מסעות פנימיים – על כנס הפסיכולוגים הקלינים בגינוסר

כבר שנים רבות אני נוסעת, כל שנה בחודש יוני, לכנס הפסיכולוגים הקלינים בגינוסר.  זוהי חופשה בת ארבעה ימים, שיש בה את הנינוחות הנוצרת כאשר מגיעים שנה אחר שנה לאותו מקום. הנוף כבר מוכר, כמוהו חלק מצוות המלון, וקבוצה של אנשים, חברים לכנס המגיעים כל שנה. שוב עברה שנה, אני חושבת לעצמי, ערה למה שהשתנה  במהלך השנה ולמה שנותר כפי שהיה.

ההתרגשות נבנית עוד בבית.  עוד מעט אראה את הנוף היפהפה של גינוסר. את הכנרת הפרושה רחבה, שקטה ותכולה. את הצפורים הלבנות העפות מעליה, ונוחתות לנוח על קני הסוף. את המדשאות הירוקות, הרחבות, והפרחים היפים בשלל צבעים. את עץ הפיקוס שממנו משתרגים שורשי אויר, מתפתלים סביב גזעו, ואת עץ האקליפטוס הענק, הריחני, שמתחתיו שכבתי לא אחת בדשא, בצל, נותנת לרוח ללטף את גופי, ומקשיבה לרחש העלים. עוד מעט אראה איך השפיעו הגשמים על המרחק שיהיה עלי ללכת, עד שאכנס לכנרת.

כשאני מגיעה בצהריים, שנה אחר שנה, אני נכנסת מהאור החם שבחוץ לקרירות הלובי של המלון. ליד לוח המודעות, המחלק את באי הכנס לקבוצות לפי הסדנאות בהן בחרו להשתתף, עומד תמיד אותו אדם. הגוף הגדול והמבט טוב הלב נוסכים בטחון. מתחת לשפם מאיר חיוך.  אני מעניקה ומקבלת חיבוק חם, וחשה רגשות תודה גואים בחזי. זהו יוסי, שכבר שנים לוקח על עצמו את ארגון הכנס, ודואג לכולנו.

הימים בכנס דומים זה לזה.  אני פותחת את היום בתרגול מודרך של יוגה או  צ'י קונג. אחר כך אוכלת ארוחת בוקר טעימה, בשקט, למרות האנשים המוכרים, כשעיני מלטפות מבעד לשמשת חדר האוכל את נוף הכנרת ועצי הדקל. אז מתחילות הסדנאות. שלושה או ארבעה ימים, בהם נתכנס שעות רבות ביום בחדר ונעבוד לפי הסדנה שבה בחרנו, על הנושאים המשמעותיים בחיינו. לעיתים אלה סדנאות של שיחה, לעיתים זו עבודה בתנועה, קול, אמנות, כתיבה  או תיאטרון. במשך ארבעה ימים אני נמצאת בקבוצה שעות רבות, פתוחה ככל האפשר לעצמי ולאחרים, פורקת מתוכי את מה שרוצה להתפרק, וממלאת את גופי ואת נפשי במה שנכון להם להתמלא. הקבוצות מונחות על ידי אנשים אמיצים ונדיבי לב, שמתגברים על החשש מעבודה עם פסיכולוגים קלינים, ומקדישים שעות רבות במשך ארבעה ימים להנחיה, ליווי ותמיכה בהתנדבות.

הקירבה הנוצרת בקבוצות, של כל אחד לעצמו ושל חברי הקבוצה אלה לאלה, מרגשת ומאפשרת פתיחה של הלב. כשהלב נפתח עולות הדמעות. במהלך השנים בכיתי שוב ושוב על מוקדי הכאב בחיי, מעניקה לעצמי הזדמנות לנסח כל פעם מחדש, קצת אחרת, במילים או בדרכים אחרות, את הדברים. בכיתי את הבדידות ואת הכאב. את חוסר האונים ואת חוסר הצדק. התאבלתי על  מה שאבד ולא יחזור. הביטוי של הדברים מול סביבה תומכת הוא כשלעצמו סוג של נחמה. ההתוודעות לכאבי חייהם של אנשים אחרים יוצרת תחושה של שותפות גורל מעצם היותנו בני אדם, ומעניקה הזדמנות לחיבוק ותמיכה. זוהי חשיפה של כאב, המעניקה בסיומה תחושה של קבלה, חיבור ואושר, חוויה מזככת.

