קר שם בחוץ

תחילת הסירוב שלי ללמוד לעשות סקי מקורה בפחד. פחדה של הילדה שלא יודעת לרכוב על אופניים,
לא להצליח גם בסקי לשמור על שיווי משקל. פחדה של מי שגדלה במשפחה של שורדים, לקחת סיכון
שעלול להביא לנפילה, פציעה ואף מוות. פחדה של מי שהיתה מגיעה אחרונה בכיתה בריצת 500 מטר,
לראות איך כל קבוצת המתחילים משתפרת אט אט, ורק אני נותרת מאחור. בדרך שבה אנו ממציאים
תאוריות שיסבירו את פחדינו, התעלמתי מהגמישות, החוזק ושיווי המשקל, שפיתחתי במשך השנים,
אומרת לעצמי ולאחרים, שהחיים מלאים התמודדויות, וכשאני יוצאת לחופשה אני רוצה ליהנות ולא
להתמודד, והשתמשתי בסירוב ללמוד סקי, כדרך לבסס את נפרדותי מאיציק, המשוגע לסקי. 

אבל כשהיה איציק חוזר מסקי, גופו דואב אבל עיניו בורקות, הייתי מקנאה באושרו, וכך התחלתי
להצטרף אליו לחופשות סקי, גם אם עמדתי במריי וסרבתי ללמוד לגלוש. כך התוודעתי ליופי העצום
שיש בחופשת חורף. שלג לבן, טהור ורך, מאופק עד אופק. קלאב מד, על אוירתו מסבירת הפנים,
ריקודיו, והאוכל הנפלא המוגש בו. צלילות האויר כשיוצאים, והעונג של חזרה לקלאב מהקור שבחוץ.
השילוב בין מאמץ פיזי אינטנסיבי, לבין אכילה ללא שום הגבלה במשך שבוע, כיף.

בשנים הראשונות, כשהיה איציק יוצא בבקרים לסקי בקבוצה, הייתי מתלבשת בבגדים חמים, יוצאת,
וצועדת לבדי בשבילים שנכבשו בשלג. התבוננתי סביב בשמיים התכולים, בשמש הרכה, המדגישה
את נצנוץ השלג, בענפי העצים העטורים שלג. לפעמים העניק לי הטבע מתנה, כששלג היה נופל מענף
שמעלי על כובע הצמר שלראשי או על מעילי. התבוננתי בבתי העץ שגגותיהם עטורים שלג, במרחבים
הלבנים, נושמת את האויר הצלול והקר מלוא ריאותי, וחשה איך אני מתנקה ממשקעים שהצטברו
בתוכי, ואיך מתמלא המקום שהתפנה באושר פשוט, טהור, נטול סיבה.

אחר כך גיליתי את הצעידה ב – raquettes. משטחים דמויי סוליה ענקית, המוצמדים לנעל ומרחיבים
את שטח המגע שלה עם השלג, כך שגם אם הולכים בשלג עמוק, הרגל אינה שוקעת מלוא עומקה
בשלג. ההתוודעות לכך איפשרה כמה תענוגות חדשים. הליכה בשלג עמוק ורך, ולא רק בשבילים
שנכבשו בידי אדם. עונג העקבות החדשים שאני יוצרת בשלג, והקול הנעים, החורק, הנלווה לכל צעד.
הליכה בקבוצה, המובלת על ידי מדריך, נוכחת ביכולת הטובה שלי לעומת צועדים אחרים, פטורה
מהצורך לזכור איך חוזרים לקלאב, נלקחת למקומות היפים ביותר באזור, ומשוחחת עם המדריך
וחברים לקבוצה בצרפתית.

