כמה מילים בשבח הסבל הנקרא טרק
נכתב בעקבות טרק של שלושה ימים בבהוטן – אוקטובר 2011
אי אפשר לחוות ארץ באמת, אם לא הולכים בה ברגל. לראות את הנוף בלי חציצה, לחוש את
האדמה מתחת כפות הרגלים, לנשום את האויר תוך כדי הליכה. כך יצאנו לטרק של שלושה
ימים, בתחילת הביקור בבהוטן. המזוודות שלנו, נתונות בשקי יוטה, נישאות על גבן של פרדות,
ואנחנו, זוג מלווה במדריך, הולכים ברגל, בשבילים המיוערים, מטפסים בהר, כדי להגיע ביום
הראשון ממחנה הבסיס בפארו לג'לה, בגובה 3500 מטר.
ההתחלה מבטיחה. שמש זורחת ואנחנו מתחילים ללכת. העליות אינן תלולות מאוד, אך די מהר,
מתחילה תחושה מוזרה בחזה. חם ואני מתנשמת. מדי פעם אני עוצרת כדי להשיב את קצב הלב
לסדרו. לא קל, אבל יש לנו מים, הדרך נמשכת ואנחנו הולכים קדימה.
לצד המדריך הולך בשקט, כמעט לא נוכח, אדם נוסף. הוא נעול קבקבי פלסטיק. מענפי שיחים
קלע זר לראשו, כדי להצל על פניו מהשמש. על גבו תרמיל. בצהרים אנו עוצרים בצד הדרך. הוא
מוציא מתרמילו מיכל פלסטיק גלילי שומר חום, ובתוכו קעריות מתכת נתונות זו מעל זו. באחת אורז,
בשניה פיסות בשר, בשלישית ירקות מאודים, ברביעית תרד. יש לו גם קרטוניות מיץ מרענן ומתוק,
תרמוס ובו מים רותחים, שקיות תה. הוא מעניק לכל אחד צלחת נקיה, כף, מזלג ומפית נייר. אנחנו
יושבים על אבן ואוכלים ארוחת צהריים בטבע.
המשך הדרך קשה. חם, והאוכל שאכלתי הוא משא בתוכי, שעתה עלי לשאתו. הדרך נהיית תלולה
יותר ויותר, וכל כמה צעדים אני עוצרת לנוח לרגע, לפני שאמשיך. לבסוף מגיעים לראש ההר.
הפרדות כבר שם, מלחכות עשב בעמידה או נחות. בהמשך הדרך הוקמו כמה אוהלים. אוהל ובו
שולחן וכסאות, שישמש כחדר אוכל, אוהל מטבח, שבו כנראה גם ילונו הטבח, עוזרו מגיש האוכל,
המדריך והסייס. אוהל לינה לנו, ובו שני מזרונים דקים ושקי שינה חמים, ואוהל קטן ובו בור חפור
באדמה, ערימת עפר תחוח, וענף עץ, שעל המזלג בקצהו העליון גליל נייר – שרותים.
השמש קופחת ופני אדומים משמש ומאמץ. אנחנו נחים כמה דקות, ומחליטים, כל עוד יש אור,
לעשות טיול קצר לקבוצת אוהלים נוספת, כדי להכיר את שכנינו למחנה. הם שני זוגות, שהכירו
בשנגחאי, שם הם גרים עתה, בעקבות עבודת הגברים. זוג אחד צרפתי. הזוג השני מורכב מאישה
אירית וגבר גרמני. כשהם שומעים שאנחנו ישראלים הם מתחילים לשיר בעברית – שלום חברים,
שיר שאותו הם מכירים מהכנסיה. העולם הוא כפר.
