הנגנית והמלצר

אנחנו מזמינים מן הארץ דירונת קטנה, שקטה, צנועה ומומלצת, במרכז העיר. בעלת הדירה, איתה אנו נמצאים בקשר מיילים, מוותרת לנו על תשלום המקדמה, שולחת לנו הוראות מדויקות כיצד להגיע אליה משדה התעופה, ומציינת שדף ההוראות הוא גם כרטיס נסיעה בתחבורה הציבורית ללא תשלום נוסף, בימים בהם נשהה בעיר.

כאשר אנו נמצאים בשדה התעופה בארץ, היא שולחת לנו מייל. היא מספרת שמזג האוויר קצת סוער, ושיתכן שבגללו הטיסה שלנו תתעכב. היא מבקשת מספר טלפון נייד של אחד מאיתנו למקרה חירום. היא כותבת, שהיא תחכה לנו בדירה, זמן מה אחרי מועד הנחיתה המשוער. אך אם נתעכב, תבקש מבן זוגה לחכות לנו, כי היא מוזיקאית, ויש לה קונצרט, בו היא מנגנת באותו ערב. הטיסה נוחתת בזמן, וההגעה קלה ומהירה עם ההוראות, הכתובות באופן בהיר. בהגיענו אנו מצלצלים בפעמון, והיא יורדת אלינו במאור פנים, ועוזרת לנו לשאת אחת מהמזוודות.

הדירה קטנה, אך חמימה. מטבחון קטן ובקצהו מקלחון, חדר שינה נעים ונקי ושרותים. היא בת גילנו בערך. פניה טבעיים ופתוחים. היא פותחת את ארונות המטבח ואת המקרר, והם מצוידים בכל טוב. היא אומרת  שהכל מיועד לנו, ושנרשה לעצמנו להשתמש במה שנרצה. יש שם שמנים, רטבים, כמה סוגי קפה וכמה סוגי תה, גרנולות ודגני בוקר, תערובת אגוזים וצימוקים, תבלינים, שקית רושטי – קוביות תפוחי אדמה לטיגון, ריבות, דבש, לחמים מכמה סוגים, פסטרמות, ביצים, יוגורטים עם פירות, חלב, כמה סוגי גבינה, חמאה, סלסלת פירות. כשאיציק אומר לה, שעדיין לא המיר את כספנו לפרנקים שווייצריים, היא אינה מתרגשת. היא מציעה שנשאיר לה את הכסף לפני שנעזוב, על השולחן במטבח, ומבקשת שאת מפתח הדירה נשאיר בתיבת המכתבים.

אני שואלת אותה על איזה כלי היא מנגנת. היא נגנית ויולה בתזמורת הסימפונית של בזל. הערב, בעוד שעה וחצי, עומד להתקיים קונצרט בקזינו, היכל התרבות המקומי, בו ישב לדבריה הרצל. אני שואלת אותה אם נוכל לבוא לקונצרט, והיא שולפת את כרטיס המוזיקאי שלה, כדי שבאמצעותו נוכל לקנות כרטיסים בחצי המחיר. היא נפרדת מאיתנו, אחרי שהיא מסבירה לנו איך להגיע לאולם בחשמלית. היא משרטטת לנו את מפת ההגעה, נעזרת במשקפי הקריאה שלי, ומרגיעה אותי בבדיחות הדעת, שלא תשאל ממני את שיני. היא יוצאת לדרכה, לא לפני שהיא משאירה לנו את מספר הטלפון שלה, למקרה שנזדקק לדבר מה.

אני נרגשת ממנה. מהאמון, מהחמימות, מהצניעות, מנדיבות הלב. שלוש שעות אחרי שנחתנו בבזל, בלי להחליף בגדים כי לא מתחשק לנו, אנחנו נכנסים לאולם יפהפה כדי לשמוע קונצרט. כשנכנסים הנגנים, היא מזהה אותנו בקהל ואנחנו מחייכים זה לזה. המוזיקה נפלאה. קטע מלא ערגה מסימפוניה של מאהלר. קונצרט לפסנתר של חאצ'אטוריאן, מנוגן על ידי פסנתרן מחונן, המעניק בנגינתו ביטוי לכל סוגי הרגש האפשריים. משלווה עמוקה עד סערה גדולה. מדקויות עדינות, רכות, נוגות, שמרטיטות את הלב, להתרוממות רוח עוצמתית ומשתלחת. כשהוא מסיים רועם האולם ממחיאות הכפיים, והוא חוזר, נענה להפצרת הקהל להקשיב שוב לנגינתו. הוא מנגן את מרש החתונה של מנדלסון, ומאפשר לי, כיוון שזו יצירה מוכרת כל כך, לשים לב לפרשנות שלו ליצירה. הוא חוזר להדרן נוסף.

הקהל יוצא להפסקה, ואני מתבוננת באנשים, העומדים עם כוסות היין שלהם. יש מגוון אנושי של גילאים וגווני עור ושיער. אחדים מהאנשים גבוהים מאוד. אני מופתעת ונרגשת מהחום שהרעיף הקהל על הפסנתרן. כשנכנסים לאחר ההפסקה, נעלם פסנתר הכנף, ונוספים כלי נגינה. תופי ענק, מצילתיים גדולים, קסילופון, נבלים. התזמורת מתחילה לנגן את הסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ. שמעתי את שמו, אך איני מכירה את המוזיקה. אני שמה לב לאשה יפה מאוד, אפורת שיער, המנגנת בקונטרה בס, ונהנית להתבונן בה.  היצירה כאוטית, יצרית ופרועה. הקשיבו למוזיקה, מצוטט בתוכניה שוסטקוביץ,  יש בה את כל מה שאני רוצה לומר. והוא אכן אומר. המוזיקה מלאה גלים גבוהים, רוח חזקה, שמש בהירה. יש בה הרהור וכמיהה, שמחה וקלילות, עוצמה ומחאה. אני חושבת כמה טוב שלא נתנו לשוסטקוביץ ריטלין כשהיה ילד, ואיפשרו לו להיות הוא, על כל מה שבו. המפגש עם האשה, שלא אראה כנראה יותר לעולם, והקונצרט שבו ניגנה, הם עבורי שיאי הביקור בבזל.

