גשם בחוץ.
רוצה להכין עוגת תפוחים.
פותחת את החלון ומושיטה יד לעץ הלימון.
עליו נוטפים מים,
ופירות צהובים וגדולים תלויים על ענפיו.
אני בוחרת אחד מהם וחופנת אותו בידי.
אני תולשת אותו ברוך כמפרידה תינוק מאמו.
אני שואפת את ניחוח השקערורית שיצרה הפרידה אל תוכי,
ומעבירה בעדינות את אצבעותי
על הפטמה.
אני חוזרת אל החלון כדי לשוב ולראות את העץ,
ומברכת אותו חרש בשלום.
אתמול טלטלה אותו הרוח, היום שטף אותו הגשם,
והוא נותר במקומו
ולא הלך לשום מקום.
במטבח, בסכין, אני חוצה את הפרי.
לבי נחמץ מן החתך ומתמתק למול היופי העירום.
אני קולפת את הקליפה לשבלול,
ומניחה אותו צהוב,
על השבילים הירוקים של קליפות התפוחים.
את קרבו אני מניחה על פרי עץ הדעת.
הסוכר נמס למגעו,
ומתיקות וחמיצות מתמזגים זה בזה.
כדי למצוא חן בעיניו
שומרים התפוחים על בהירותם.
פירורים של בצק מתוק עוטפים את הכל.
חמימות התנור מזמינה, מזהיבה.
רוח נושבת,
גשם יורד,
והבית מלא אהבה.