מבט אל תהליך כתיבת השיר – מרכז

כתיבה של שיר ויצירה בכלל עבורי, היא סוג של התפרצות. משהו נוגע במשהו. משהו מתחיל
להדהד. עוצמת התחושה היא כזו שאינני רוצה להתעלם ממנה. אני לוכדת אותה ומתחילה
ליצור, ומשם מתחיל הדבר להתגלגל. 

אבל ההתפרצות היא תמיד תולדה של משהו שהחל קודם לכן, ולא הייתי מודעת לעוצמת
השפעתו על נפשי. היצירה גם אינה מסתיימת כאשר השיר מוכן. אני שבה וקוראת אותו
פעמים רבות. אני מקבלת עליו תגובות מאנשים יקרים, החולקים אתי את מחשבותיהם,
תחושותיהם ורגשותיהם בעקבותיו. כך הולכת ומתפתחת מודעות עמוקה יותר למה
שעשיתי שם. מה החל להניע את התהליך, שבסופו של דבר הוליד את היצירה. מה
הדרך שעברתי עד שנוצרה. מה היה לי חשוב לומר.

כמה ימים לפני שנכתב השיר, בקרתי במוזיאון לאמנות מודרנית בברלין. יוצר פולני – צרפתי
Roman Opalka כתב בלבן, בצפיפות, בכתב ידו היפה, מספרים עוקבים בזה אחר זה.
המספרים על פני הלוח אינסופיים כמו כוכבי השמים. אבל הדבר שריגש אותי באמת לא היו
הלוחות הכתובים, אלא הקלטה של קולו. קול גברי רך, שבו הוא סופר בפולנית. מיליונים, 1021,
שניים. מיליונים, 1022, שניים. מיליונים, 1023, (מחכה מעט, ואני מחכה במתח איתו) שניים.
הקול הרך חיבר אותי לזכרונות ילדות של הורי מדברים ביניהם פולנית, ולכמיהה שלי לקול
מרגיע, גברי, נוסך בטחון. הבנתי שכך באמת הם החיים. איננו אלא התגלמות אחת מתוך
מיליונים. הזמן נוטף טיפה אחר טיפה, ועוד רגע ועוד רגע חולפים בחיינו, מקרבים אותנו אל
מותנו. כל מה שמשמעותי באמת בחיים קורה בין שניים.

כמה ימים אחר כך, בגינה, קראתי את הפרק על פיסול, בספרו הפילוסופי של האל פוסטר, בעל
השם המוזר – אמנות, אדריכלות: סיבכת קשרים, תסבוכת, תסביך. שם, בקטע בו הוא מסביר
שבפיסול יש מימד פיזי, לא רק בגלל היותו תלת מימדי, אלא כי הוא דורש תנועה של הצופה,
ההולך סביב פסל כדי לראות אותו מכל צדדיו, הופיע בהתיחס לכוח הכובד, המשפט – הטבור
הוא מרכז הגוף.

גם עכשיו אינני יודעת למה המשפט, הפשוט והמובן מאליו הזה, נגע בי כל כך. סגרתי את הספר
במצב רגשי של הזיה. נתתי לו להדהד בתוכי. שמעתי אותו מתנגן כמו מוזיקה במצלול מסוים.
ניגשתי אל המחשב והתחלתי לכתוב.

במרכז הגוף יש טבור
הוא מזכיר לי חיבור,
בין אמי לביני
בין רחמה לבטני
ואיך חבל בין שתינו קשור.

זה היה הבסיס. התחלתי לחשוב לאיזה עוד חלקים בגוף יש מרכז, ומה יזכיר לי מרכז זה.
התחלתי כתינוקת – עם חבל הטבור, שד ופטמה. עברתי לאף, מרכז הפנים, דרכו מתרחשת
הפעולה הבסיסית ביותר של נשימה. ציינתי את ראשוניות הריח, מזכירה לעצמי אותו מאז
אבדה לי היכולת להריח לפני כשלוש שנים. משם עברתי לפה, איבר החישה המשמעותי דרכו
מתוודע התינוק לעולם, וללשון, מרכז הפה, באמצעותה אנו מלקקים, טועמים ומדברים. משם
לעין הרואה, אך גם לאישון המתכווץ מול אור חזק מדי, וליכולת הנפלאה לראות חלומות
(גם? רק? בעיקר?) בעיניים עצומות. 

כשהזכרתי לעצמי שהאור הוא ראשון, יצרתי, לראשונה בשיר, חיבור בין אברים, בין הלשון
לעין הרואה, וחיבור בין הגוף האישי לעולם כולו. בזוכרי שהאור הוא ראשון, התחברתי
לבריאת העולם בדיבור – ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור, ולמקום שתופס בחיי אור, בני,
שיזדקק לי עד יומי האחרון. 

כך גם הגעתי אל לבי. מה יש במרכז הלב? שאלתי את עצמי. הלשון המלקקת גם דמעות,
זכרון ילדות חושי משמעותי עבורי, העיניים העצומות מפני העולם ומתכנסות לעולם הפנימי,
והכאב על אור, הובילו אותי אל האפלה. 

אז ידעתי מה הוא הדבר שמאיר את אפלת לבי. האהבה. החומר הבסיסי ביותר הזורם ממני
אל העולם וממנו אלי, בהתגלמותו המשמעותית ביותר, כפי שהזכיר לי רומן אופלקה – שניים.
מתוך החיבור בין גבר לאשה, יכולתי לאסוף את כל מה שיש בגוף, ולהביאו אל העולם.

במרכז העולם ישנם מיליוני גופים אנושיים מלאי כמיהה. במרכז כל גוף טבור המחבר אותו
לדורות שקדמו לו, אך גם שד, אבר מין ולב, המחבר אותו לאהוביו בהווה. במרכז הפנים –
אף, פה, לשון ועיניים. במרכז הנפש – כיסופים, רצונות, חלומות, דמעות וטירוף.  

ופעימת הלב, ופעימת הזמן, והאדם, והעולם.

השיר מרכז

 

 

Comments are closed.