ארכיטקטורה, מחול, ארוטיקה – תערוכת Corps Rebelles

נסענו לליון כדי לראות את פסטיבל האור. בשנה שעברה לא התקיים לאות אבל על הפיגועים
שהיו בצרפת. השנה חזר. בערבים שוטטנו עם עוד מאות אלפים ברחובות הקרים, מתבוננים
בהשתאות במיצגים מלאי דמיון של אור וצבע. הם הוקרנו, מלווים באפקטים קוליים, על קירות בתי
העיר מתקופת הרנסנס ועל הכנסיות, מדגישים את עיטורי האבן, מפרקים ומרכיבים צורות, יוצרים
חוויה מכשפת של כניסה לסיפור אגדה.

אבל החוויה המרגשת ביותר בסוף השבוע בו ביקרנו בעיר, היתה הביקור במוזיאון Confluences.
בליון ישנם שני נהרות – רון וסון. סמוך לקצה המשולש שבו הם נפגשים ומתלכדים הוקם המוזיאון.
הצרפתים אניני המחשבה קראו למוזיאון בשם שלו כמה משמעויות. מפגשים, התלכדות, וקונוס
של שטפים. גם המבנה שהוקם מרתק. מורכב, חדשני, עם מוטיב של משולשים, ובגווני לבן, שקוף
וכחול. מחווה של כבוד למי הנהרות, הזורמים כל אחד בדרכו, ונותנים לעצמם להיפגש ולהתלכד.
חלון רחב, מאפשר לצפות בנקודת החיבור מתוך המוזיאון.

גם תערוכות המוזיאון עוסקות במפגשים. בין אדם לטבע. בין כדור הארץ ליקום. בין חיים למוות. בין
תרבויות. ובצד תערוכות הקבע, תערוכות זמניות. אנטרטיקה, על המפגש בין צלמים, המבלים חודשים

בקור העז, ובין בעלי החיים אותם הם מצלמים. לרגליך, על נעליים לאורך ההיסטוריה וברחבי העולם,

ונפלאה מכולן – גוף מורד – Corps Rebelles, שנושאה מחול עכשווי.

זוהי תערוכה שכולה קטעי וידיאו. חלקם על מסכים על הקירות, בהם מתחלפות יצירות מחול בנות כמה
דקות. חלקם בתוך מצולעים פתוחים המורכבים ממסכים ריבועיים גדולים, ומוקדשים כל אחד לנושא
אחר. הצופה נכנס לתוך מצולע כזה, שלו רווחים בין פיאותיו, ויושב על אחת הקוביות המרופדות לבן
הפזורות בחלל. סביבו, הוא רואה רקדנים. חלקם רוקדים, וחלקם מדברים על מחול. על התנועה
כמאפיין הבסיסי ביותר של חיים. על הגוף כדבר שבאמצעותו אנו חיים. על ההבעה העירומה שיש
במחול. ללא משטח ליצור עליו כמו בד. ללא אמצעים ליצור באמצעותם כמו צבעים או כלי נגינה. רק
הגוף. הגוף על יופיו ועל התכלותו. על עוצמתו ועל פגיעותו. כלי ההבעה ותוצר הביטוי.

יש חללים המציגים מחול וירטואוזי. יש חללים המציגים את הגוף הלא שלם. למשל ריקודו מכמיר הלב
של גבר גיבן, הרוקד כשגבו חשוף. רקדנית בוגרת ויפה מספרת על הדרך שעברה, ממקום המחשיב
מאוד טכניקה, למקום השם דגש בעיקר על הבעה רגשית. רקדנית אחרת, שחומה, קצוצת שיער,
רוקדת בג'ינס, גופיה לבנה ונעליים, ומרגשת בשילוב המושלם שיש בה בין גבריות לנשיות, בין עדינות
לחוזק, בין אנושיות לחייתיות.

אני חשה התרגשות בכל גופי. זהו השילוב בין הגופים מלאי היופי, של גברים ונשים, שראיתי במלוא
עוצמתם וגמישותם. אלה הדברים החכמים שהזדמן לי לשמוע. זו המוזיקה הפראית או הרכה, והדיאלוג
שהיא יוצרת עם תנועה.

וכאשר אתה משוטט באפלולית מרוגש בין כל אלה, אתה מגיע למצולע המרתק מכולם. המוזיקה
הנשמעת בתוכו היא פולחן האביב של סטרווינסקי, ועל המסכים הרבים שמסביב, המקיפים את
הצופים, מוקרנות יצירות מחול שונות, שנכתבו למוזיקה הזאת. מפעם לפעם נבחרת תמונה מאחת
היצירות, ומופיעה על כל המסכים. אך הצופה יכול אם ירצה, לבחור אחת מיצירות המחול ולעקוב אחר
התפתחותה. המוזיקה פראית, לא צפויה. סגנונות המחול נעים מקלאסי למודרני. הבמות מעוצבות
בצורה שונה זו מזו. התלבושות אחרות. מספר הרקדנים על הבמה ומינם משתנה. כך נוצרת אפשרות
מרתקת לראות מקור השראה אחד, מוזיקלי, ואפשרויות שונות של תגובה אמנותית, חזותית ותנועתית.

כשפולחן האביב מתנגן ברקע, אני מתמגנטת לאחד ממופעי המחול, שיצר כוריאוגרף צרפתי
בשם Angelin Preljocaj, יליד 1957. על הבמה משטח גלי של עשב. סביבו חבורת גברים ונשים
לבנים וכהי עור מקיפים רקדנית עדינה, בת המזרח הרחוק, Nagisa Shirai. הם מפשיטים את
הרקדנית מבגדיה בכוח. אחר כך הם נושאים אותה עירומה על כפיים. היא ממשיכה לרקוד לבדה. 

מה שאני רואה מטלטל אותי. העדינות והברוטליות. האלימות וההתרגשות המינית. ראיית הדברים
כפשוטם, והזעזוע שהיא מעוררת, וההבנה שהרקדנית היא גם יצוג לאביב. האדמה מופשטת ממעטה
השלג שכיסה אותה. פלומה ירוקה מכסה אותה. עתה נפתחות האפשרויות לתשוקה, עונג ופריון,
ומתעורר רצון לסגוד להם.

פולחן האביב ופולחן החיים. פולחן הנפרדות, ופולחן המפגש וההתלכדות. מבנה כמפלח את הנוף,
ועם זאת, כמי יכול להשתלב בו להפליא. חדירה כמפלחת את הגוף, ועם זאת יכולה ליצור עונג וחיים.
איזה מחול מופלא.

קטע מפולחן האביב של Angelin Preljocaj                                                         חזרה למחול

musee-des-confluences

 

 

 

 

Comments are closed.