אל הסרט הזה הגעתי במקרה. בעודי חושבת מה המתנה שאתן לתום בני, ליום הולדתו, ראיתי
שבסינמטק יוצג סרט תיעודי שנעשה על ניק קייב. תום מצחיק אותי לעיתים, באופן הלא שגרתי
שבו הוא מתייחס למילים ושמות. בעבר שאל אותי אם אני מעדיפה את ג'ון כלוב או את ניק מערה.
כשראיתי את הפרומו לסרט, ידעתי שמצאתי את המתנה שחיפשתי. נלך לראות אותו ארבעתנו.
ניק קייב הוא בן 59. מוזיקאי יליד אוסטרליה. בעבר היה מכור לסמים. נושאי שיריו אפלים, והמוות
נוכח בהם. הוא הושפע מלאונרד כהן, והמוזיקה שלו היא קודם כל שירה. המילים הן הבסיס. קולו
מיוחד ונוכח מאוד. בשנים האחרונות שותף ליצירתו מוזיקאי בעל מראה של נביא בשם וורן אליס.
באחד הסרטים האהובים עלי ביותר, מלאכים בשמי ברלין של וים ונדרס, הופיע בתפקיד עצמו,
שר במועדון, כשקהל של אנשים עומדים מתבונן בו, חלקם שרים איתו, ואחרים נעים לקול שירתו,
מנכיח את האוירה היחודית, והאנרגיה הזורמת בחלל, במהלך הופעה בין זמר וקהל.
ביולי 2015, תוך כדי יצירה של תקליטו האחרון, שחלק משיריו כבר היה כתוב, נהרג אחד מבניו.
ארתור בן ה 15, שלו אח תאום, נפל מצוק בחוף ברייטון אל מותו, אחרי שלקח, כנראה לראשונה
בחייו LSD. אחרי שהשלים את הקלטות האלבום, לו קרא עץ שלד, Skeleton Tree, פנה לבמאי
שהכיר, אנדרו דומיניק בן ארצו, וביקש ממנו להכין סרט תיעודי על האלבום ועליו, במהלך הקלטתו.
דומיניק בחר לעשות סרט תלת מימד בשחור לבן. לאט, במעגלים חוזרים על עצמם ועם זאת הולכים
ומתפתחים, נפרשת לפנינו דמותו של ניק קייב. בצד תהליך היצירה, ושירי האלבום, הוא מדבר.
משתף במחשבות. על הזמן החולף ועל התבגרות. על הנגיעה ביצירתו במוות, והתגשמותו במות
בנו. על אופן התמודדותו עם גורלו. על גבריות, נשיות, ואהבתו לאשתו. על השפעת האובדן על
היכולת ליצור ועל היצירה. על השינוי שעבר. לאיכויות השיריות של כתיבתו והנוכחות העוצמתית
של קולו, מתווספים כאב, השלמה ורוך, ואופפים אט אט את הצופה.
הדמעות אינן מגיעות, כי בצד תבונה, מודעות וכנות, משהו בו נשאר מוחזק מאוד. אתה חש חום,
הערכה, חמלה ורוך כלפיו. בד בבד, בעדינות, מגיח ממחבואו גם העצב של חייך שלך. מקומות
הכאב, האובדן והקושי. השפעתם ההרסנית, המחריבה ומפרקת. השיעור הקשה והיקר הכרוך
בהם. השפעתם על החלק החי והיוצר בתוכנו, על כיווניה השונים. ההבנה מה מקומנו בעולם,
ומה חשוב באמת. האהבה כנחמה היחידה.
שם הסרט – One More Time With Feeling, מתייחס לאופן הנגינה או השירה של יצירה, אך גם
לקהות הרגשית, שיוצרות בנו, כמנגנון הגנה, מכות הגורל של חיינו. זוהי התבוננות באדם יוצר, כואב
ואמיץ, המעז להתגבר על הפחד מהצפה רגשית, נוגע ברגשות העמוקים והנסתרים של אבל, אובדן,
כאב וגעגוע, ומשתף אותנו בעולמו.
כמו בכל אמנות גדולה, זהו מפגש מטלטל עם היופי העצום והכאב הנורא, שיש בחיים. הבנה,
שאהבה היא חומר הגלם של חיינו, ויצירה כביטוי עמוק, נסיון לנצח את הזמניות, וסוג של מפלט.