לרקוד, לראות מחול

אני אדם של מילים, אבל גם של צורות וצבעים. של מוזיקה, אבל גם של שקט. של רוח, אבל גם
של גוף. אני רואה את האדם כמי שנמצא בין אדמה לשמיים. חי חיים ארציים, ובה בעת שואף למה
שמעבר לחיי היומיום. הגוף הוא הכלי שבאמצעותו מתקיימים חיינו על פני האדמה הזאת.

זהו כלי מלא עונג, עוצמה ופגיעות, תכונות שמרגשות אותי. רבות מהנאות חיי נחוות באמצעותו.
חום השמש על פני העור, רפרוף הרוח, מגע של מים, חיבוק. העונג שיש בתנועה  – מאמץ, חוזק,
שיווי משקל, גמישות, נשימה. ההתמסרות להפסקת התנועה – מנוחה או שינה. התחדשות התנועה
עם הקימה – תנופת המעבר משכיבה, לישיבה ולעמידה. מגע האדמה מתחת לכפות הרגליים.
האופן שבו חותך הגוף הנע את האוויר.

אולי לכן אני אוהבת כל כך לרקוד. עם מוזיקה או בלעדיה. לנוע כרצוני. לרחף, להסתובב, לרקוע.
על שטח קטן, כשחלקים בגוף נעים, או מתפרשת על פני המרחב. הלב פועם בעוצמה, הנשימה
מואצת, הידיים מושטות, נפתחות. בלי להוציא הגה הגוף צועק ולוחש, נהנה ומתענה, וחי, כל כך חי.

זו גם הסיבה שבגללה אני אוהבת לראות מופעי מחול. במיטבו, נוגע מופע כזה, באמצעות תנועת גוף
בלבד, במהות החיים, ואני חשה איך כל תא בגופי מהדהד ונענה. לפני יומיים ראיתי מופע מחול,
שנגע בי כך. במתחם היפה של סוזן דלל, הופיעו שני זוכי תחרות המחול ביוקוהמה יפן. על אחד מקטעי
המחול, מסלול אבוד, בביצועו של בחור סיני כבן 30, הואנג ליי, שגם יצר אותו, אני רוצה לספר.

בתחילת המופע הוא עומד במרכז הבמה בגבו לקהל. שקט. גופו החסון לבוש בפשטות במכנסיים
רכים וחולצה בצבע בז'. משני צידיו, מרוחקים מעט ממנו, יושבים גבר ואשה לבושים ג'ינס וחולצת
טריקו שחורים. עדיין לא ברור מה תפקידם. נראה שרק הוא ירקוד.

הוא מתחיל לנוע. תחילה בגבו לקהל, ואחר כך הוא מסתובב. התנועה ממחישה את יופיו של הגוף.
הוא נמוך למדי, רחב כתפיים, שרירי. הישבן עגול ומוצק, הגו זקוף. התנועה איטית, ולאט לאט
מתגברת. יש בה חיים, עושר, גמישות.

האור נע על פני גופו. מפעם לפעם הוא מניע את ראשו, וקרני אור מאירות את השיער החלק והדק
בתנועתו. הוא רוקד בעמידה, בישיבה, בשכיבה. כאשר הוא שוכב ונע בסמיכות לבחור או לבחורה
שמצידיו, מסמן אחד מהם בעזרת גיר את מתווה גופו על רצפת העץ השחורה. גם כשהוא קם,
ממשיך הרושם למלא את מתווה הגוף המצויר בגיר. בשלב מסוים מסומנים גבולות הגוף, חלקם
באוויר, גם כשהוא רוקד בישיבה. לבסוף, הוא עצמו מעביר, בעודו רוקד בעמידה, גיר, סביב ראשו,
כתפו, ידו, צידו האחד של גופו, רגליו, וצידו השני לכל אורכו, משלים רישום דמיוני של גופו.

הנשימה נעתקת מרוב יופי. גופו הוא יצירת אמנות בתנועה. אתה תוהה מה הם עושים כשהם
מסמנים אותו. האם הם עושים זאת כמו חוקרים, סביב גופה בזירה של רצח, מציינים בעזרת

הגיר, שיום יבוא וימות? האם הם מסמנים עבורו את ההשתהות ברגע, רגע מסוים בתוך
התנועה המתמדת שנקראת חיים, מכריחים אותו ואותנו להישאר ברגע ולהתמקד בו? האם הם
מציינים את ההפרדה שיש בחיים, המקום שבו אנו מסתיימים ומתחיל כל מה שמחוץ לנו?
האם הם מראים לנו, שתחילה אנו זקוקים לגבול שיציבו לנו אחרים, להנכחה שלהם את קיומנו,
ואחר כך, או ברגעים של בדידות, אנו יוצרים זאת לעצמנו?

כך או כך, מתחילה מוזיקה. שיר בצרפתית קצבי ורך מתחיל להישמע, מושר בפי אשה ואחר כך,
שני המשפטים האחרונים שלו מושרים בקולה התם של ילדה. חשתי את עיני מתנוצצות, את
נשימתי נעצרת כדי שלא יגמר היופי. יפי הגוף הגברי כשהוא במיטבו, יפי התנועה, יפי המוזיקה,
האפשרויות הנפתחות למחשבה ולרגש. אז נעמד הבחור במרכז הבמה והחל להתפשט.

בעודו מסיר את חולצתו ואת מכנסיו, עומד במרכז הבמה בתחתוניו, שצבעם כצבע העור,
הסירו הבחור והבחורה בקדמת הבמה יריעת בד שחורה, שהתמזגה עד אותו רגע עם
רצפת הבמה, וגילו את מה שיש מתחתיה. קערית לכה שחורה ובה דיו. מכחול שחור, עבה
סמוך לידית ודק בקצהו, מהסוג המשמש לקליגרפיה. קרטון לבן מגולגל לגליל, המונח כקו
גבול בדיוק מאחורי גופו של הרקדן.

עתה, בעודו הרקדן נע בתחתוניו, החל הבחור לבוש השחורים לטבול את המכחול בקערית
ולצייר קליגרפיה על גופו של הרקדן. הרגשתי את רטיבות המכחול על גופי במקומות בהם
הוא נגע בו. הגוף היה מיוזע וחלק מהסימנים נמרח. תוך כדי כך באיטיות ובתשומת לב רבה,
החלה הבחורה היושבת לפתוח לאחור, עוד ועוד, את הקרטון המגולגל. כך, כשעבר הרקדן
לרקוד בישיבה ובשכיבה, הותיר את הסימנים שצוירו על גופו על גבי הקרטון הלבן.

מי הם האנשים בחיינו המציירים על גופנו? מה מתוך מה שאנו חווים מותיר בנו חותם?
כמה ממנו נשאר כפי שהוא, וכמה נמרח ומתמזג עם חוויות קודמות? מה מתייבש מיד ונותר
חקוק בנו, ומה מועבר ומותיר חותם גם על סביבתנו?

לקראת סיום הריקוד נפסקת המוזיקה וחוזר השקט. מלבד הרקדן הבמה מוחשכת, וכך נעלמים
הבחור והבחורה. הם לא רקדו, אך הם אלה שסימנו את מתווה הגוף, ציירו עליו, או יצרו רקע
שאיפשר לרקדן להשאיר עליו חותם. הרקדן עומד מתנשם במרכז הבמה. גופו רטוב מזיעה, על
עורו סימנים שחורים, עורפו מרוח. הוא יפה בעיני אף יותר משהיה, לפני שהתחיל כל זה.

עוד על קליגרפיה – סקירת הספר עוברת אורח בדממה

Comments are closed.