מבט אישי על סדנה בת ארבעה ימים עם יעקב רז בצפת, פברואר 2016
בעבודתי כפסיכולוגית קלינית, אני עובדת קשה בשלושת הימים הראשונים של השבוע. אני מרכזת
את כל עבודתי לימים אלה, כי אני חושבת שטיפול הוא כניסה למצב תודעתי ורגשי מסוים. אני
נכנסת אליו, וכך יוצרת למטופלי מקום, המאפשר להם התבוננות בחייהם, הקשבה לעולמם, ביטוי
לכאבם, ומציאת דרך משלהם להוויה מאושרת יותר. למעט חופשות, שאני זקוקה להן כדי לחדש
כוחות ולפנות מתוכי משקעי כאב שנספגו בי, נדיר שאני משנה או מבטלת את ימי העבודה שלי.
היה זה יום עבודה עמוס, יום שני, כשראיתי שבהמשך השבוע בימי רביעי – חמישי, ובתחילת השבוע
שאחריו בימי ראשון ושני, עומדת להתקיים במכללת צפת, במסגרת החוג למיסטיקה ורוחניות, סדנה
על זן בודהיזם בהנחיית פרופסור יעקב רז. בעבר למדתי במשך שלוש שנים פסיכותרפיה מזרח מערב
באוניברסיטת תל אביב. היו אלה לימודים חווייתיים, שאפשרו לי להתוודע לבודהיזם ודאואיזם. לא עם
כל מה שלמדתי הסכמתי. אך אני זוכרת את הלך הנפש של התבוננות שקטה תוך כדי מדיטציה ואת
ההרהורים שעוררו בי לימודי. טיפה אחר טיפה חלחלו הדברים אל תוך נפשי, והשפיעו הן על האופן
בו אני מהלכת בעולם, והן על עבודתי כפסיכולוגית. רציתי לשוב לתחושות אלה.
כשנסעתי אחרי לימודי ליפן, דברו אל לבי אהבת היפנים לטבע, ההתייחסות לעונות השנה, הקליגרפיה,
השימוש בחומרים טבעיים, תשומת הלב לפרטים, המינימליזם היוצר מרחב, שירי ההייקו ואהבת הנקיון.
שלוש שנים לאחר בקורי הראשון, חזרתי אליה להעמיק את החוויה עוד יותר, ועוד אשוב אליה.
את ספרו של יעקב רז – זן בודהיזם, פילוסופיה ואסתטיקה, קניתי בזמנו, וכשקראתי אותו חשתי שהוא
מעשיר את עולמי. חיבור נוסף בין יעקב רז לביני הוא היות כל אחד מאיתנו הורה לבן בעל פיגור שכלי.
כמוהו, גם אני רואה בבני את המורה המשמעותי ביותר בחיי.
ליום ראשון שלאחר מכן, נקבעו כבר עשר פגישות, אבל אחרי התלבטות קצרה, החלטתי לנסוע. צלצלתי
למטופלי והזזתי את מועדי הפגישות להמשך השבוע. הזמנתי מקום לינה במלון נקי וצנוע, גם ליום רביעי
בלילה וגם ליום ראשון בלילה. התרגשות ותחושת הרפתקאה מילאו את לבי.
החלטתי לנסוע לצפת באוטובוס. לא להיות עסוקה במציאת המקום או בהקשבה לווייז. לסמוך על הנהג
שיקח אותי. להיות פנויה כולי להתבונן בדרך. בוקר שמשי הדגיש את צבען של הגבעות הירוקות בצד
הכביש, את כתמי הצבע האדומים של הכלניות בתוך העשב, וכשנגלתה הכנרת לעינינו כשטיפס האוטובוס,
היה אושרי שלם. כשהגענו לצפת חשתי את האווירה הרוחנית המייחדת את העיר הזו. איש ישב על ספסל
וקרא בספר קודש. הבטתי בחיוך, בלב פתוח, בנשים שהלכו ברחוב, שערן הארוך עטוף במטפחת. האוויר
היה צלול וחמים. ירדתי במדרגות האבן בסמטאות אל המלון שהזמנתי, והתקבלתי במאור פנים. אחר כך
הלכתי למכללה, אל השיעור הראשון, בלבי תחושה חגיגית של תחילת לימודים. הצצתי לחצר בית קפה
סמוך למכללה שמשך את מבטי. שם פגשו עיני במקרה, מישהי שהגיעה גם היא לסדנה. מזה שנים יש
בינינו קשר אינטרנטי כמטפלות, יוצרות ושותפות לגורל. במקריות מוזרה, נפגשנו שם לראשונה פנים אל
פנים, והתרגשתי להיווכח בחיבור המיידי בינינו.
