בדרך – תהליך יצירת הציור

שבת בבוקר. סתיו וקצת מעונן בחוץ. נראה שלא מתאים כבר ללכת לים, ולא מתחשק לנו לצאת לטייל. היינו השבוע פעמיים בחיפה. בפעם הראשונה נסענו עם אביבה, אשתו של חיים בן דודי, שהלך לעולמו בן פחות משישים, פתאום לפני שנתיים. שמענו שם קונצרט, שבו נגנה תזמורת חיפה את המוזיקה הנפלאה של אלני קראינדרו, כותבת המוזיקה לסרטיו של הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס. בתחילת השנה, בן 76, סיים אנגלופולוס את חייו, כשנפגע כהולך רגל מרוכב אופנוע, בעודו עובד על הסרט השלישי בטרילוגיה של סרטים שיצר. הסרט הראשון בטרילוגיה נקרא בשם  הפיוטי האחו הבוכה. השני נקרא אבק הזמן. אני לא זוכרת איך קראו לסרט השלישי, שיצירתו נקטעה עם מותו.

אנחנו נהנים מהקונצרט בצורה יוצאת דופן. מוזיקה הנכתבת לסרטים היא מלאת רגש. ברוב הקטעים המוזיקה רכה, מלאה כמיהה וגעגוע. תוך כדי הנגינה, מוצגים על מסך קטעים קצרים מסרטיו של אנגלופולוס. השמות שלהם  שיריים ומעוררי מחשבה, למשל נצח ויום. הקטעים המוקרנים איטיים, משתהים, יוצרים העמדה כוראוגרפית יותר מאשר קולנוע במובן המקובל. אנשים עולים אט אט במדרגות, שגרמיהן פונים באלכסון ימינה ושמאלה. אנשים הולכים עטופים במעילים בשלג. סירות על פני המים.

את תשומת לבי מושך נגן היושב בקדמת הבמה, כנראה הכנר הראשי בתזמורת, המבצעת את הקונצרט בלווי נגינת הפסנתר של המלחינה. הוא מבוגר מאוד, רזה. סביב קרחת עגולה יורד שיער ארוך במקצת, לבן כשלג. כשהוא מנגן בכינור נושרים הצלילים סביב גופו מלאי ערגה. כל השנים, כל הרגשות שאסף, כל מה שכבר לא יהיה, בוקעים כשהוא מעביר על פני המיתרים את קשת הכינור שלו. אני מתבוננת בו באהבה רבה. חושבת שכך אני רוצה להתבגר. להמשיך להרגיש עד הסוף, לא לרדת מבמת החיים כל עוד אחיה, לתת לניגון חיי להתנגן, לא חשוב מה יקרה, מלא ברוך.

כשאנחנו יוצאים, אני רוצה להמשיך את החוויה, ולשמוע איך משתלבת הנגינה הנפלאה באחד הסרטים. אני קונה לאיציק ולי לכמה ימים אחר כך, ביום ששי אחר הצהריים, כרטיסים לסרט האחרון שהספיק להשלים ב- 2009 – אבק הזמן.

בשבת בבוקר, נעים לנו אם כן, להשאר בבית. בר נמצאת אצל חבר שלה, שחוגג יום הולדת. את תום ומאיה נראה מחר בערב, כשנצא לחגוג את יום הולדתי. איציק יביא את אור בצהריים, אבל בינתיים יש לנו בוקר לעצמנו.

אשתי, פונה אלי איציק בכינוי מאוד לא רגיל, למה את כבר לא מציירת? כי לא בא לי להתחיל להעלות את כל הצבעים והמכחולים, אני עונה. אז אני אעלה לך, הוא אומר. ואני, שכבר חשבתי כמה פעמים בזמן האחרון שמזמן כבר לא ציירתי, אומרת לו  בחיוך –  טוב, תודה.

אני יוצאת ופורשת עיתון על השולחן בגינה. ממלאת שני מיכלים במים, ושמה לב לכך שהם שקופים. איציק מביא צבעים, מכחולים ושני בדים. אני בוחרת בבד המלבני הקטן מבין השניים, ומניחה אותו אופקי. פותחת שפורפרת של כחול ירוק יפהפה, לוחצת מעט, ושמה על מכסה של קופסת גבינה שתי מנות. לאחת מהן אני מוסיפה קצת לבן ומערבבת מעט, כך שבנוסף ליחד שביניהם, שני הגוונים עוד נמצאים שם בנפרד.  אני לוקחת מברשת, ומורחת את מלוא אורך הבד בכחול. מקפידה על חלוקה שווה של הצבע. משתמשת בגוונים הבהירים יותר במרכז. הציור עתה נקי מאוד, בתולי. ים בלי אף גל, ושמים בלי ענן. איציק מגיע לגינה ומתישב מולי עם המחשב. איזה יופי, הוא אומר, ואני יודעת שזה הרגע שבו הציור הוא היפה ביותר. אולי נכון להפסיק עכשיו, אבל אני ממשיכה.