שש שנים למדתי  צרפתית בבית הספר. שנתיים לימדה אותי מאדאם שוורץ, שווחץ, ליתר דיוק, וארבע
שנים לימד אותי פרוספר, דיקטטור מהזן הישן, שהיה עלול לקרוע בזעם את דף המחברת לתלמיד שלא
עשה קו אדום של שוליים, במרחק המדויק מקצהו. פחדתי ממנו, אבל לאט לאט נכבשתי בקסמו. הוא
הצחיק אותנו עד דמעות בספרו בצרפתית, איך הלך, כשהגיעו ארצה, עם אשתו האלגנטית לקולנוע
מוגרבי, כשהיא חבושה לרגל האירוע כובע עם רעלת רשת בקצהו, וכמה הזדעזעו כשראו, שאנשים
מגיעים לסרט לבושים בגדי חאקי ועם סלים מהשוק. הוא לימד אותנו שירה צרפתית. הוא קרא איתנו
את הקטע של השיחה על משמעות האילוף, שנערכה בין השועל לנסיך הקטן. את הצרפתית שלי אני
חייבת לו, ובזכותו, עולם שלם של תרבות, פילוסופיה אקזיסטנציאלית, שאנסון, ספרות וקולנוע, מעניק
לי עונג רב יותר, כשהבנה, ולו חלקית, של השפה, מתווספת לעונג הצלילי שלה. ברור שאני מדברת
בשגיאות, אבל בזכותו, אני מדברת בשטף ובבטחון, על מה שאני רוצה, נהנית מהרוך והמוזיקליות
של המילים, המתגלגלות בפיהם של אחרים ובפי, בשעת השיחה.

קור עז ושלג נפלא קידמו את פנינו, במקום בו ערכנו את חופשתנו השנה. הקלאב ממוקם במבנה יפה,
שנבנה בהרמוניה מושלמת עם הטבע המקיף אותו. החדר שקבלנו היה מרווח ונעים. כשירד הערב,
אכלנו ארוחה נפלאה, ורקדנו בשורות את ריקודי קלאב מד. זוהי המצאה גאונית, כי תוך רגע אתה
מרגיש מטומטם, בלי שיהיה איכפת לך שאתה כזה, שייך ומאושר.

עוד לפני ארוחת הערב, בבר, ניגש אלינו פנפאן, האחראי על הבידור בקלאב, מחייך כולו, כי זכר
אותנו מחופשה בקלאב קודם, שבו היינו יחד. הוא היפראקטיבי, שהפך את חולשתו למקצועו. שחקן
מחונן, שמסוגל לבטא בלי מילה, בהבעות פניו, כמו מיסטר בין, רגשות, שבדרך כלל  אנחנו מעדיפים
להסתיר. פעם, אחרי שהכרנו את אופן עבודתו התוסס, ראינו אותו בקלאב, שאליו הגיע לחופשה,
ונדהמנו לראות כמה שקט ומופנם היה. בערב האחרון, כשהצטרף לשולחננו, סיפר במבט מצועף,
כשניסיתי לשכנעו למצוא לו אשה, ולא קניתי את התהדרותו בכך שהבנות רבות עליו, שלבו נתון
למישהי הנמצאת רחוק ממנו, ואינה יכולה להיות שלו.

באותו ערב, בחדר האוכל, פגשנו גם את סאלבטורה, האחראי על המלצרים. סאלבטורה הוא גבר
עדין, איטלקי הנשוי לאשה ממוצא פולני, החיה בגרמניה. הכרנו בזמנו, כשישב לידינו ערב אחד
בקלאב אחר, וצחקנו עד דמעות, כשאיציק והוא החלו להשוות חוויות מהחיים עם אשה ממוצא פולני.
מאז נפגשנו גם פעם נוספת. חשבתי שלא אראה אותו יותר לעולם, אבל לפתע, קפץ איציק בחדר
האוכל, מחבק בחום גבר שחיבק גם אותו. בעיניים מאירות, הביט בי   סאלבטורה במבטו החם, אומר
לי בתערובת המדליקה של איטלקית וצרפתית – bella, je suis si content de te voir

אנחנו יוצאים פעמיים ביום בקבוצה להליכות. רוב הקבוצה מורכבת מצרפתים, אך מלבדי יש גם אשה
הולנדית וישראלית נוספת. יש לנו שני מדריכים, אבות לילדים קטנים. מנו, טוב לב, שילוב של ינטע
זקנה, פטפטנית, וילד קטן, משתאה ומאושר, שמוביל אותנו, ועוצר לעיתים קרובות, כדי להסביר לנו
על קרחונים, שלג, פלאי מזג האויר ועקבות בעלי חיים, שאותם אנו רואים בדרך, וליו, שהוא מטפס
הרים וגבר שרמנטי יותר.

