פולין הנפלאה

נכתב בעקבות נסיעה לפולין ספטמבר 2012

זאת לא הפעם הראשונה שבה אני בפולין. לפני 19 שנה שכנעתי את אמי ואחותה, ניצולות שואה, לנסוע יחד בקבוצה, שכללה ניצולי שואה וילדיהם מאזור זגלמביה שבו חיו, לטיול לפולין היהודית. אמי לא רצתה לנסוע, כה גדול היה כעסה על הפולנים, שלא רק שלא הגנו על שכניהם היהודים, אלא שהגיבו בפליאה כשחזרה לעיר הולדתה על כך שהיא עוד חיה. אבל אני התעקשתי, וכך נסענו. בקרנו באנדרטאות זכרון, היינו במחנות ריכוז, בבתי כנסת ובבתי קברות. יום אחד נסענו במונית ששכרנו לבנדז'ין עיר הולדתן, כשאחותה של אמי מעוררת לחיים בסיפוריה את ילדותן ואת חייהן.

בטיול זה הכרתי את יזהר רינגל חברי היקר, צייר שלא הצליח להתפרנס מכשרונו, ולימים מת מסרטן הקיבה והוא בן 48. בתוך הכאב צמחה בינו וביני חברות עמוקה, שנמשכה 13 שנים עד מותו, ונמשכת גם היום, שש שנים אחרי מותו, במחשבותי.

בתוך האבל והאובדן שהורגשו היטב בטיול, סיפרה דודתי סיפורים מצחיקים על ילדותן. בעוד שבארץ נהגו שתיהן לדבר לעיתים פולנית, נוצר בהן סירוב לדבר את השפה, עד שלעיתים הגיבו באנגלית או בעברית משובשת לשאלה שהופנתה אליהן. אני זוכרת מופע תיאטרון, שבו קראו שחקנים פולניים קטעי שירה של משוררים יהודיים שכתבו בפולנית, וכמה נפלא היה המופע בעיני, למרות שלא הבנתי את הטקסט. אני זוכרת שיחות ארוכות אל תוך הלילה. תמונה החרוטה בנפשי היא של גשם יורד ביער יפהפה, שבו הוצאו יהודים להורג, ואנחנו קוטפים פטל מהשיחים ואוכלים אותו.

אולי ניסע לפולין השנה, הציע איציק, ומצאתי את עצמי מגיבה להצעתו בהתרגשות. ניסע לפולין, אבל לא לפולין של היהודים שאינם עוד אלא לפולין של היום. נבקר באושוויץ בירקנאו, כי זו חובתנו לדורות שקדמו לנו, אבל מלבד זאת ניסע ליהנות. נראה את יופיה של הארץ הירוקה. נקשיב לשפה הפולנית הרכה. נראה מי הם הפולנים היום. נתוודע לאמנות ולתרבות,  שאבי הירבה להלל. נשמע שירים בפולנית ברדיו, כשניסע בדרכים במכונית שנשכור. נטעם אוכל פולני של היום. ניתן לעצמנו חיבור לארץ הזאת, שאינו רק חיבור של אובדן וכאב.

בחרנו בטיול של שבועיים. נטוס לברלין, שם נשכור מכונית, ונעבור מיד לפולין. נבקר בפולין בערים ובמקומות בטבע. לא ניכנס לארמונות, כנסיות ומבצרים. נהיה לפחות במקום או שניים שאינם מתוירים בדרך כלל על ידי תיירים זרים. נלך המון ברגל ונאכל כאוות נפשנו. נראה מופע מקומי. נבקר במוזיאונים לאמנות עכשווית. את הטיול נסיים בביקור של יומיים בברלין, אצל חברים גרמנים, שהכרנו לפני שלוש שנים בברלין, כשאיציק השתתף בפסטיבל האור שם עם שני פסלים שהציג, ונוצרה חברות בינינו לבין אוצר הפסטיבל ואשתו, שהכירו לנו זוג חברים נוסף שלהם. נממש את החברות, שנשמרה באמצעות קשר מיילים אישי, באמצעות מפגש ושיחות ארוכות פנים אל פנים.