אני מציירת שמש צהובה. הצהוב עז ומרגש כמו חלמון טרי. אני נותנת לאור השמש להקרין גם לאויר ולמים. אחר כך אני רוצה גם אדום. אני פותחת שפורפרת של צבע בורדו, ובמכחול דק יותר מציירת פסים קצרים וגליים כמו מים היוצאים ממקלחת, מהקצה הימני העליון של הציור לקצהו השמאלי התחתון.

אני מסתכלת בציור. קלקלתי אותו. הקוים אינם נראים כמו העוצמה היצרית שניסיתי לבטא אלא כמו דם. פסים של דם מזהמים את הים הכחול, החלק, את השמים הבהירים, המוארים. אין בהם את התנועה, שתאפשר להם להיות ביטוי נכון, של האופן בו מגיח לעיתים הכאב או האסון אל חיינו. אני חייבת לכסות עליהם וליצור משהו אחר. אני מכסה אותם בעוד ועוד כחול, לבן, צהוב, אבל האדום מתעקש לבצבץ, מתקשה לוותר על מקומו. אני שמה לב שאינני מתרגזת, לא על קלקול הציור ולא על התעקשותו.  איציק שם מוזיקה של אהוד בנאי, ואני שרה איתו – אחרי כל זה אולי נפליג לאיזה אי, על קו החוף ישוטטו הילדים, עוד יום אחד בדרך כשאת לצדי, איך זה נגמר בסוף כולם יודעים, כן, כולם יודעים. תוך כדי זה אני ממשיכה בדרכי. השביל הזה מתחיל כאן, שר אהוד, בין כפר (או אולי הר) למעין. לא סלול לא תמיד מסומן, השביל הזה מתחיל כאן.

אני לוקחת שוב את הצבע הצהוב, ומציירת דמות אשה במרכז הציור, מאחור. היא לבושה שמלה צהובה ארוכה, והולכת פנימה אל הים. את הראש, צהוב כמו השמש וכמו שמלתה, אינני מחברת אל הגוף. בכל זאת הוא מחובר אליו. האשה שקטה, מהורהרת, ויחד עם זה נכנסת פנימה, עוד ועוד אל תוך הים. אור השמש העז, מרחבי הים והשמיים, מושכים אותה. אני מציירת סביבה גלים בכתום, לבן, כחולים נוספים, צהוב. אחר כך מתבוננת, ורואה שהשמיים צלולים מדי. אני מוסיפה עננים לבנים, קלים, נוצתיים ואווריריים כמו מחשבותיה. אחד העננים יגיע עד השמש, גם אם זה יהיה פחות יפה בציור.

אני מתבוננת שוב. מבחינה אמנותית אין זה ציור גדול. אני אוהבת את תנועת הגלים וגווניהם, את קרעי העננים העדינים, את עוצמת הצהוב של השמש ושל האשה. אולי היא הולכת אל האופק, אולי אל האור, אולי אם תמשיך תתמזג בקרירות הכחולה, הרחבה, של הים. אולי תמשיך לשמיים. אולי כבר מתה, הרי ראשה לא מחובר לגוף, והיא הולכת לדרכה אל העולם שמעבר.

אני חושבת איך לקרוא לציור. אל האופק? הרהור? מעבר? לבסוף אני קוראת לו בדרך. אבל בדרך לאן?

אחר הצהריים, קוראת בספרו של ארי דה לוקה, אני קוראת את המשפט – המוות הוא להתחיל מבראשית, אבל בלי הגוף. אני נזכרת שבסרט אבק הזמן שראינו אתמול, קפץ איש זקן, ברונו גנץ הנפלא המגלם יהודי בשם יעקב לוי, מספינה בברלין אל הנהר. אני זוכרת שכך, בקפיצה אל נהר אחר, הסיין, סיים המשורר היהודי פול צלאן את חייו. אני מחפשת איך נקרא הסרט השלישי בטרילוגיה של תיאו אנגלופולוס. הוא רצה לקרוא לו – הים האחר.

הנה אני בדרך. הולכת אל האור או הולכת אל מותי? בכל יום אני מתקרבת אל מותי עוד קצת, ובכל זאת אני חשה כמי שהולך אל האור. ואולי, רק אולי, אין סתירה בין השניים.  

חזרה לציור בדרך

 
   

Comments are closed.