Deprecated: המתודה constructor ב-WP_Widget ב-mypageorder_Widget הוצא משימוש מגרסה 4.3.0! יש להשתמש ב-__construct() במקום. in /home/iluzlig1/domains/ayala-iluz.com/public_html/wp-includes/functions.php on line 6031
אל תזוזי – מחשבות על טבע האדם בעקבות ספרה של מרגרט מצאנטיני | אילה אילוז - עולם פנימי

אילה אילוז – עולם פנימי

אל תזוזי – מחשבות על טבע האדם בעקבות ספרה של מרגרט מצאנטיני

כבר מזמן לא קראתי ספר מטלטל כל כך. תחושה כאילו מישהו חכם מאוד, אמיץ, רגיש וחד כתער,
קרע מעל פני את כל המסכים. מסך ההגינות, מסך הרוחניות, מסך האושר, על החלקים האמיתיים
שבו ועל החלקים שאותם אני יוצרת מתוך התכווננות פנימית. האם זה יכול להיות? שאלתי את עצמי
פעם אחר פעם תוך כדי קריאה. זאת האמת העירומה, עניתי לעצמי.

סיפור המעשה פשוט לכאורה. נערה בת 15, נפצעת בתאונת אופנוע. היא מובהלת לבית החולים
עם פגיעת ראש, וספק אם יצליחו בכלל להצילה. מתוך שמה, מבינה האחות שיתכן שהיא בתו של
כירורג בבית החולים. היא אכן בתו. הוא אינו נכנס לניתוח מפחד שתמות לעיניו. הוא לבדו, כי אמה,
עיתונאית מצליחה, שהתה בחו"ל בזמן התאונה, וממהרת לטוס בחזרה, כשהיא שומעת מה קרה
לבתה. בזמן שהוא מחכה להצלתה של בתו או לאפשרות מותה, מספר לה האב בלבו את סודו.
סיפור אהבתו לאשה אחרת, תוך כדי הקשר עם אמה.

הסיפור מוזר. לעתים עולה תהייה אם הוא בכלל אפשרי. בעודו נשוי לאשה מרשימה, יפה, מצליחה
ובטוחה בעצמה, נקלע הרופא בעקבות קלקול במכוניתו לשכונת מגורים דלה. הוא פוגש שם אשה.
היא שדופה, לא יפה, המונית, מאופרת מדי, גרה בדירה עלובה. אבל משהו בה מעורר אותו, והוא
שוכב אתה. הוא פוחד שתתבע אותו על אונס, מנסה להשכיח מעצמו את שקרה, אבל האירוע חודר
אל ליבו, מזיז משהו במהלך הרגיל של חייו, והוא מתחיל לשוב אליה. זה אינו רק דחף מיני. זהו אקט
של מרד. פריעה של הגינות חייו. רעב עצום לא ברור למה. צורך עז לתת מקום למשהו השוכן במרתפי
הנפש. לגעת בחלקים האפלים, החייתיים, המוסתרים מעיני אחרים, ופעמים רבות גם מאיתנו עצמנו.
עוצמה מכשפת של אהבה, לא לגמרי מפוענחת או מובנת. מאבק פנימי, ועונג הוויתור על איך שנכון
שדברים יהיו.

הספר טלטל אותי. נמשכתי לקרוא בו, וכל כמה עמודים הייתי חייבת להפסיק את הקריאה, כדי לתת
לדברים לשקוע בי. כדי לשים לב עד כמה הם מהדהדים תחושות בחיי. כדי להתגבר על כל מה שעוררו
בי. היה שם שילוב בין רתיעה ובין משיכה עזה. תחושה של מפגש עם אמת אפלה. התפעלות מהסופרת,
כאשה שמסוגלת לחדור כך לנבכי נפשו של גבר. התרגשתי מקטעים שסיפרו על דברים שקרו בעבר
בלשון הווה, ומהאופן בו חוויתי אותם מתרחשים מולי ברגעי הקריאה. הרגשתי שהוא מעשיר אותי
כפסיכולוגית יותר מכל ספר מקצועי. חשבתי על הדרך שעלי לעשות, כדי שמטופליי ירגישו בטוחים מספיק
אתי, ויוכלו להיחשף ככה, בעוצמה ובפירוט האלה, בפני. הוא עורר בתוכי כמיהות, מערבולות, תשוקה וכאב.
תחושה עזה של החידה שבחיים, של חוסר הפשר בהם. עוצמת הערגה, הסבל והעונג. העצב האינסופי.

למשל התמונה הזאת, המתרחשת ברחוב, כשהם חסרי מגן, בגשם שוטף.

אני מזדקף, מחפש את עיניה. ועכשיו היא מרימה את אחת מידיה מהרצפה, מקרבת אותם לפני ומלטפת
אותם. וכשהיד הקרה, כמו האבן שעליה הייתה מונחת, נחה על לחיי, אני יודע שאני אוהב אותה. אני אוהב
אותה, ילדה שלי, כפי שלא אהבתי איש מעודי. אני אוהב אותה כמו קבצן, כמו זאב, כמו גבעול של סרפד.
אני אוהב אותה כמו סדק בזכוכית. אני אוהב אותה כי אני אוהב רק אותה, את העצמות שלה, את ריח
עליבותה. ואני רוצה לצרוח לעבר המים האלה, שלא אתן להם לסחוף אותה ממני לתוך הנחשולים
הזורמים לאורכה של המדרכה השוממה.

כמו סדק בזכוכית.

אל תזוזי, מתחנן האב בפני בתו מחוסרת ההכרה, לבל יתפשט הדימום במוחה ויביא למותה.
אל תזוזי, מפציר הגבר באהובתו הישנה, כשהתנוחה בה היא נתונה, היא בדיוק זו שלה זקוק מבטו.
ואתה שם לב, ששוב, אל מול המילים האלה, גם נשימתך עצורה, וגם אתה לא זז

חזרה לספרות