קל לתאר את יופיה של פולין. ארץ שטוחה שבדרומה רכס הרים. אדמה מכוסה עשב ירוק ועצים יפהפיים מאופק עד אופק. ערים עתיקות, שחרבו במלחמת העולם השניה ושוחזרו בצורה נפלאה. בורשה למשל, ניסו הפולנים למרוד בהיטלר, כשהם מצפים שבנות הברית והרוסים יעזרו להם. איש לא בא לעזרה. היטלר זעם, הורה להחריב את ורשה ו – 85 אחוז מבתי העיר חרבו.  לאחר המלחמה שחזרו הפולנים את העיר העתיקה של ורשה, והאזור העתיק שלה – סטארי מיאסטו הוא מהיפים שראיתי אי פעם.

אין סימנים בפולין גם למשטר הקומוניסטי. התושבים לבביים, פתוחים להדרכה בדרך ולשיחה, ולבושים בנינוחות במזג האוויר הקיצי. האוכל מדהים. גלידות אווריריות בטעמים רבים. עוגות עם פירות יער, תפוחים, גבינה וקצפת. קפה טעים. פיירוגי – משולשי בצק אפויים בתנור ממולאים בכל מילוי שתעלו על הדעת –  למשל תרד וגבינה מלוחה או בשר טחון עם מלפפון חמוץ, פלפל אדום ובצל. פיצה מקומית  מלבנית – זאפייקנקה, מוגשת חמה מהתנור בקישוט של חרדל וקטשופ טעימים. בירה קרה ונהדרת, והכל במחירים נמוכים בהרבה מאלה שבארץ.

 אבל הדבר המשמעותי ביותר הוא כמובן  התהליך האישי שעברתי. כילדה, דיברו הורי לעיתים פולנית, בעיקר כשרצו שלא נבין את דבריהם, דרך בדוקה ללמד ילדים שפה. זכרונות הילדות שלי כוללים כמה דקלומים לילדים ושיר אחד, שאמי נהגה לשיר לי. אבל אמי, אחותה, דודי ניצולי השואה וחבריהם הטובים, כבר אינם בחיים, ולמעשה שכחתי כמעט לחלוטין את השפה. בפולין חשתי לשמע השפה שבאתי הביתה. תוך יומיים חזרו אלי עוד ועוד מילים, והתחלתי להתעקש בדרכים, בבתי המלון הקטנים שבהם התאכסנו, בחנויות ובמסעדות לדבר פולנית.

בניגוד להתנגדות שחשו הורי אחרי יחס הפולנים ליהודים במלחמת העולם השניה, חשתי חיבור לשפה, למוזיקה, לאנשים ולאמנות, כפי שבאה לידי ביטוי במוזיאונים ובגלריות בהם בקרנו. תשכחו את מה שאומרים לכם על פולניות. זוגות צעירים מתנשקים בלהט על הספסלים בוורוצלאב ובקרקוב. במוזיאונים התרגשתי משילובים בלתי שגרתיים בין חומרים, למשל פסלים המשלבים קורות עץ ופרספקס, צורות מלאות תנועה, אמנות המעידה על הומור עצמי והתרסה. בדרך עלומה כלשהי, פסיכולוגית ואולי גנטית, עברו אלי כנראה תכונות המאפיינות את העם הפולני.

בכל היה עונג. בהקשבה לשפה המדוברת, שלא כמו בארץ, גם על ידי צעירים. בכניסה לחנות ספרים, מצטטת למוכרת קטעים מהשירים שהיתה אמי מדקלמת לי, כדי לחפש ספר ילדים שבו מופיע אולי קטע כזה. שיר משעשע ששמעתי ברדיו, גרם לי להיכנס לחנות דיסקים ולחפש אותו, ושם שוחחתי עם מישהי שסיפרה לי, שהז'אנר האהוב עליה במוזיקה הפולנית הוא הלחנה ושירה של שירי משוררים. בעקבות דבריה האזנתי למוזיקה, וקניתי דיסק שאהבתי.

בערב הלכנו למופע מחווה של זמרים שונים ליוצר שהלך לעולמו, מעין מאיר אריאל מקומי. מדהים כמה אפשר ליהנות ממוזיקאים טובים, זמרים ושירה, גם אם הטקסט לא מובן ברובו. נגינת גיטרה, מלודיקה חשמלית, קלידים, כינור וכלי הקשה. שירים שבאים מן הלב, ויש בהם חיים, געגוע והומור. מה שהיה כבר לא יהיה, ומה שיהיה כבר לא יהיה כמו שהיה. יכולתי ממש להרגיש את חיוכו של אבי, מקשיב בצעירותו למוזיקה מסוג כזה, מושפע מאמנות מהסוג שראינו.

