Deprecated: המתודה constructor ב-WP_Widget ב-mypageorder_Widget הוצא משימוש מגרסה 4.3.0! יש להשתמש ב-__construct() במקום. in /home/iluzlig1/domains/ayala-iluz.com/public_html/wp-includes/functions.php on line 6031
היום שלפני האושר – ארי דה לוקה | אילה אילוז - עולם פנימי

אילה אילוז – עולם פנימי

היום שלפני האושר – ארי דה לוקה

כשסיימתי לקרוא, יושבת בצל על כסא נוח בגינה בבוקר חם של קיץ, את היום שלפני האושר, נשמתי נשימה עמוקה, מעצימה את התחושות, שעוד לא ידעתי לקרוא להן בשם, שמילאו אותי. המשכתי לשבת עוד כמה דקות על הכסא, בוהה בדשא הירוק, המרגיע, בעץ הדקל על ענפיו היפים, ועל אלה שיבשו ואני מתעקשת לא להסירם, מתמסרת לרוח הקלה, שעשתה אתי חסד, והגיעה באקראי לגינתי, מניעה את ענפי השיחים ומלטפת אותי.

אחר כך קמתי והקשתי את שמו של ארי דה לוקה, כדי לראות איך הוא נראה ולקרוא מעט על חייו.  התמונה הראתה גבר, שלא הייתי מנחשת שהוא סופר. עיניים כחולות רכות, שפם אפור, פנים רזים, חרושי קמטים מעבר לצפוי לגילו, ספוגי שמש ורוח. יורד ים, אמרתי בלבי. 

קראתי על חייו. יליד 1950. בן למשפחה עניה בנפולי, שהרגיש אשמה כילד בן חמש, כשהשתפר מצבה הכלכלי של המשפחה, והם עברו לשכונה מבוססת יותר בעיר. פועל בפיאט, פועל בנין וסבל, שהיה חבר בקבוצות שמאל קיצוניות של איגודי עובדים. בשנים אלה יצא כנגד ישראל על החזקתה בשטחים. הפסיק להתבטא נגד ישראל אחרי רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. פרסם את ספרו הראשון כשהיה בן 40. למד עברית ואידיש ותרגם לאיטלקית את ספר שמות, יונה, מגילת רות וקהלת. ביקר ב- 2011 ביריד הספרים בירושלים.

מתחשק לי לכתוב על הספר בלי לספר את עלילתו. היא אינה חשובה כלל. בכמה מילים, זהו סיפור על ילד יתום בנפולי, ועל יחסיו עם שוער הבנין, יתום אף הוא מילדות, המגדל אותו. סיפור על אהבה ראשונה, אהבת ילדות, יופיה ומחיריה. סיפור על מה שלא ניתן לבחירה – גורל, ועל מה שניתן לבחירה  –  אנושיות, אהבת ידע ויכולת למצוא בכל דבר נחמה ויופי. מה שנוגע בספר הוא העולם התחושתי, הרגשי והמחשבתי שיוצרות המילים. האופן בו הוא כתוב. לא מה שמסופר אלא איך הוא מסופר. המרחב הריק שהוא יוצר, מאפשר לעולמו של הקורא להכנס לתוכו ולראות את מה שלא כתוב, בין המילים, מעליהן או מתחתן. לא אחת מצאתי  את עצמי קוראת עמוד או שניים, מפסיקה, נותנת ליופי להתדפק על לבי ולמלא אותו, מהרהרת לא יודעת על מה, ממשיכה בלי ממש לזכור מה היה כתוב שם בעצם.

זה נוצר אולי בזכות תשומת הלב לפרטים הקטנים של היומיום, באופן שפותח את המבט המשתאה שבנו. משתאה ממראה פניה של ילדה, המתבוננת  מבעד לזגוגית החלון אל הילדים המשחקים למטה. משתאה מילד שמחפש לו דרך להצטרף למשחק. נפעם מספורים קטנים, עדינים, המעבירים את נוראות מלחמת העולם השניה, ואת רגעי החסד בתוכה. אתה רואה איך גורלות נשזרים מהדהדים זה את חייו של זה. מבין שמחשבותיך משפיעות על אופן התנהלותך ועל איך שאנשים מגיבים אליך. חש את עוצמת הכמיהה לשייכות, ואת הכרחיות האובדן. רואה את האושר בדברים פשוטים – פסטה עם תפוחי אדמה, קרן שמש משתברת, מחבוא שמצאת, משחק קלפים, גם אם אתה מפסיד בו כמעט תמיד.

המילים משחקות בך. רגע מרפרפות על העור, מלטפות ברוך, ורגע מכות בך בעוצמה, כמעט באלימות. אתה נתון בציפיה מתמדת.  מחכה ליום שלפני האושר. נרגש כשמגיע יום האושר עצמו. חש אובדן, אחרי שיום האושר הסתיים, ואתה מבין שלא ישוב. רק בסוף הספר אתה מבין. כל יום הוא היום שלפני האושר, יום האושר עצמו, והיום בו האושר חלף, בעת ובעונה אחת.

בסיום הספר אתה חש כמו אדמה צמאה, שהתרככה מעט כי הורוותה בגשם מבורך. אתה קצת יותר אוהב אדם. קצת יותר מבין את החיים. קצת יותר  עצוב. קצת יותר חומל. עטוף ביופי וכאב ומלא תודה .

חזרה לספרות