טיפול פסיכולוגי – מה אני מנסה לעשות בעבודתי

גם החיים של כל אחד מאיתנו דומים זה לזה ושונים זה מזה. אנחנו נושמים, אוכלים, נעים, עובדים או לומדים, מתרועעים, מבלים, מיניים, ישנים. ועם זאת שונים חיינו זה מזה לפי המקום והזמן שבו נולדנו, נסיבות החיים, מראה, כישורים, תכונות, נטיות וגורל. אנחנו מנסים לכוון את חיינו למקומות הנכונים בעינינו. רובנו רוצים למצוא אהבה ולטפח אותה לאורך זמן, להצליח מקצועית, להגשים את עצמנו, להביא ילדים ולקיים משפחה. משימות חשובות, שאינן נגישות לכל אחד, ופעמים רבות עומדות בסתירה זו לזו.

אינני יודעת בבטחון, אבל אני מקווה, שבתוך המאבק היומיומי והכאוס בחיים, אולי יש מטרה לכל זה. סוג של למידה והתפתחות – מחשבתית, רגשית, מוסרית, אישית וגם במעגל שמעבר לאישי.

בעומס העשיה שנקראת החיים, חסרה לנו פעמים רבות, ההזדמנות להשתהות. לשים לב לתחושות, לרגשות ולמחשבות שלנו. לתת את הדעת על הפער בין איך שהיינו רוצים שדברים יהיו לאיך שהם באמת. לבדוק מה אפשר לעשות כדי לקרב בן השניים. ללמוד להשלים עם מה שאולי לא ניתן לשנות. לבוא במגע עם כל מה שיש בנו ובחיים – האושר והכאב, היופי והכיעור, העונג והקשיים, ולא לתת לקושי, לצער, לכעס, לפחד, לאכזבה ולקנאה, להרוס את חיינו.

בטיפול הפסיכולוגי, שאותו אני עושה, אני נותנת מקום לכל אלה. פעם בשבוע במשך שלושת רבעי שעה, יכול מי שמגיע לטיפול, להביא את עצמו על כל מה שבו. הוא יכול לדבר על תחושותיו, מחשבותיו ורגשותיו ברגע הזה, בשבוע שחלף, בעבר הקרוב או הרחוק. הוא יכול לדבר על יחסיו עם האנשים המשמעותיים בחייו. הוא יכול לדבר על דברים שעליהם הוא מדבר גם עם אחרים, אבל אחרת, תוך השתהות, הרחבה, פירוט והעמקה, או על דברים שעליהם הוא לא מדבר עם איש – סודות, תשוקות, חטאים, פחדים, כאב. הוא יכול להביא את עצמו בדרכים אחרות – חלום שחלם, ציור שצייר, דברים שכתב, תנועה, נגינה או שירה. הוא יכול להקריא קטע ממכתב או ספר שדבר אל ליבו, לספר על סרט או הצגה שראה, להקשיב יחד אתי לשיר אהוב. כל דרך לביטוי עצמי  מתקבלת בברכה, ולאט לאט מתגלים לעיני וגם שוב, אחרת, לעיניו, רבדים נוספים מעולמו.

אני נמצאת בכל מאודי עם המטופל. מקשיבה, תומכת, אכפתית, אוהבת. שואלת, אם אינני מבינה, רוצה להפנות  את תשומת לב המטופל או רוצה לדעת יותר. אני אומרת איך אני רואה את הדברים. מתעקשת להיות אותנטית, ולומר דברים, גם אם ברור לי שהם נוגדים את האופן בו רואה אותם המטופל. יחד עם זה יש למטופל את מלוא המרחב, לקחת לתשומת לבו את דברי או להתנגד להם, ויש בי כבוד עמוק לכך, שיתכן שלא יקבל את דעתי, ויבחר להרגיש, לחשוב או לנהוג אחרת בחייו.