ומפגשים אנושיים. בעלת המלון הקטן villa marma בזאקופנה פותחת לנו את הדלת בערב, אחרי יום ארוך וקשה, ולמראה פניה וחיוכה, אני יודעת שהיינו יכולות להיות חברות טובות. היא מספרת לנו שהיא נשואה לגבר יהודי, שהיה ילד במלחמה, ומכירה לנו אותו. למחרת היא מגישה  ארוחת בוקר מלכותית, המוגשת בצורה יפהפיה. גבינות, גם לבנות, סלמון, לחמניות ולחמים שונים, ביצים, ירקות צבעוניים, פירות רעננים, קונפיטורות תוצרת בית, וגולת הכותרת – נלשניקי, חביתיות תפוחות בזוקות שפע של אבקת סוכר ועליהן פירות יער טריים וקצפת. היא מדריכה אותנו לאן הכי כדאי ללכת בשמורת הטבע הרי הטטרה אליה אנו מתכוונים ללכת באותו יום, ומציידת אותנו במפות והסברים. היא שואלת אם אנחנו יודעים מה זה עמכו (עמך), ומלמדת אותנו, שכך בלחש, היו פונים אנשים במלחמה זה לזה בשאלה, כדי לדעת אם גם הם יהודים. היא מספרת שלפני שנים ביקרו פעם בארץ, ביום של הפיגוע הראשון באוטובוס. כן סיפרה על אהבתה לירושלים. על צליל המילה ירושלים, כפי שאנחנו אומרים אותו בעברית, ומה הוא עושה לה.

בן זוגה מדבר אתי בחום, ורוצה לדעת איך הצליחו הורי להציל את עצמם. אני אומרת לו מה שאני יודעת, וחשה כאב על זה שאני יודעת כל כך מעט. הוא מציע לנו לפגוש את בתם, המתגוררת בקרקוב, כדי שתראה לנו את העיר. אני מודה לו, מסרבת בעדינות, ומסבירה לו שאני רוצה להיות חופשיה. אנחנו מתידדים עם קובה, ילדם בן השנה וחצי של זוג אורחים פולנים. לפני שאנחנו יוצאים לדרך, מרים האב את קובה הפעוט מאחורי הגדר. הוא מנופף לנו, ואנחנו מנופפים לו לשלום. התמונה של תינוק מנופף לשלום מבעד לגדר מעוררת זכרונות אחרים.

בשמורת הטבע אנחנו הולכים למסלול, עליו המליצה בעלת המלון. לאחר הליכה ארוכה מגיעים לסולם גבוה על הצוק, ואני מתלבטת אם לטפס עליו. אני עולה כמעט את כל הדרך ומתחילה לפחד. אני מתישבת בצד השלב אליו הגעתי בסולם, מציעה לאיציק להמשיך, ואומרת לו שאחכה שיחזור. לוקח לי כמה דקות של הקשבה לשיחות האחרים כדי להבין שהירידה אינה מכאן, ואין לי ברירה אלא להמשיך לעלות.

כשאני יושבת עולה מולי אשה מבוגרת ממני. קשה לה, ובצד אמירת יזוס קוחני (ישו האהוב) היא מתחילה לקלל בפולנית כדי לפרוק את חששותיה. חולרה יסנה, קורבה מאץ', היא אומרת. הקללות, שאותן נהגו הורי לקלל בפולנית, מעניקות לי תחושת ביתיות, חמימות וכוחות, ואני חוזרת לסולם וממשיכה לטפס. אנחנו נכנסים למערה חשוכה לגמרי וחלקלקה. הולכים על קיר תלול ורטוב, כשאנחנו נאחזים בשלשלת ברזל. אם אעזוב את השלשלת אחליק למטה, אפצע, אולי אמות. קשה למצוא היכן השלשלת נמשכת. הווי מיוחד נוצר בין כולנו. לזה יש פנס חיוור, והאחר מדליק את הפלאפון כדי ליצור אור קלוש. מאושרת שהצלחתי לטפס ולצאת מהמערה, אני פונה אל האשה בפולנית, כי מציק לי שישנה קללה נוספת שאותה לא אמרה. גבירתי אמרה חולרה יסנה וקורבה מאץ', אני פונה אליה בגוף שלישי כמקובל בפולנית, אבל למה לא אמרה גם פשה קרב? היא מסתכלת אלי צוחקת – אה, ככה כתוב אצלכם? שאם אומרים חולרה יסנה וקורבה מאץ', צריך גם להגיד פשה קרב, גברת פשה קרב? אנחנו צוחקות, ושוב לרגע, שבים רגעים של פתיחות וצחוק מבית ילדותי.