אנחנו משוחחים על סין, ישראל ובהוטן. על ההרס שיצר המירוץ להצלחה חומרית ביכולת הסינים
לתת אמון, ועל המחאה החברתית בישראל. על האושר הלאומי, מונח שבעיני תושבי בהוטן, חשוב
יותר מהתוצר הלאומי. משוחחים על הערכים הבהוטניים – חינוך ובריאות לכל, שמירה על הטבע ועל
היחוד התרבותי, ועד כמה אלה קיימים במדינות שלנו. אנחנו נפרדים מהם, וחוזרים לאוהל חדר
האוכל שלנו, ליהנות מתה חם וקרקרים פריכים, שעליהם דבוקים גרגרי סוכר. הערב יורד במהירות
ומתחיל להיות קר.
חשיכה סמיכה יורדת על המחנה. אוכלים ארוחת ערב חמה. אין ירח, וגם כוכבים אינם נראים. קר
מאוד. המדריך מעניק לנו פנס ללילה, ושני בקבוקי גומי ובתוכם מים חמים, לחימום כפות הרגליים
בשק השינה.
שמונה בערב. אנחנו נכנסים לאוהל ומתחפרים בשקי השינה. אין לנו כריות, ואנחנו משתמשים
במעילים ככרית. האדמה קשה, המזרונים דקים מאוד, והגוף כואב ממאמץ ומהעדר תמיכה רכה.
אני שומעת שמישהו מסתובב כל הזמן סביב האוהל, קרוב מאוד. איציק כבר ישן, ואין לי עם מי
לחלוק את חששותי. אני מתה להשתין, אך לא מתחשק לי לצאת משק השינה, לנעול נעלים וללבוש
מעיל, ולצאת אל העלטה והקור שבחוץ. אני מחכה עד שאין לי ברירה, ויוצאת החוצה לאוהל השרותים.
כאשר אני יוצאת אני רואה מי מסתובב ליד האוהל. אחת הפרדות נקשרה אל גזע גדוע, סמוך מאוד
לאוהל. היא בוטשת ברגלה באדמה, מלחכת עשב, ומסתובבת קצת. אני מחייכת אליה, בתחושת
הקירבה הנוצרת בין יצורים, המבלים לילה ביחד. מאירה את דרכי בעזרת הפנס, אני משתינה בבור
השרותים, וחוזרת לאוהל, לנסות למצוא תנוחה שתאפשר אולי שינה חטופה.
בבוקר כואב כל הגוף מתנוחות הלילה. היום אמור להיות קל יותר, כי מרבית הדרך תהיה בירידה.
אנחנו אמורים להגיע לצלונה, אתר נמוך יותר. אנחנו שוטפים פנים בקעריות מים חמים,
אוכלים ארוחת בוקר, ויוצאים לדרך. אבל איפה הדרך? עבודות להקמת קווי חשמל, גרמו לכך
שהשביל המוכר למדריך, כבר אינו שם, ואנחנו מתחילים ללכת בלב היער בירידה תלולה ולא
מסומנת. הנשימה אינה קשה, אך שרירי הירכיים כואבים. נוסף לכך, מתחילים פלגים קטנים
לזרום לאורך השביל, והאדמה בוצית. אני בנעלי אול סטאר, ושכבת בוץ מצטברת מתחת לסוליות
ועל הנעליים. השמש אינה קופחת היום, כך שכנראה לא אצרב כאתמול בפנים, אך גשם דק מתחיל
לרדת.
סופה של הדרך, הוא עליה תלולה. אני מתנשמת ממאמץ. הרהורי ספק, שעד עתה נאבקתי
בהם, מתחזקים כנגדי. לשם מה הייתי צריכה את זה. מתי כבר נגיע. איזה קור יהיה בטח בלילה.
איך אעבור לילה נוסף של התהפכויות, לא מוצאת לגופי מנוח. אני מגיעה למחנה, מתודלקת
בטיפות אחרונות של אנרגיה רגשית. נעלי מלאות בוץ, גופי מכווץ ממאמץ, פני אדומים. שותה כוס
תה חם, ונוגסת קרקרים מלוחים ופריכים באוהל חדר האוכל, אני מגלה להפתעתי, שחיוך רחב
שפוך על פני, ואני מאושרת.
