מחול בוטו כפיסול קינטי

מחשבות בעקבות מופע מחול של סנקאי ג'וקו

בוטו הוא צורת מחול שנוצרה ביפן בעקבות הפצצת הירושימה ונגסאקי. בדומה לתהיה איך אפשר
להמשיך לכתוב שירה אחרי השואה, תהו היפנים איך אפשר לרקוד אחרי הפצצה גרעינית, ויצרו
צורת מחול חדשה, איטית ומודגשת.

 בשנות השמונים ראיתי לראשונה את סנקאי ג'וקו, להקת מחול יפנית ובה גברים בלבד, חלקם
מבוגרים, מגולחי שיער, ערומים למחצה, גופם ופניהם מרוחים בלבן, והם נעים באיטיות רבה.
ראיתי את המופע בקיסריה. ירח מלא זהר בשמיים החשוכים. מדורה קטנה דלקה. ברקע
נשמעו צלילי נגינה ענוגים ומכשפים, מתחלפים לעיתים בשקט מוחלט. ברגעי הדממה נשמע
רחש גלי הים בחשיכה, ועל הבמה נעו הגברים באיטיות, מוקפים חשיכה, אור מדורה ואור ירח,
רחש גלים וצלילי מוזיקה, ועטופים בקהל דומם ועצור נשימה, הצופה בהם כמהופנט.

זה לא היה מחול אלא טקס. התחושה היתה שאלה רגעים יקרים, אולי חוויה חד פעמית, של
חיבור לחידה שיש בחיים וסגידה למסתורין שבהם. חוויה של התבוננות עמוקה לא רק
במתרחש על הבמה, אלא פנימה אל הליבה והחוצה אל האינסוף. אני זוכרת שלקח לי זמן
לקום בסוף המופע. שהלכנו למכונית בהליכה איטית, נושמים את אויר הלילה, ממעטים לדבר.
שמחים שגם אם המתרחש על הבמה הסתיים, נותר הירח המלא מעלינו, ממשיך להזכיר לנו
את מה שקשה להביע במילים, וצריך לזכור בלי לתת לחיי היומיום למסך אותו.

כאשר ראיתי שסנקאי ג'וקו, שם שפירושו הסדנה של ההר והים, מגיעים שוב לארץ ויופיעו
במשכן אמנויות הבמה, מהרתי להזמין לנו כרטיסים. חשתי התרגשות וציפיה אך גם חשש.
מה קרה להם במהלך השנים? לאיזה כיוון התפתחו? האם אני יכולה עדיין לחוש דברים,
בעוצמה ובאופן שבו חוויתי אותם כאשה צעירה מאוד לפני שלושים שנה? למרבה האירוניה
נקרא המופע טובארי – השתנות מתמדת. שורת ההסבר על טיבו סיפרה על יצירה רגשית,
שבמרכזה מעגל החיים מלידה למוות ועד לידה מחדש. האם יש לידה מחדש? והיכן אני
ממוקמת בין לידה למוות על ספק מעגל זה?

באולם היפה של המשכן, הונח על רצפת הבמה לוח שחור עגול. מסך בד שחור היווה רקע.
חמישה גברים קרחים כתינוקות, ונראים ערומים או מחותלים באזור בד, שכבו על גבם על
פני הבמה בקומפוזיציה מושלמת של שלושה ושניים. הם נעו בשכיבה, בתנועות איטיות
מאוד, גופם קשתות קטנות על פני הבמה. אט אט שלחו יד, גיששו, נשענו על הזרוע השניה,
התרוממו מעט. זוהר כחלחל עגול הקיף אותם. כוכבים נצצו על פני הבד השחור ששימש
להם כרקע. גם העיגול שעליו שכבו החל נוצץ וזוהר.

מה היה זה? האם הם תינוקות שנולדים, מנסים לגשש את דרכם אל מחוץ לרחם? האם
היו כוכבים או גלקסיה חדשה ההולכת ונוצרת? אט אט התרוממו, נעו בישיבה, מניעים
בעיקר את ידיהם, לעיתים אפילו רק את אצבעותיהם. התרוממו עוד, קמו, הסתובבו סביב
גופם כמו סופים מרקדים בתפילה. הכל לאט מאוד, עם שינויי תאורה עדינים על פני הבמה
וברקע מחשיכה לשמיים מכוכבים, כשמוזיקה מכשפת מלווה את תנועתם האיטית מדי. 

אולי כבר איני סבלנית כבעבר, חשבתי לעצמי. גם אינני מבינה מה הם מנסים לומר. אבל לאט
לאט ערסלה המוזיקה את לבי, ויתרתי על לחשוב מה משמעות הדברים, והתמסרתי למתרחש
על הבמה. הרכבים ותלבושות השתנו. האור עלה וירד. כשרקד מישהו לבד חוויתי איתו את
בדידותי. כאשר לווה בידי האחרים, יכולתי להרגיש את גופו של איציק לידי, ואת נשימת האנשים
בקהל, חבורה מיוחדת, מקיפה אותי. נתתי לעצמי להיות עלה נישא ברוח, שאינו סובל מאי
יכולתו לכוון את יעדו, אלא מתמסר אליה כנתון בהרפתקה.

אז יכולתי לתת ליופי שמולי למלא אותי בלי פשר. קומפוזיציות מרחביות מופלאות, של פסלים
רכים, בשר ודם, נתגלו והתחלפו לאיטן מולי. הם נעו יוצרים באויר צורות מופלאות. הם הונחו
ביד אמן על הבמה. טקסטורות של בד, באורכים, גוונים והדפסים שונים עטפו את הגוף החזק
אך פגיע. אור וצל הוטלו על מקומות שונים במרחב. מוזיקה התפתלה סביב גופם של הרקדנים
ושל הצופים. היתה זו תערוכה נפלאה, ששום פסל או קבוצת פסלים, בלי קשר ליופיים ולחומר
ממנו הם עשויים, לא ישוו לה.  

כשהסתיים המופע, מול תשואות הקהל, המשיכו הרקדנים לנוע עוד כמה דקות, קדים לאיטם
בצורות שונות, ממשיכים עוד כמה רגעים את חווית התנועה של הריקוד שתם זה עתה.
הקסם, ככל קסם, עמד להסתיים. 

לפני שיצאנו התקרבנו אל הבמה. רצינו לדעת איך נוצרו אורות הכוכבים שברקע. אז ראינו
שהבד השחור התלוי כרקע אינו משובץ נוריות אלא מחורר קרעים רבים, והם נוצצים
מאור שהודלק במלואו או בצורה הדרגתית מאחוריו. גם חיינו הם בד שחור ובו קרעים רבים,
אך לעיתים דולק מאחורינו אור, עובר דרכנו ומאיר את החשיכה.

יצאנו אל אויר הלילה הצלול, והלכנו שותקים, יד ביד, אל המכונית. גופנו נע לאורכו
של שאול המלך. חבויים מצידו השני של הרחוב, העניקו לנו בטחון חלקי מבני הצבא
שבקריה. ממקום של תיאטרון, מוזיקה ומחול, חלפנו על פני ספריה, מוזיאון לאמנות
ובית משפט. הרגשנו עומק של זמן, עושר רוחני ומלאות לב.   

sankay juko

 

 

 

 


קטעים מהמופע
       חזרה למחול

Comments are closed.