אידה – מבט אישי על סרטו של פאבל פאבליקובסקי

נולדתי להורים פליטי שואה, שחוו רעב, סבל ואובדן של בני משפחה במלחמת העולם השניה. הורי
שנאו את הפולנים על האנטישמיות שלהם, וכילדה כאבתי את סבלם. אבל מבעד לדבריהם חשתי
ביופי הרך של השפה, בעדינותה של התרבות, בהערכה שחשו לשירה, לאמנות ולמוזיקה הפולנית,
ובניגוד מוחלט למה שהייתי אמורה לחוש, אני חשה משיכה עזה לשפה הפולנית, שאני מבינה מעט
מאוד, לשירה הפולנית (ויסלבה שימבורסקה, צ'סלב מילוש), למוזיקה (פרדריק שופן, זביגנייב
פרייזנר) ולקולנוע הפולני, בעיקר לסרטיו הנפלאים של קז'ישטוף קישלובסקי.

כששמעתי שהגיע ארצה סרט פולני חדש, אידה, המספר על נזירה צעירה, שזמן קצר לפני שהיא
עומדת לעבור את טקס ההשבעה שלה, נודע לה מדודתה שאותה היא פוגשת לראשונה, שהיא
יהודיה, ידעתי שארצה לראות את הסרט. רציתי
 לראות איך מתמודדים היום הפולנים עם מה
שהיה אז. רציתי לראות מה קורה לאשה 
המיועדת להיות נזירה נוצריה, כשמתברר לה שמוצאה
מדת אחרת. רציתי לשמוע את השפה הרכה 
מתנגנת באוזני, ולהבין בעזרת התרגום לעברית
את כל מה שנאמר, ורציתי לראות, אם גם אחרי 
מותו של קישלובסקי, עוד נעשה בפולין קולנוע
אמנותי של ממש.

הסרט העניק לי את כל אלה ויותר מזה. תמונת הפתיחה שלו, מראה בשחור לבן אשה צעירה ולה
גומה בסנטר, לבושה כנזירה, צובעת במכחול את פניו של פסל. הרגשתי מוצפת יופי. לא ידעתי מה
מרעיש את נפשי יותר – גווני האפור, התום שבפניה, הגומה היפה שבסנטרה, הריכוז השקט שבו
היא שוקדת על עבודתה. אחר כך, נושאות האשה הצעירה ונזירות נוספות את פסלו של ישו אל חצר
המנזר המושלגת, ומציבות אותו בתשומת לב רבה. אני אוהבת כל כך תמונת פתיחה המובילה את
הצופה לאוירה שתאפיין את הסרט. לעיני נפתח שביל שמוליך אל מקום שיש בו כאב, הרהורים ויופי.
באיזה צבעים אנו צובעים את חיינו. האם אנחנו יכולים למקם אותם במקום שבו נרצה. 

כל הסרט מצולם בשחור לבן. מצולם להפליא, באופן המראה את אפלת היער, חשכת הבית, לובן
השלג, עומק הבור, אינסופיות השמיים. בתוך אלה ישנה התיחסות פה ושם לצבע בלי שהוא ייראה.
פניו של ישו נצבעים. הזמרת ששרה מאופרת. שערה של אידה, המוסתר מתחת לשביס, הוא אדמוני.
מבנה המנזר, חלון המטבח המואר, סורגי השער, הכביש, הם רקע רב יופי למה שקורה לדמויות
הסרט – אידה, דודתה היהודיה ונדה, האנשים הגרים בבית שבו חיו לפני המלחמה בכפר, ונגן סקסופון
אותו פגשו בדרכן. כל אחד הוא סיפור, עולם בפני עצמו. לרגעים, נוצר ביניהם מפגש, וברגעים נדירים
אף יותר – וידוי.

באמצעות הצילום נעים הצופים כל הזמן בין אור לחושך. לפעמים נדמה שאורות המכונית הקטנה
בה נוסעות אידה וונדה, נעים מן החשיכה אל האפלה, מכלום אל כלום. ברגעים אחרים חודר מעט
אור אל המסך. הנה אידה מחבקת את דודתה הבוכה. הנה מנגן נגן הסקסופון והמוזיקה ונוכחותו
הגברית ממלאים את המסך יופי. הנה שוכבות ארבע נזירות בתנוחת הצלוב על הרצפה הקרה, ויופי
מפעים ממלא את המסך.

ומה מתרחש שם בין בני האדם. האם עדיף להיות נזירה תמה או אשה חזקה, יצרית ומשוחררת.
האם סגנון אישיות כזה או אחר יכול לפטור אותנו מהכאב הכרוך בחיים. האם מי שגדלה כנוצריה
יכולה לחזור ולהיות יהודיה. האם מי שגדלה כנזירה תתן לעצמה לחיות חיים פתוחים, ולהגשים את
עצמה כאשה וכאדם בדרכים נוספות. מה גורם לאנשים לעשות לעיתים מעשי חסד ולעיתים מעשים
איומים ונוראים. ואיך לעיתים אותו אדם יכול לנהוג כך וגם כך. מה מאפשר לברוח מן הסבל – עמדת
כוח מקצועית, מוזיקה, אהבה, התנזרות. האם המוות מרגיע את הסבל. האם אפשר לברוח ממכאובי
החיים והאם צריך?

כמה עצב, כמה יופי, כמה אמת של חיים.

אידה 4איד'ה 2

אידה 1

אידה 5

Comments are closed.