המודל הצייר המכחול הצבע הבד

המודל

אני מתפשטת לאט,
יש ציפיה באויר
האם יצליח לראות,
האם יוכל להעביר?
מה שייצור זאת אני
או אין זו אלא נפשו?
האם אני סתם זונה
או אני היא המוזה שלו?

הצייר

בעיניה יש אסימטריה
קמטים נחרטו במצחה,
האם לבטא את היופי שבה
או לצעוק את צעקתה?
האם לבטא את היופי שבי
או לצעוק את צעקתי?
האם לאחר
שאתחיל לעבוד,
תירגע מעט
תשוקתי?

המכחול

הוא טובל אותי במים,
בעדינות מוחה את שולי,
בוחר בקפידה את הצבע
שיחדור בין שערותי.
לעיתים בחופשיות מורח
בתנועות גדולות רחבות,
לעיתים בעדינות רבה
מדייק את הנגיעות,
ורק כשאני מתבדח
ומשיר שערה על הבד,
הוא מתעצבן, מקלל
וזורק אותי בצד.

הצבע

אני הביטוי של הרגש
הרוחש, המוכר, המוזר,
אני אהובו הסודי,
אהובו של הצייר.
הוא מכניס לתוכי מכחולים
הוא בוחש בי בעדנה,
לעיתים הוא טובל בי אצבע
ומוציא שערה קטנה,
אותי הוא בחר, הוא ערבב
הוא יצר,
הוא הבהיר, הוא מרח
הוא שפך.

הבד

הנה הוא מסתכל בי
ואני נקי ומתוח,
עוד מעט עוד מעט עוד מעט
הוא יגע בי כמעט בלי לנוח,
וארגיש אותו מתנשם,
ואריח את ריח גופו,
בעוד מכחולו מכה בי
וצועק את כל מה שבו.
אני אתמלא בצבע,
אני אתמרח כולי,
וכשיסיים, אנוח
ואתייבש
לאיטי
.


לשיר הבא        לרשימת השירים

Comments are closed.