בחשיכה, מוציא איציק מהמזוודה את המחשב הנייד, ובארץ הזאת, שהגענו אליה בעיקר כדי
ללמוד עוד על התרבות הבודהיסטית, אנחנו מוצאים את עצמנו בוחרים להאזין בחשיכה,
דווקא לשירים יהודיים וישראליים – רחוב האגס 1, קול גלגל, אנא בכוח, בלוז כנעני. באוהל,
מסתגל כבר הגוף טוב יותר, ללינה על פני הקרקע, ואני ישנה טוב בהרבה מבלילה הראשון.
עם בוקר אנחנו יוצאים לטימפהו, ליום האחרון לטרק. הדרך מתחילה וגם ממשיכה בעליות חדות.
הלב יוצא מהחזה, ואני עוצרת כל כמה צעדים לנוח, לפני שאמשיך. המדריך, מקל מענף עץ בידו,
הולך בשביל הרבה לפני. אחריו איציק, הנושא על גבו, כבר היום השלישי, תרמיל ובו מים, מעילי
גשם, ובגדים חמים, למקרה שיהיה פתאום קר. אני הולכת אחריו, ובמאסף – קאצ'ו, עוזר הטבח
העדין, המגיש לנו את ארוחותינו. הדרך מורכבת משבילים אפשריים רבים בין העצים. בתוכי
מתחיל כיוונון עדין. בחירה מתמדת, משתנה תוך הקשבה לגוף, אם ללכת את הצעדים הקרובים
בעיקול מתון אך ארוך יותר, או לקצר את הדרך עד ליעד הקרוב, כמה מטרים לפני, אך במחיר
של עליה תלולה יותר. כולנו הולכים בשקט. כל אחד שקוע במאמץ ההליכה, הנשימה, ובחירת
הדרך שלו. אני מתנשמת, ועוצרת כל כמה צעדים כדי לנוח.
כאשר אני נעצרת לנוח, נעמד גם קאצ'ו וממתין לי בשקט. בקטעים מסוימים, הדרך בוצית, ואני
חוששת שאחליק. פתאום מושטת בעדינות ידו לעברי. הוא קורא אותי. כשאני יכולה ללכת לבד
הוא מאפשר לי זאת. אך ברגעים של חשש להחליק, מושטת ידו, ואני נרגשת מהאופן הנכון כל
כך, שבו קורא אותי האיש הפשוט הזה. גשם מתחיל לרדת. הדרך נהיית בוצית יותר ויותר.
מתחילות ירידות תלולות, חלקלקות, וכל הגוף כואב. אני עייפה, מכווצת שרירים, רוצה כבר
להגיע, ועם זאת חשה, שאצטער על כך, שהמסע הזה מסתיים. לידי, בגשם ההולך ומתגבר,
צועד איש, שספק אם הוא יודע קרוא וכתוב, נעול קבקבים, ושומר עלי מכל משמר.
גם איציק נמצא שם עבורי. ברגעים מסוימים שניהם נותנים לי ידיים לבל אחליק. אך אני נרגשת
בעיקר מהאופן הקשוב, ללא מילים, שבו נמצא אתי, האדם הזר לי. אני חושבת על כך, שאפילו
אמי לא היתה שם כך עבורי, ודמעות ממלאות את עיני. אני חושבת, שעלי ללמוד ממנו, איך להיות
בשקט, קשובה עד אין קץ כמוהו, עוזרת באופן נכון כל כך, למטופלי.
צועדת ולומדת, כואבת וחושבת, סובלת ומאושרת, אני יודעת עד כמה, למרות הסבל והקושי,
היטבתי לעשות כשיצאתי לטרק הזה. מסע, שבחום ובקור במהלכו, בעליות ובירידות שבדרך,
בבדידות ובשותפות שבו, בקשיים ובהנאה שהוא מסב, מסמל את החיים עצמם.
 |
 |
 |
 |
