עוד שנה עברית עומדת להסתיים, ועוד פרדוקס בא לידי ביטוי בחיי. למרות שכל התנהלותי
היא לפי לוח השנה הלועזי, אני מתרגשת לקראת ראש השנה.
בחוץ עוד חם, אבל הסתיו מתחיל להיות מורגש. ביד הנשלחת אל השמיכה הדקה, לכסות
את הגוף לפנות בוקר. בעלים הרוקדים ברחוב עם הרוח. ברימונים ובקלמנטינות שחזרו למדפים.
תשרי מגיע כמו תשורה. הזדמנות לאפשר לעלים היבשים של חיינו לנשור. להשתהות זמן
מה ולהרגיש איך זה להיות בעירום, בזרועות פרושות. רק אז, לאפשר לעלים חדשים
ורעננים לצמוח.
לחשוב על העולם כעל נעלם, סוג של חידה. על המציאות, כמה שמושפע מהאופן בו אנו
נמצאים בתוכה. על הבריאה כמה שמתהווה נכון, אם אנו מתייחסים אליו באופן בריא.
על עבריות, כשאיפה להיות מעבר ליומיום.
חושבת על אלוהים. אל – כי לשם, אליו כמושג לא מושג, אמורה להיות מכוונת הווייתנו.
יהווה, כי הוא כל ההוויה. אלוהים כפרדוקס הקיום. נפלא ונורא. רבים שהם אחד.
אלוהים שהוא זכרי ונקבי כאחד. שיש במעשיו יוזמה, פעולה, חדירה, ויחד אתם הכלה,
המתנה, ויצירת חיים בלי כל מאמץ.
האל והים.
חושבת על חומרי היסוד – אדמה, מים, שמים.
אדמה כמה שהאדם בנוי ממנו. עפר ודם. קרקע מתחת לרגליים. הרים, מישורים ועמקים.
מדבר, ובסיס פורה לצמחים, המעניקים יופי, צל ופרי.
מים כמה שנראה אותו דבר מכל כיוון שתתבונן בו. נטול צורה משלו ורב צורות כל כך –
גשם וקרח, ים ונהר, מעיין ואגם, גייזר ואדים. שקוף, ודווקא לכן, בו משתקפים כל הדברים.
חיוני לחיים.
ושמים, כמרחב לשאוף ממנו ואליו. התכלית. התכלת הזוהרת. רכות העננים ואווריריותם.
השתנותם המתמדת. הגשם שיבוא משם ויאפשר לחיים להמשיך להתגשם. חום השמש,
שם אש. חשכת הלילה, כחשכה שיש לעתים בתוכנו, כשאנו חשים חסך. אפל – כמה שישנו
אף באל. וירח, המזכיר לנו גם בלילה את תנועת הזמן, וההשתנות המתמדת בצורה ובאור.
וכוכבים, המלמדים אותנו שאיננו אלא אחד או אחת, מתוך רבים אינספור, וכל אחד מאיתנו
יכול להאיר את החשכה.
בראש השנה נפתחים שערי שמים. השמים, הפתוחים תמיד, נפתחים עוד יותר. השער
נפתח לאין שיעור. אל האינסוף ואל הריקות. אל מה שלא ניתן לשערו, ואל מה שאינו
ניתן ללמידה.
שער השמים הוא שם בית הכנסת במונטריאול, אליו היה ליאונרד כהן הולך בילדותו.
השבוע, בן 82, הוציא לאור, למרות או בגלל שמו החשוך, את השיר You Want It Darker.
שילוב יהודי כל כך של האשמה של אלוהים, ביקורת על מה שעושים בני אדם, ועם
זאת, אולי כמו בעקדת יצחק, התמסרות מוחלטת אליו.
Hineni, hineni, הוא אומר, מודע למחיר מעשיו ולמותו – I'm ready, my lord.
מקהלת בית הכנסת, שער השמים, מלווה את השיר. וכשבסופו שר החזן גדעון צלרמאייר,
הנני, נפתחים לא רק שערי שמים אלא שערי הלב.
וכך תרגמתי את השיר לעברית –
אתה רוצה את זה חשוך יותר
אם אתה מחלק הקלפים, אני מחוץ למשחק
אם אתה המרפא, אני שבור ומפורק.
אם לך התפארת, הבושה ודאי שלי,
אתה רוצה את זה חשוך יותר,
אנחנו הורגים את הלהבה.
יתגדל, יתקדש, שמך הקדוש
מושמץ, צלוב, במסגרת בני אנוש.
מיליון נרות בוערים לעזרה שלא באה,
אתה רוצה את זה חשוך יותר.
הנני, הנני,
אני מוכן אדוני.
בסיפור יש מאהב,
אבל הסיפורים זהים,
יש שיר ערש על הסבל
ופרדוקס להאשים.
אך כתוב שם בכתבים
וזה אינו טיעון עקר,
אתה רוצה את זה חשוך יותר,
אנחנו הורגים את הלהבה.
הם מסדרים את האסירים
והשומרים אז מכוונים,
כבר נאבקתי עם שדים,
מעמד ביניים, צייתנים,
לא ידעתי שמותר לי לרצוח, להטיל מום,
אתה רוצה את זה חשוך יותר.
הנני, הנני,
אני מוכן, אדוני.
יתגדל, יתקדש, שמך הקדוש,
מושמץ, צלוב, במסגרת בני אנוש,
מיליון נרות בוערים לאהבה שלא באה,
אתה רוצה את זה חשוך יותר,
אנחנו הורגים את הלהבה.
אם אתה מחלק הקלפים, הוצא אותי מהמשחק
אם אתה המרפא, אני שבור ומפורק.
אם לך התפארת, הבושה ודאי שלי,
אתה רוצה את זה חשוך יותר.
הנני, הנני,
אני מוכן, אדוני.