו לקראתו, אך הגיבו באיפוק לנוכחותו ולנוכחותנו. התנהגות הילדים
בבהוטן, כמו גם התנהגות הכלבים, שקטה ושלווה.

הבאנו מתנות קטנות לאשתו ולילדים. בנוסף לתה רגיל, קיבלנו גם כוסות תה ובתוכן חמאת יק
מלוחה. בקעריות פלסטיק, הוגשו לשולחן בסלון, כיסוני בצק  ממולאים בשר יק, נקניקיות טחול,

אורז, פטריות שהם מגדלים בעצמם, ביצים קשות וסלט כרוב. הארוחה היתה טעימה.

בעוד אנו אוכלים בעזרת כפות פלסטיק, אכל סאמטן מן האורז והבשר בצלחתו באצבעותיו. גם
בתו לקחה באצבעותיה מצלחתו, והוא התחלק איתה בשמחה, למרות שהיתה לה צלחת אוכל
משלה, כשבתו התינוקת, יושבת בבטחה על ברכיו. אשתו נותרה במטבח, עד שביקשנו, שתבוא
להיות איתנו גם היא. רק כשסיימנו לאכול, והוא עמד לצאת איתנו, פרצה  בתו בבכי, אומרת אבא
(כך גם בשפתם), תופסת בשולי הגו שלו, ומסרבת לעזוב. נפרדנו ויצאנו, כדי לאפשר לבני
המשפחה להיפרד בפרטיות. כמה דקות אחר כך, יצאו סאמטן ובתו, לבושה מעיל ורוד מבריק,
והוא לקח אותה איתנו. יושבת ללא חגורת בטיחות על ברכי המדריך שלא הכירה, לא הוציאה
הילדה בת השלוש הגה מפיה, במשך השעתיים וחצי, שארכה הדרך חזרה אל עיר הבירה.
יומיים אחר כך, סיפר סאמטן, כשאנו כבר נצא לדרכנו הביתה, תצטרף אליו גם אשתו, ויחד
יחגגו את חתונתו של המלך.

בהוטן, על נופיה ותרבותה, על צבעיה וקולות השירה והתפילה שבה, על טעמיה וקישוטיה,
תהדהד בלבי עוד זמן רב.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

   
   
 

כתבה נוספת על בהוטן – הטרק כמשל

Comments are closed.