עשרות אנשים בגילים שונים, הגיעו כדי להשתתף בסדנה. לצערי, לא ישבנו על מזרונים או במעגל, אלא
ישבנו על כסאות בשורות, ולפנינו שולחנות. התישבתי קרוב כדי להיטיב לראות את מורנו לימים הקרובים,
ולחוש באנרגיה האופפת אותו. מצח גבוה, פנים נבונות, ומבט שיש בו זיק של כאב מעורב בחיוך, יצרו
בי ציפיה וחיבור.
אהבתי את האופן בו החל לדבר. ללא דפים מהם הוא קורא, בודאי ללא מצגת. חף מהערצה לאנשים
עליהם דיבר או לרעיונות אותם לימד, ועם זאת מעריך את הנסיון לומר משהו על העולם, החיים והאדם,
הקרוי זן בודהיזם. האיש הוא מספר סיפורים מוכשר, ומרתק בסיפוריו. עם זאת, התקשה לקבל את רצונם
של אנשים לומר משהו תוך כדי דבריו, והשתמש במילים רבות כדי להסביר שהמילים אינן מסוגלות לומר
בעצם דבר.
אני אוהבת בזן משהו ברוח הדברים. משהו שירי באופן ההתיחסות אל העולם. את האופי החתרני שלו,
והתנגדותו לקבלת שום דבר כאמת קבועה ומוחלטת. אני אוהבת את הסתירות ואת האופן שבו הן יוצרות
בי בלבול. הלימוד מעייף, אך יש בו עונג. משהו שם מכריח אותי להרגיש, להתבונן ולחשוב. לזוז מדרכי
החשיבה והתפיסה הרגילות שלי את העולם. דוגמה לכך היא ההגדרה הזאת למדיטציה – תודעה של
שמיים פתוחים. מראה שאינה דוחה ואינה מחזיקה. ריקה מתמונה משלה, ומשקפת כל תמונה מולה,
ומכאן מלאה.
שם הגוף 'אני' ריק מקיום עצמי. הוא מתמלא כל הזמן בכל מה שיש, בנוכחות הנמצאת באופן מתמיד
בהתהוות גומלין. אם אני הרצף, החיבור והמופע האחדותי, שנמצא כעת בשבריר שניה זה, המשמעות
האתית היא שלא נפגע זה בזה. החיבור מחייב אחריות הדדית וחמלה.
שמונת הנתיבים בהם עלינו ללכת, הן כדי לחיות נכון והן כדי לרפא, הם ראיה, התכוונות, דיבור, מעשה,
אורח חיים, מאמץ, תשומת לב וריכוז נכונים. זוהי נכונות במובן של התאמה. אני לומדת שהדבר נקרא
samma, ושהאותיות sm הכלולות בה, נמצאות גם במילים אחרות המדברות על חיבור, פשטות ותואם.
המילים same, sum, simplicity וגם סימפוניה או סימפטיה. מדובר בכוונון. קשב התואם את הנסיבות
ואת הרגע. קבלה של המציאות כפי שהיא, למרות הפער בין איך שהיא לבין איך שהיינו רוצים שתהיה.
יש נסיבות הנמצאות בתנועה מתמדת, והתהוות משתנה של דברים ביחד, כלים שלובים. אין דבר שהוא
קבוע. אין דבר שהוא קבוע ונפרד. פיסת נייר עשויה ממאה אחוז דברים שאינם נייר. יש בה את הענן,
הגשם, האויר, האדמה, השמש, היער, והעץ שממנו יוצרה. גם אנו בנויים מהורינו, מהשמש, הרוח,
האדמה, המים, השפה. ההבנה הזאת יוצרת בקורת על הלשון, שכאשר היא קוראת למשהו בשם, היא
מתייחסת אליו כאל נפרד, בעוד שהכל אחד. יש כאן גם בקורת על החשיבה, היוצרת תעתוע וסבל.