בקלאב מד בלה פלאן אני נהנית פחות מבדרך כלל. האוירה ידידותית כתמיד, האוכל נפלא, הריקודים משעשעים, מדריכת הכושר מקסימה, והשלג לבן וחורק תחת כפות הרגליים. אבל משהו בי, לא מאפשר לי ליהנות כתמיד. זה לא רק איציק, שנופל ונפגע בברכו, נוסף לכך שהוא משתעל, ומתקשה תוך כדי השיעול לשאוף אוויר לנשימה. אני מתבוננת באנשים, ולפתע נראית לי שמחתם מזויפת. כמו דימוי החיים החלקי, הבא לידי ביטוי בפייסבוק. אני רואה בבהירות מכאיבה מבעד לשמחה, לריקוד, לפטפוטים ולצחוק של הנופשים בקלאב ושל המארחים, את הבדידות, הקושי, והכאב, שמלווים את חיי כולנו.

האחראי על הבידור יושב לידי בארוחות פעם ועוד פעם. הוא מספר לי על נישואיו, שנמשכו שבע שנים, על כך שאין לו ילדים, ועל אי היכולת שלו להיות במקום אחד לאורך זמן. תחילה הוא מספר כמה נפלאה האפשרות שיש לו לראות את העולם במסגרת עבודתו, לפגוש אנשים מעניינים, להיות בתרבויות שונות, אך אט אט, כשאני מספרת לו על הצורך שלי לעומת זאת, בארץ שלי, בבית שלי, במשפחה שלי, בתחושת שייכות, מתגנב לדבריו עצב.

אחד המלצרים בחדר האוכל הוא גבר כבן חמישים, שאינו נאה. שערו מקיף את קרחתו במעין פרסה. אפו מעוקל, וסנטרו בולט קדימה. בין אפו לשפתיו הדקות הוא מגדל שפם, והוא כפוף מעט. אני מתבוננת בו מפנה כלים מן השולחנות, ומרותקת לכיעורו. אני מנסה להיות נחמדה במיוחד אליו. מברכת אותו לשלום, ומודה לו כשהוא מפנה משולחני. 

באחד הערבים, אני רואה אותו פתאום על רחבת הריקודים, רוקד לקצב המוזיקה. ריקודו מרתק. הוא נע בגמישות ובחופשיות, מכופף את גבו עוד יותר, מניע את האגן כאחוז כישוף, ידיו שלוחות קדימה. האנשים מתעלמים ממנו בנימוס צונן, ואיש אינו מצטרף אליו, אבל אני מהופנטת מאופן תנועתו ומאמירתו. הוא רוקד כמי שנאבק על חייו, כמי שמתגבר על גורלו. כמו המוזיקה של שוסטקוביץ, קורא ריקודו תגר, צוחק על מוסכמות היופי ועל מראה פניו, מתעלם מכך שכדי להתפרנס עליו לערוך שולחנות ולפנות כלים בסיזיפיות אינסופית, במקום שבו מבלים האנשים שיש להם יותר כסף.

כשאני רואה שאיש אינו מצטרף אליו, למרות שהוא עובר בין האנשים ומבטו מזמין, אני ניגשת אליו ורוקדת איתו. אני פוחדת ממנו קצת, כי ידיו המתפתלות באוויר מתקרבות אלי, ויש במבטו ובריקודו התמסרות ומתח, המעוררים בי חשש, שיבין לא נכון את היענותי לריקודו, אבל אני שואבת בטחון מאיציק, היושב לידינו על הכורסה כשאנו רוקדים, וממשיכה לרקוד איתו את מה שמשותף לחיי כולנו.

אני מודה לו בלבי על מה שידעתי גם קודם, אבל הודגש בזכות מה שלימד אותי. הזכות לשמוח היא של כולנו והיא בחינם. היא אינה תלויה במוצא, דת, מראה או מעמד. כמחווה של ידידות ותודה, אני רוקדת איתו גם ביום שלמחרת. בהיפגשנו בחדר האוכל, עומד בינינו באוויר רטט. שילוב בין החשש שלי, שיבין לא נכון את ריקודי איתו, לבין החומר העומד באוויר בין שני אנשים שחוו קירבה זה עם זה.

בוודאי לא אראה אותם שוב לעולם, אבל הנגנית השוויצרית והמלצר הצרפתי הם גיבורי הטיול שלי. הם מצטרפים לדמויות רבות, חלקן זכורות ואחרות שכבר נשכחו ממני בוודאי, שהמפגש איתן משמעותי כשם שהוא חידתי. לפעמים מזמנים לנו החיים מפגשים כאלה. אני תוהה אם מפגש משמעותי כזה, משפיע תמיד באופן הדדי. אני מנסה לאמץ אל תוכי את מה שאני לומדת מאנשים כאלה, לנצור אותו, ולא לתת ליומיום ולזמן החולף, להשכיח ממני את שלמדתי. 

מארצי הרחוקה ממקום היותם, בלי שאזכור אפילו את שמם, אני שולחת להם ברכה ואהבה.