על דמיון ומציאות – מחשבות בעקבות 1Q84 של הרוקי מורקמי

בעשרת הימים האחרונים הייתי שבויה של הסופר היפני הרוקי מורקמי. אהבתי לשני ספריו –
קפקא על החוף, ודרומית לגבול מערבית לשמש, גרמה לי להתגבר על הרתיעה שלי מספרים
עבים, ולקחת בספריה את 1Q84 שלו, המכיל יותר מ- 1200 עמודים בשלושה כרכים. במשך
עשרה ימים ניצלתי כל רגע פנוי כדי לקרוא בו, נעה בין הערצה למורקמי על יכולתו, מחאה על
כוחו מולי, ועונג משועשע מהתנועה בין רגשות אלה.

Q ביפנית זה 9, וכך  1Q84 הוא בעצם 1984, שנת התרחשות עלילת הספר, וגם פראפרזה
על ספרו של ג'ורג' אורוול. בהגיה מעט שונה מבטאת Q ביפנית גם מילים נוספות כמו בלבול
או אבדון. ואכן יש משהו אבוד בשני גיבורי הספר, בחור ובחורה בני שלושים, תושבי טוקיו,
שלמדו יחד תקופה מסוימת בבית הספר היסודי, נפרדו זה מזה כשעברה הילדה דירה, ומאז
נותקו יחסיהם. פרק פרק לסירוגין, מספר הספר על חייו של כל אחד מהם, והקורא נוכח בשוני
ובדמיון בין שניהם, ומלווה אותם בדרכם.

באמצעות דמותם של טנגו ואאוממה, גיבורי הספר, מוצגת מציאות תקופתנו, על הבדידות
והעדר הערכים שבה. שניהם נמצאים בנתק ממשפחות המוצא שלהם. שניהם לא מצליחים
להתנתק מזיכרונות ילדות לא קלים, שהם נושאים. הוא משכתב ספר, שכתבה מישהי אחרת,
המוצג, מוגש לתחרות כתיבה, ואף יוצא לאור כספר שלה. המגע היחיד שיש בחייו הוא מפגש
פעמיים בשבוע לקיום יחסי מין עם אישה נשואה. אנשים מחפשים את דרכם החוצה מהמרוץ
אחר ההצלחה, בנסותם לשוב לעבודת אדמה, ובחיפוש אחר מנהיג שיורה להם את הדרך.
גברים מנצלים את כוחם ופוגעים בנשותיהם. אחרים מקיימים יחסי מין עם ילדות. אפילו
הייצוג של הטוב בא לידי ביטוי  בדרך שלילית – שחרור העולם מן האנשים הפוגעים ומתעללים
באמצעות רצח.

בתוך עולם כזה מהווים אוצרות התרבות סוג של נחמה. הספורט ואמנויות הלחימה מאפשרים
הגנה עצמית וחיבור לגוף. המתמטיקה היא סוג של נחמה, בהיותה חד משמעית, ומאפשרת
מעבר ברור יותר מאשר החיים, מנתונים למסקנה. הספרות היא הזדמנות שמקבל הכותב
לספר, בריחה של הסופר ואחריו של הקורא לעולם הדמיון, ואפשרות לגעת בסוגיות משמעותיות
בחיים. המוזיקה היא ליווי מרומם נפש הן לפעולות היומיום, כמו נסיעה במכונית, והן לרגעים
רבי משמעות. בין אנשים המאזינים לאותה מוזיקה, למשל הסינפונייטה של ינאצ'ק, או
קוראים אותה יצירה, למשל מקבת של שייקספיר, נוצר חיבור, בלי שהאנשים יודעים אפילו,
שהוא מתרחש.

היזהרי לא ללכת שולל אחר מראית עין, כי מציאות יש רק אחת, אומר נהג מונית לאאוממה,
רגע לפני שהיא יוצאת מהמונית. אבל המשך הספר הוא בעצם ויכוח נוקב עם אמירה זו.

לטנגו, יש זיכרון המלווה אותו, ובו הוא שוכב כתינוק בעריסה, וגבר שאינו אביו, מוצץ את
פטמותיה של אמו. האם יכול אדם לזכור דברים מינקותו? עד כמה תואם הזיכרון את המציאות?
והאם אין זיכרונותינו, השונים בלא מעט פרטים מהאופן בו התקיימו הדברים במציאות, יוצרים
מציאות בפני עצמה, עולם מקביל של אירועים נבחרים, שתודעתנו שינתה על פי מגבלותיה וצרכיה?