אני נרגשת מהדברים האלה. חושבת על יחסי אני – אתה, שבובר דבר עליהם. מרגישה שיש בהם אמת
מנחמת. אם הכל אחד, אולי אנחנו מעט פחות בודדים. אם גופי המת יזין את התולעים ואת שורשי העץ,
וימשיך להתקיים בהם, ואם משהו ממני ימשיך להתקיים בילדי ובצאצאיהם, אולי אין המוות כליון מוחלט.
אם אין נפרדות ומלאות, אלא ריקות והשתקפות, אין אולי הבדל גדול כל כך בין החיים למוות.
במעשה בשבעה קבצנים, סיפורו הנפלא של ר' נחמן מברסלב, יש תחרות זכרון בין אנשים בגילים שונים.
בניגוד לצפוי, הזוכה בתחרות הוא דווקא התינוק. הוא זוכר איין, ריקות, שאינה לא כלום, אלא היא אינסוף
מרחבים בהם הוא נמצא. הזן בודהיזם שואף אל הריקות. לשום דבר אין תכונות משלו אלא אלה שאנו
מייחסים לו. רק כשאנו רואים את האדם מולנו כאדם ללא תכונות, אנו יכולים לפגוש אותו ולראות אותו
באמת, באופן שאינו מוטה על ידי השיפוט שלנו. כשנשמוט את כל ההשקפות תופיע החמלה. היזהר
בעלה נושר פן תפיל כוכב.
במנזרים משננים הנזירים מדי יום את הקריאה – לך לך, לך מעבר, לך מעבר בשלמות, בערות. אני
חושבת על החיבור בין קריאה זו לדברי אלוהים לאברם. לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך, אל
הארץ אשר אראך. אני חושבת על החיבור בין האמירה שדבר אינו ניתן להגדרה, לבין תשובת אלוהים
לשאלתו של משה – אהיה אשר אהיה.
גם הדאואיזם יוצא נגד התעתוע שהחשיבה יוצרת. החכם גורע ידע מיום ליום, ואינו נאחז בידע. הדאואיזם
מדגיש את הספונטניות, את הטבעיות הנוצרת כך מעצמה. כך מעצמו הפרח פורח ונובל. כך מעצמו אני
נושם. הוא מורה – היה כך מעצמך. היה כבול עץ בלתי מעובד, שעדיין קיים בו הפוטנציאל לכל הצורות
האפשריות. מתוך התבוננות בטבע קורא הדאואיזם להיות כמו מים – נעדר צבע, נעדר צורה, זורם כלפי
מטה, ועם זאת חיוני, רב מצבים, וחזק יותר מכל חומר אחר. כשיתחבר אדם לטבע וילמד לתת, ימצא את
כל מה שהוא חושב שאבד. אין מה לחפש, דבר לא אבד באמת, הכל נמצא. החכם אינו עושה דבר, ואין
שום דבר שאינו נעשה.
לקראת סיום היום השני, מספר רז סיפור זן ידוע. שני נזירים חוצים את הנהר, ואחד מהם עוזר לבחורה
לחצות אותו כשהוא לוקח אותה בזרועותיו. לאחר שהם נפרדים ממנה, ממשיכים שני הנזירים ללכת יחד.
לבסוף אין הנזיר השני מושל ברוחו, והוא מעיר לזה שהעביר את הנערה על שעשה זאת. בתגובה אומר
לו הנזיר הראשון – אני הנחתי אותה כשסיימנו לעבור את הנהר, אתה עוד נושא אותה אתך.
פתאום נראית לי אי ההיאחזות, עליה מדבר הנזיר שנשא את הנערה בזרועותיו, שקרית. אני מוצפת
מעומס המילים האומרות לא לבטוח במילה, מעומס המחשבות המדברות על תעתועי החשיבה,
מהאמירה שבעצם אין דבר מלבד זיקה מתמדת ובה בעת זמנית בין דברים. אני שואלת את המורה
אם הוא מאמין לדברי הנזיר. שאלתי מכעיסה אותו. איך אני יכול לדעת? הוא שואל. אני צריך להיות
שם ולהרגיש את זה בנוכחות שלו. אני מנסה להסביר לו שאני שואלת זאת, כי אני מנסה להבין משהו
על יחסי הנזירים ומידת הכנות ביניהם. שזה חשוב לי כדי לדעת אם זו חוכמה או התחכמות. הוא
נשאר בשלו, ואף משתמש במילה שלימד אותנו כדי לומר שדברי הם הבל. אני מתמלאת עצב עמוק.