אנחנו יוצאים בבוקר ואחרי ארוחת הצהריים, כל פעם לשעתיים וחצי. תחילה אנו נוסעים קטע
באוטובוס, או מטפסים לגובה ההר, ברכבלים דמויי ביצה או בכסאות פתוחים, המטלטלים בין
שמיים וארץ. אחר כך אנחנו צועדים בשלג, נעולים בנעלי הראקט שלנו, ונעזרים במקלות הליכה.

אני מתגברת על פחדי מתהליך הירידה מכסא הרכבל הפתוח, ועולה עליו. שכחתי לחבוש כובע לפני
העליה, ועתה, איני יכולה להניח מידי, את הראקט והמקלות, כדי לחבוש אותו, פן ייפלו. הקור מטורף.
האוזניים כמו נשברות מקור. אבל אני שמחה על שהעזתי לצאת למסע הזה, ומתגברת. אני לומדת
דברים. למשל, שלעיתים קר פחות בהר מאשר בעמק, כי הקור נוטה לרדת למטה. לומדת, ששועלים
וזאבים, הולכים למרות ארבע רגליהם, בהליכת דוגמנית, רגל לפני רגל, כך שעקבותיהם נראים כמו
שורה אחת של עקבות. לומדת שפרוותה של הארנבת, החומה אפורה, מתחלפת בחורף ללבנה, כדי
שתוכל להסתוות.

בסביבות ארבע אחר הצהריים, כשמתחיל להיות קר באמת, מוציא מנו תרמוס של תה וכוסות חד
פעמיות מתיקו, וכל אחד מקבל כשליש כוס תה חם, שתובל בצמח מצמחי האזור. אחר כך, עובר
בין הצועדים העוצרים למנוחה, בקבוקונו הקטן, ובו משקה אלכוהולי שונה כל יום. מאז שאינני מסוגלת
להריח, אני לא חשה דקויות של חריפות, שמפריעות לאנשים האחרים בקבוצה, ואני טועמת בהנאה
את כל סוגי האנטיביוטיקה שהוא מגיש לנו. רק אז, מחוזקים מחום אנושי, מחום התה ומאלכוהול,
מתחילה החזרה לקלאב. אני ממהרת להגיע לחדר ולהחליף את בגדי לבגדי ספורט, כדי להספיק
להגיע לשיעור מתיחות, השומר על השרירים ארוכים, למרות המאמץ המכווץ, שחוו כל היום, ולחזק
את תחושת העוצמה והגמישות שחווה הגוף.

בשיאו של השבוע, אנחנו מתחלקים לשתי קבוצות, לפי מידת הספורטיביות שלנו. אני מתגברת על
החשש, ומצטרפת לקבוצתו של ליו, העולה שוב ברכבל כסא, כדי להגיע ללה קומב, הנקודה הגבוהה
ביותר באזור, ולצאת לצעידה מאומצת בעליות ובירידות תלולות. מסביב, כמו עוגות קצפת ענקיות,
נישאים במלוא עוצמתם ההרים המושלגים. האויר צלול וקר, אבל הגוף חם ממאמץ העליה, וכאשר
עוצרים, מענגת אפילו הפעולה הפשוטה של נשימה.

אני שרה בערב קריוקי ובוחרת לשיר את Unchain my heart של Joe Cocker . אני שמה לב לכך,
שכשאני שרה, הלב שלי באמת משוחרר.  אני לא דבקה גם במילות השיר, כפי שהן מופיעות על המסך,
ומאלתרת קצב ואופן הגשה משלי, המתאימים לנגינת הרקע. בקלאב חמים, אך סוג המלאות הפנימית
שאני חשה, דומה לזה שהרגשתי יומיים קודם, כשצעדנו בקור, בנעלי השלג, כששלג רך, יורד סביבנו,
מקשט בנוצות לבנות קטנות, את כובעינו ואת מעילינו.