בברלין אנחנו רואים תערוכה במוזיאון לאמנות עכשווית, הנקראת  –  הסכסוך הישראלי פלשתיני, מבט נוסף. הצופים יושבים על כורסאות. על הקיר שלושה מלבנים גדולים של אור. כל פעם מוקרנים פנים על אחד מהם. תקריב פנים במלבן השמאלי. אחר כך אותם פנים במלבן האמצעי, ושוב אותם פנים במלבן הימני. המצלמה משתהה על הפנים זמן מה, והתמונה עוברת ימינה ושוב ימינה, עד שהיא מתחלפת. הפנים המוקרנות הן של בני משפחה של קורבנות הסכסוך – ישראלים ופלשתינים.

ללא מילים התבקשו המצולמים לחשוב כל פעם על דבר אחר, ופניהם צולמו. הבקשה הראשונה – חשוב מי אתה ומאיין באת (המצלמה משתהה על פניו). הבקשה השניה – חשוב מה עשה לך הצד השני (הפנים מתעוותות מכאב וצער, דמעה זולגת לעיתים). הבקשה השלישית – נסה לחשוב אם אתה יכול לסלוח לו (הפנים מתקשות, עוד כאב עולה. לעיתים נע הראש בסירוב).

אי אפשר לצפות בפנים בלי להזדהות עם הכאב העולה ללא מילים. קשה לראות את כאבם של הפלשתינים לא פחות מאשר את כאבם של הישראלים. קשה לראות, שלעיתים מנידים אנשים את ראשם בסירוב, מול ההוראה לבדוק אם אפשר לנסות לסלוח. ומה אתי, האם למדתי כבר לסלוח?

בערב אנחנו נפגשים עם חברינו בבית החברים שלהם, ידידינו. הם מארחים אותנו בביתם בחום. אנחנו אוכלים ושותים יין. אחר כך מביאה בעלת הבית את הגיטרה שלה, וחברה נוספת מוציאה חליל צד. תחילה הם שרים שירי עם גרמניים ישנים, אחר כך עוברים לצוללת צהובה של החיפושיות. לפתע, היא מתחילה לשיר לי באידיש שיר. אני מכירה קטע מהפזמון של השיר – שמרל מיט דער פידל, אריה מיט דער בס. אצלנו בבית זה היה שיר משעשע, אבל היא שרה גירסה אחרת שלו. הם תשעה אחים. כל פעם מת אח נוסף, ומספרם פוחת, כשם שתחומי הסחר שלהם משתנים עם כל אח שמת. לבסוף מת האח האחרון  כי לא נותר לו מה לאכול.

כשהיא מסיימת לשיר אני ניגשת  אליה ומנשקת אותה. אני מפצירה בהם, שכבר היו בארץ, לבוא שוב לביקור, והיא אומרת שיגיעו, ואף יביאו איתם את חברינו, שלא היו פה מעולם מחשש לבטחונם. אני מרגישה בעוצמה רבה, שהחברות הזאת יקרה לי, לא רק בגלל תחומי הענין הדומים והחום האנושי שכרוך בה. באופן כלשהו, הקשור לתערוכה שראינו, יש בה את הההזדמנות, גם אם הגעתה ארכה זמן, לסליחה.

החזרה לפולין הפעם, בניגוד לביקור שלפני 19 שנים, היתה עבורי סוג של חזרה הביתה. חזרה לארץ של הסבים שלי שלא הכרתי, של הדודים שלי ושל הורי. ארץ שנחרבה מבחינתם, אבל המשיכה לחיות בתוכם, באופן שבדרך נעלמה עבר גם אלי. יותר מכל ארץ שבה בקרתי עד כה,  הרגשתי שייכת לנופים, לאוכל, לשפה, למוזיקה, לאמנות ולהתנהלות האנושית.

למעלה כל כך הרבה כוכבים, למטה כל כך הרבה בתים, והכוכבים מלמדים כל ילדון, שילדים צריכים לישון, היתה אמי שרה לי בילדותי בפולנית. תשני, כי לילה. תכף יכבו הכוכבים. כל הילדים, טובים ורעים, במיטה מזמן  כבר נמים, ורק את לא.

 

 

Comments are closed.