חלומות, הם סוג אחר של מציאות, המלווה את חיי גיבורי הספר, כמו גם את חיינו. במהלך חיינו
אנו מעבירים עשרות שנים בעולם החלימה. תחושתנו בזמן החלום היא שהוא ממשי, ממש כמו
אירועים המתרחשים בזמן שאנו ערים. אם כך, האם לא ניתן לומר, שחלומות הם עולם נוסף,
מקביל לעולם שאותו אנו חווים בערות? מה הם בכלל חלומות? האם הם,
כמאמר הפסיכולוגיה,
ביטוי בזמן שינה של משאלות וחרדות שהודחקו? ואולי הם הזדמנויות
 שתודעתנו מקבלת, לבקר
בעולמות אחרים, מציאותיים לא פחות מהמציאות שאנו חווים בעולם
הערות?

אם זה המצב, האם אפשר ללכת גם רחוק יותר ולהניח, שגם כשאיננו נזכרים או חולמים, קיימים
כל הזמן, בעת ובעונה אחת עם עולם המציאות
 אותו אנו חווים, עולמות מקבילים, אליהם אפשר
להיכנס?

ואם במקרה נגיע לעולם כזה, האם נהיה לכודים בו? או אולי נוכל, אם נרצה, בכוח התבונה
ובעיקר, אם נשכיל
למצוא אהבה ולעשות זאת יחד, לצאת ממנו כשנרצה בכך?

מדהים לראות כמה בטבעיות לוקח הרוקי מורקמי את הקורא לעולם מקביל כזה, וכמה אין
המתרחש מתנגש עם תפיסת המציאות של הקורא, באופן היוצר תחושה של חוסר אמינות.
בתוך עולם זה הירח, שאורו מתמעט ומתמלא, והוא תלוי בבדידותו בחשיכה ממש כמונו,
מקבל חבר, ירח נוסף, קטן וירקרק, התלוי לצדו בשמיים. בעולם זה מוסבר הרוע על ידי
קיומם
  של יצורים המייצגים אותו, והנתק הרגשי שחשים אנשים, מוסבר על ידי נפרדות,
פגיעה באינטגרציה הקיימת בין
חלקים שונים של האני.

עלינו למצוא אירוע אחד בחיינו שהוא חיובי ומשמעותי, אומר לנו הסופר, ולא לשכוח אותו לעולם.
אם מישהו הגן עלינו פעם, התבונן ברוך בעינינו, לחץ את ידנו, אנו יכולים להשתמש באירוע זה
כדי להינצל. להינצל מזיכרונות ילדות קשים. להמשיך לחיות, למרות הרוע וחוסר המשמעות
הקיימים בעולם. להימנע מהתנתקות רגשית מעצמנו ומהזולת, על אף שזו יכולה להגן עלינו
מפני הכאב. לותר על סימני שאלה מציקים, לגבי דברים שאת התשובה להם לא  נדע לעולם.
להינצל מהפיתוי הקיים, לנהוג באופן לא נכון כדי להשיג כסף.

הבה נאהב, נפעיל את גופנו, נקרא, נקשיב למוזיקה, נטייל לאור הירח, נביט בשמיים, נאמין
במסתורין  שיש בחיים, בריבוי האפשרויות. הבה נאמין ביכולתנו ליצור תיקון. לצאת מעולמות
שנכנסנו אליהם בטעות, גם אם הדרך תהיה קשה, ולהפוך את הפנטזיות שלנו למציאות.

כשסיימתי את הספר נכנסתי ל – youtube  וחיפשתי את הסינפונייטה של ינאצ'ק, המוזכרת
במקומות שונים  בספר, ומלווה את חייהם של גיבוריו. הקשבתי לה פעמיים, על עוצמתה
והדרמטיות שלה. אבל ההתרגשות האמיתית הגיעה כשפניתי לראות את תגובות המאזינים.
לאורך טור ארוך, כתבו מאות אנשים מכל העולם בזה אחר זה, את שם הספר, העיר שבה
הם נמצאים, והארץ שבה נמצאת עירם. היתה זו  התגשמות הרעיון הקיים בספר, שהספרות
והמוזיקה יכולות לחבר בין אנשים, שאף אינם יודעים, שהם מחוברים זה לזה. הגבתי גם אני,
וגם חרגתי מן הכללים –
1Q84, Even Yehuda, Israel
Hello dear friends from all over the world, who love Haruki Murakami and classical music

        https://www.youtube.com/watch?v=LYv1IUYR-kk

חזרה לספרות

Comments are closed.