אנחנו ממעטים לרקוד בערבים אחרי ריקודי הקלאב מד. על הרחבה מככבים שני גברים מבוגרים. צרפתי
לבן זקן, הרוקד עם הבנות הצעירות של הקלאב, וגבר ספרדי מלא חיים, המתידד איתנו. הוא גר באזור
הפירנאים ויש לו מסעדה, אך אהבתו נתונה לעצי הזית, שהוא מגדל, ושמפריים הוא מכין שמן. כאשר אני
אומרת לו שלכל עץ זית יש אישיות משלו, הוא מתרגש, ומזמין אותי לרקוד איתו כמה ריקודים. הוא רוקד
יפה, אך מתעקש לרקוד אתי כשידיו אוחזת בידי, והוא מסובב ומפתל אותי כרצונו. אני צוחקת, משתפת
איתו פעולה ריקוד או שניים, ואז מבקשת להמשיך לרקוד בלי ידיים, כי אינני יכולה לשאת את העובדה,
שהוא עושה בי כרצונו, משל הייתי סביבון.

בלילות, פורק הגוף את כל אשר חווה. למרות הקור העז בחוץ, וההר המושלג הניבט מהחלון, חם בחדר.
רירית האף מתייבשת, ואני מתעוררת בלילה צמאה, וקמה בקושי להשתין, ללחלח את האף ולשתות מים.
אני חולמת חלומות רבים ומוזרים. אנשים שמתו – אבי, דודי מקס, חברי יזהר, באים לחלומותי וממלאים
את מחשבותי, כשאני שוכבת במיטה באמצע הלילה.

לפני החזרה לארץ, אנו מבלים חצי יום בז'נבה. קר מאוד, והנסיון לצאת לטייל מהמכונית באזור האגם,
מסתיים בתחושה קשה, שהגוף שלי מותקף על ידי הקור עד איום, ובחזרה מהירה, בגוף נוקשה,
למכונית. בערב אנחנו יוצאים לאכול במסעדה בכפר סמוך, הנמצאת בבית מגורים. האח בוערת,
החתול שוכב בסלסלת הקש שלו, ואנחנו אוכלים boite chaude  – קופסה חמה. גבינה צהובה חמה,
שהותכה בשום, קירש ויין לבן, נתונה בקופסת עץ, ולצידה קערת תפוחי אדמה שבושלו בקליפתם,
סלט טעים, צלחת נקניקים ופסטרמה ופרוסות בגט. אנחנו מלווים את האוכל ביין אדום מהאזור,
ומקנחים ב – dame blanche – גברת לבנה – גלידת וניל ועליה קצפת, המזכירה את ההרים המושלגים
בהם טיילנו, ורוטב שוקולד חם.

החזרה ארצה מוזרה. אני ישנה במשך רוב הטיסה, וחוזרת כמעט מיד לתפקד בעבודה, אבל הגוף
והנפש נמצאים במקום אחר. אינני כאן וגם אינני שם. אני מתפקדת, אבל חווה תחושה של אנרגיה נמוכה
מאוד והעדר חיבור לעצמי, למקום או לחוויות שחוויתי. הגוף והנפש מגיבים בסוג של הלם לגודש החוויות,
למאמץ הספורטיבי, לשינוי התזונתי, לקור העז, וגם לתחושה, שגם כאן, בארץ, למרות שהטמפרטורה
גבוהה בעשרות מעלות משם, לא מגיעה תחושת החום המיוחלת.

כמעט שלושה ימים אני משוטטת, נתונה במצב נפשי זה. אני לא נלחמת בו. אני דורשת מעצמי מעט
ככל האפשר, מרבה לישון, ומחכה, שמה שצריך לקרות, יקרה כשיוכל להתרחש. בבוקר היום השלישי,
אני מתעוררת, וחשה שוב, שאני אני. שוב פועמת בי התחושה שלבי פועם ואינו קפוא, שדמי זורם וחם,
ואני שמחה ששבתי הביתה.