לתחושתי יורדת חשכה על החדר. זה הכאב שאינני מובנת. הפגיעה, שהיא חזקה יותר, כי התרחשה
כשלבי היה פתוח לדבריו. ההמחשה, כמה גדול הפער בין ההבנה שהכל מחובר לכל, ושדרכנו צריכה
להיות דרך החמלה, לבין מימוש הדרך. אני לא מצליחה להמשיך להקשיב לו, וחשה הקלה כשמגיע
הזמן לחזור הביתה.
אחרי מנוחה של סוף שבוע אני נוסעת שוב לצפת. מזג האויר שונה לגמרי מאשר ביומיים הראשונים
של הסדנה. מעונן בחוץ, יש רוח ועומד לרדת גשם. מבעד לחלון האוטובוס אני רואה את אותם נופים,
שזהרו לפני שלושה ימים בשמש, באור אפור. אני מנסה לא להיאחז בכאב שחשתי בסיום היום השני,
לחוש חמלה, ולשוב ולפתוח את לבי. אני מצליחה בכך.
הדברים הנאמרים מדברים אל לבי כי יש בהם פיוטיות. הכל צלול. אין תפיסה של משהו עלום, סוד
שנמצא מעבר, אלא תחושה שהחיים הם מה שיש, והם מלאים יופי. "למה נדמה את העולם? באגל
טל, שנושר ממקור האנפה נראית בבואת הירח". כמה יפה הדרך הזאת לומר שהכל בתנועה, שהכל
נמצא בזיקה, שהכל השתקפות.
אני מתחברת למושג הערות כהלך רוח. האפשרות להיות מחובר, קשוב וחי. מבין את הרציפות ביני
לבין העולם, יודע שאני מוגשם באמצעותו, וכיוון שכך, מחויב לא לפגוע בו. אני נרגשת ממשפטים
קצרים שיש בהם בעיני חוכמה עמוקה.
שיר בודד של דייג הוא אוצר יקר מפז.
סנדלי קש, מקל במבוק, וחיים חסרי גבולות.
איש לא אמר לפרחים לפרוח. איש לא יאמר להם לעזוב בסוף האביב.
דרך אחת, ארוכה וטהורה של כאב ויופי, ורגע אחד של מוות שאחריו אין כאב.
אם אתה לא הולך לשום מקום, כל דרך היא הדרך הנכונה.
שבור את ענף עץ הדובדבן, ואין שם פרחים.
בערב, רעבה אחרי יום עמוס, אני הולכת לבד לבית הקפה הנמצא מול המכללה. בגשם הולכים שלושה
אנשים, שגם הם יצאו מכיתת הלימוד. הם מחייכים אלי ומזמינים אותי במאור פנים לשבת אתם. אנחנו
שותים משקה חם, אוכלים ומשוחחים בינינו. גם חברתי ובן זוגה מצטרפים. כך, בפשטות, כמו מעצמן,
נוצרות תנועה חמימה, התהוות גומלין וחמלה.
למחרת בבוקר אני מטיילת לבדי בגשם בסמטאות הצרות. אני הולכת, כמו שהלכו מאות שנים לפני,
על האבנים העתיקות. משמאלי גבעות ירוקות ומתחת רגלי זורמים מים. אני לא חוששת לתעות. נכנסת
בקמרונות, שערים ומבואות צרים, ומרפה מהמחשבה אם אני בכיוון הנכון. האוויר צלול, והנפש מרוממת.
כשמתקרבת שעת השיעור ועלי להגיע למכללה, אני תוחבת את ראשי לתוך מכולת ריקה מלקוחות,
והבחור עטור הפיאות, החבוש כיפה גדולה שיושב בה, מנחה אותי בדרכי.
יפן מרחב של יופי שלו מחול בוטו כפיסול קינטי ספר על לימוד קליגרפיה – עוברת אורח בדממה 1Q84-הרוקי מורקמי מוזיאון פיסול נפלא ביפן