בצהרים אני ממהרת לאכול, נחפזת לחדר ללבוש בגד ים ולהתמרח, ויוצאת לשחיה בכנרת. השמש מסנורת והאויר חם מאוד. הכנרת חמימה בתחילה, אבל כשנכנסים עוד, מתקררים המים בבת אחת, מכווצים את שיפולי הבטן. אני נכנסת בבת אחת, נותנת למים הקרירים לעטוף אותי. מתמסרת לשחיה, ונותנת לכנרת לשטוף מעלי את כל המטען הרגשי שספגתי. כשאני חוצה בגופי את המים נשטפים ממני רגשות, מחשבות, זכרונות וגעגועים ואני מתנקה. לעיתים אני שוכבת על הגב וצפה, נרגשת מכך שגם אני משטח אופקי, נטול תנועה כמעט ועם זאת מלא חיים, כמו האדמה, פני המים והשמים. אחר כך אני יוצאת מהמים וממהרת לחדר, לשכב קצת על המיטה, עירומה ועצומת עיניים באפלולית הקרירה, זכרון השמש והמים על עורי, לפני שנשוב לסדנה להתכנסות אחר הצהרים.

עם תום העבודה בסדנה אחר הצהרים מתחיל לרדת הערב. האור על הכנרת רך יותר. ההרים מעבר לכנרת מקבלים גוון  ורוד. אני אוכלת ארוחת ערב, מתפנה לדבר בטלפון עם אהובי, ויוצאת אחרי מנוחה קצרה למפגש הערב על הדשא. חבורה של אנשים מתקבצת לשבת יחד. מישהו מוציא גיטרה, מישהו מתופף, מישהו מחלל, האחרים שרים.  בלי הנחיה וארגון, בלי מילים לשירים, אנו שבים להיות חבורה שכרגע אין עליה שום אחריות, והיא שרה.

אחר כך אנחנו הולכים לרקוד.

במשך שלושה ערבים אני רוקדת שעות לתוך הלילה. לפעמים לבד, לא דורשת מעצמי להתאים את עצמי לאיש, אלא נותנת למוזיקה להוביל את תנועותי. ברגע מסוים אני מרפה מהמבט הפנימי, הבוחן אם אני רוקדת יפה. אחר כך, מגיע הרגע בו לא אני מוליכה את התנועה אלא הגוף מוליך אותי. הריקוד עכשיו משוחרר, עמוק, יצרי וחופשי. לעיתים אני רוקדת עם אנשים נוספים, נהנית מהיחסים הנוצרים במהלך הריקוד, אבל אני לא מתחייבת לאיש. אני ערה להבדל בין לרקוד לבד, בשניים, בשתיים, כחלק ממעגל או כחבורה המשתוללת חבוקה בשורה. אני רואה את רחבת הריקודים כתמונה של העולם על כל מה שבו. נשימה, תנועה. הרגשתם של אנשים לגבי גופם, מיניותם. כעס ורוך, יוזמה או הימנעות. קירבה, דחיה, בגידה, רגעי בדידות ורגעי שייכות, נחווים  בצורה מועצמת על רחבת הריקודים.

והאנשים שאני פוגשת בכנס. קבוצה של אנשים, שאני יודעת מעט מאוד על חייהם, ובכל זאת הפכו מעצם המפגש כל שנה, השירה,  הריקוד, ההשתתפות באותה סדנה, לחברים יקרים. ולעומתם האנשים שנהגו לבוא והפסיקו להגיע, כל אחד וסיבותיו, לא פעם מתוך חשש ממה שמחוללת בתוכנו העוצמה הרגשית והמינית של הכנס. אני נותנת לעצמי לחוש את  הגעגועים אליהם ואת הצער על בחירתם.

עוד כנס עומד להסתיים. אני עומדת לעבור מחווית הנעורים המשוחררת מכל אחריות, חזרה למציאות. כשאשוב הביתה יהיה עלי לטפל באחרים במסגרת עבודתי. אחזור להיות אשת איש, אשה שצריכה לעמוד במטלות היומיום, ואם שילדיה זקוקים לה, גם אם בגרו.   אני חוזרת בשמחה, מלאה מכל מה שחוויתי במהלך הכנס. ההתרגשות והבכי, השותפות והחיבור, השירה והריקודים, ליטוף השמש ומגע הכנרת, החיבוקים והשיחות, ההרהורים והרגשות, ממלאים את לבי וטוענים אותי.

אני חוזרת אל מחויבויות חיי שהם גם האוצרות שרכשתי ובניתי עם השנים. הגבר שלי, הילדים שלי, המטופלים שלי, הבית שלי. אני חוזרת אליהם קצת אחרת מכפי שיצאתי, קצת יותר מפורקת, קצת יותר שלמה.