רוב הזמן אנו יושבים זה מול זה ומשוחחים. אך לעיתים אנו עובדים בכלים  אחרים. הרפיה, דמיון מודרך, מגע. כלים משלימים אלה מאפשרים לחוש בגוף את מה שלעיתים לא יכול להיות מובע באמצעות מילים, ובונים דברים על בסיס החוויות הראשוניות האצורות בגופנו מתקופת טרם היות השפה, שבה קול, קירבה ומגע, הרגיעו אותנו.

התהליך הזה דורש מתן אמון עמוק בי כמטפלת. נכונות לשתף בדברים האישיים ביותר. התמסרות לעונג בכך שמישהו מקדיש עצמו לך ולחייך, ועם זאת מפגש לא קל עם כאבי החיים, קשייהם ובדידותם. זהו תהליך שיש להקדיש לו זמן. לפחות שנה, ולדעתי כמה שנים. תהליך מורכב אבל  מצמיח. הדיבור של אדם על חייו מאפשר לו דרך ניסוח הדברים בקול רם ואמירתם, עיבוד רגשי והבנה שלהם, באופן שלא קורה כשאנחנו רק  חושבים על הדברים. ההקשבה וההשתתפות הרגשית תומכים, ומאפשרים ביטוי ופורקן של רגשות שהיו מוחזקים, למשל  בכי.
החשיבה המשותפת על דברים מאפשרת  ראיה של כיווני מחשבה ועשיה חדשים, והתפתחות לקראתם. כשהתהליך במיטבו, ישנו מגע עם כל מה שיש בתוכנו, גם מה שאפל, כואב, אסור או מוסתר, עיבוד רגשי שלו, התפייסות עם עצמנו ועם אחרים, וזרימה גוברת של כוחות חיים, יצירה ואהבה בתוכנו.

זוהי עבודה שיש בה מצדי התכווננות עדינה ומדויקת ככל האפשר, כל הזמן, למטופל. אני מקשיבה לדבריו, מתבוננת בהבעות פניו ובשפת הגוף שלו, משתמשת בתחושות, המחשבות והרגשות העולים בי כדי להבין כמה שיותר, ולפעול נכון ככל האפשר. זהו תהליך שקורה שוב ושוב, כל רגע ורגע במהלך הפגישה. כשאני מצליחה בו נבנים במטופל בטחון עצמי, אמון וכוחות חיים. לעיתים, כשלמרות רצוני הטוב, הכשרתי ונסיוני אני  מפספסת, יש  למטופל הזדמנות  להתנסות בכך, שאין בעולם אדם שיבין אותו לגמרי, ולצמוח מתוך הכרה כואבת זו.

כשיוצא המטופל אני כותבת כמה מילים על הפגישה, בעיקר כדי לחרוט את הדברים החשובים ביותר שהתרחשו בה, ואת מה שניסיתי לעשות בתגובה אליהם, בזכרוני. כשם שהפגישה ממשיכה להדהד בלב המטופל גם אחרי שהסתיימה, מלוות אותי לעיתים מחשבות על מטופלי גם בין הפגישות. איך משתלבים הדברים שקרו בפגישה עם דברים אחרים שאני יודעת, על המטופל ועל חייו. על מה עלי לשים דגש רב יותר בפעמים הבאות. ואיך מהדהד סיפור חייו עם סיפורי חיים אחרים שאני מכירה.

זוהי  עבודה קשה, כי יש בה מפגש ללא הסחה, עם כאבי החיים, בדידותם, חוסר הצדק שבהם וקשייהם. יחד עם זאת, זו העבודה הנפלאה ביותר. במהלכה אני זוכה באפשרות לעזור לאנשים להיות שלמים יותר עם מי שהם, לפתח את יכולתם לכוון את חייהם לאן שירצו, ולקבל  את מה שאינו ניתן לשינוי בהשלמה רבה יותר. מכלול זה  יוצר תחושה של  בטחון, קבלה ושלווה, הגדרה אפשרית לאושר.