עוברת אורח בדממה – פאביאן ורדיה

התאהבות מתחילה אצלי במראה. משהו מושך את מבטי, מדבר אל לבי, וגורם לי לשוב ולהתבונן.
אם
ההתבוננות הנוספת מאשרת את מה שהרגשתי בתחילה, אני עשויה להושיט יד, לגעת, ולנסות
לפתוח
כדי להתבונן פנימה. אם גם ההתבוננות פנימה יוצרת בי תחושה של גילוי, עניין, התרגשות
וחיבור,
אני מתאהבת.

כך קרה לי במפתיע, בספריה, כאשר מתוך ערימה של ספרים משך את עיני ספר בגוון ירוק יער, ועליו
מריחות עבות, יצריות, של צבע אדום. בניגוד למה שקורה בדרך כלל בכריכות של ספרים, המשיכו
משיחות המכחול האדומות לצד הכריכה ולגב הספר, ומעליהן נותרו בגב הכריכה נתזי צבע אדומים
כדם. יצריות הציור ותנועת המריחה היוו ניגוד מוחלט, מסקרן ומסעיר, לשם המאופק של הספר –
עוברת אורח בדממה, סיפור.

לקחתי את הספר ופתחתי אותו. לעיני נגלה ציור נוסף, שחור אפור, הנראה כמו צבע שנשפך ונמרח.
הוא השתרע על פני ארבעה עמודים, והעלה בי גל של תשוקה וגעגוע למשהו שלא יכולתי להגדירו.
כמה פעמים העברתי את ארבעת העמודים קדימה ואחורה, חשה בברור בעונג ובכאב, המתפשטים
בגופי כמו חומר.

המשכתי לדפדף וגיליתי בספר צילומים נוספים בשחור לבן של חדרים, מקומות ואנשים. ברבים
מהם
 הופיעו דמויות, שפניהן העידו שהם מהמזרח הרחוק. בחלק מהם נראתה אשה צעירה, גבוהה
ורזה,
עדינת פנים ועזת מבע, הסופרת.

הסיפור אותו היא מספרת הוא הסיפור שלה. בגיל 20, סטודנטית לאמנות בצרפת, שלא נהנתה
מלימודיה, החליטה לעזוב  הכל, ולנסוע לבדה לסין של שנות השמונים, כדי ללמוד את סודות
הקליגרפיה והציור הסיני, אמנויות עתיקות שנהרסו בעקבות מהפיכת התרבות. הוא מתאר את
האומץ, ההתמדה והעקשנות באמצעותם התגברה על המכשולים הרבים שעמדו בדרכה. השפה, 
חשדנות הסינים נוכח אשה מערבית המתעניינת בתרבותם, תנאי החיים הקשים והסכנות הכרוכות
בחיים במשטר אכזרי וכל יכול. בתהליך רב שנים היא יצרה קשר עם קליגרפים ואמנים מבוגרים,
רכשה אט אט את אמונם והפכה לבת חסותם.

כך נוגע הספר בכמה נושאים – החיים הקשים בסין של אותה תקופה, ההתכחשות של סין החדשה
 למסורות העתיקות ומלאות החוכמה של החשיבה הדאואיסטית, היופי של הראיה הרוחנית של
תהליך היצירה, והדברים שאותם היא לומדת ממוריה, הנוגעים לאמנות ולמהות הטבע והחיים.

במשך שנים נדרשה למשל לתרגל ציור וכתיבה בשחור בלבד. כשביקשה להצהיל מעט את תרגיליה
באמצעות שימוש בצבע, התעקש המורה שלה, שתמשיך לעבוד בשחור בלבד עוד שנים, עד שתראה
שבצבע האחד היא יכולה לתאר את אלף ואחד האורות של היקום. השחור, אמר לה המורה, מכיל
את אינסוף הצבעים והוא המקור של כולם. באמצעות השחור והריק של הנייר הלבן, אפשר ליצור
הכל, כפי שהטבע יצר הכל בראשיתו. השחור הוא המגלה הראשון של האור בחומר. ואני קראתי
את הדברים וחשבתי על החוכמה העמוקה. על הלמידה שניתן ללמוד מהדברים לנוכח השחור
שבחיינו. 
על הסבלנות ועל ההתמדה.

קטע נוסף בספר, שאהבתי במיוחד, מספר איך בבוקר אחד של חורף, אחרי חודשים ארוכים של
תרגילים, התפרצה בפני המורה שלה. זה לא הולך, אמרה לו, אני כבר לא מבינה כלום, אני אפילו
כבר לא יודעת מי אני. ככל שזעמה התגבר גברה עליצותו של המורה, עד שחשבה שיצא מדעתו.
אבל זה הרגע, שבו הבין המורה, שליבה הבודד והעקשן הגיע בתבונה בהירה וצלולה, להבנת
מקומה האמיתי בעולם, וכדי לחגוג זאת הוא מזמין אותה לחגוג איתו באותו ערב בביתו, עם מרק
שיכין לה.

התבונה שישנה בספר, חיפוש הריק הפנימי כבסיס הכרחי ליצירה, ההתבוננות בטבע, וגילוי
האינסופי 
שבחלל הריק, מרגשים ומעשירים. היצירה הופכת לתהליך טבעי, מאולתר, של חלימה
והמצאה.
פתיחה פשוטה ונפלאה של דלתות הנפש, כך שחותם של חיים יהיה בכל משיחת מכחול.
בכך הופך 
הספר לא רק למקור השראה למי שרוצה להיות אמן, אלא לסוג של השראה לחיים. יצירה
שקטה, 
מתמדת, של קרקע בתולה שממנה יגיח ניצוץ צלול. בריאה של יקום מתוך חירות פנימית,
שיכולה 
להיות, כמסתבר מתוך הספר, גם בתנאי החיים הקשים ביותר.

מעטים הספרים שמצליחים לגעת במילים במה שבעצם לא ניתן להגדרה באמצעותן. הספר הזה,
הנוגע במה שאינו אפשרי ובמה שאפשרי, מתקרב למקום מופלא זה.

חזרה לספרות

Comments are closed.