Deprecated: המתודה constructor ב-WP_Widget ב-mypageorder_Widget הוצא משימוש מגרסה 4.3.0! יש להשתמש ב-__construct() במקום. in /home/iluzlig1/domains/ayala-iluz.com/public_html/wp-includes/functions.php on line 6031
סיפור האילה בספר הזוהר כמשל לטיפול פסיכולוגי | אילה אילוז - עולם פנימי

אילה אילוז – עולם פנימי

סיפור האילה בספר הזוהר כמשל לטיפול פסיכולוגי

נרשמתי ללימוד של ארבעה שיעורים בספר הזוהר עם אברהם לידר. פגשתי אותו פעם כשלמדתי
קבלה, והוא הגיע למלא את מקומו של מורה שנעדר באותו יום. מאז, חיכיתי להזדמנות לשוב
וללמוד אתו.

בתחילת השיעור חילק דף מתוך ספר הזוהר המתיחס לפרשת פנחס. כותרתו היתה – החיה האוהבת,
האילה הקדושה, אילת השחר. משפט הפתיחה מתייחס לפסוק היפה מתהילים מב' – כאיל תערוג על
אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוהים. השילוב בין לשון הזכר של הנושא – איל, לבין לשון הנקבה
של הנשוא – תערוג. פסוק אחד, ציורי ומלא עדנה, המתאר את מהות החיים. היבטים זכריים ונקביים
היוצרים שלם. צמא למים. ערגת נפש, וחיפוש אל. 

מהי האילה המכונה אילת השחר? ממשיך הכתוב ושואל. זו חיה אוהבת. אין בכל העולם חיה אוהבת
כמוה. כשדוחקת לה השעה והיא זקוקה למזון, היא הולכת למרחקים, ומביאה אותו. היא אינה אוכלת
ממנו עד שהיא חוזרת למקומה. אז, היא עומדת באמצע, החיות מתכנסות סביבה והיא מחלקת אותו
להן. חלוקת המזון משביעה אותה, כאילו אכלה יותר מכולן.

כשעולה השחר – בוקר, אך כזה שעוד יש בו משחור הלילה, היא חשה חבלי גלות. צירים, הדומים
לכאב שחש מי שאינו נמצא בארצו, שהיא המקום הטבעי לו. בגלל חוויה זו של קדרות הבוקר, היא
נקראת אילת השחר. היא מעניקה וחווה כאב, אך נראה שהיא משתתפת בלידת היום החדש. כל
זה מתרחש בזמן מסוים. חלוקת המזון היא כשהבוקר כבר רוצה לבוא, אך עדיין לילה, וישנה קדרות
שרוצה להאיר. כשעולה הבוקר, צפרא, ונשמעת שירת הציפורים, שבעות כל החיות.

אז עולה קול באמצע הרקיע, וקורא להן לשוב, כל אחת למקומה. בין אם הוא קרוב או רחוק, מאפשר
השובע לכל חיה לחזור למקום שהוא שלה. מקומה הפיזי ומקומה הנפשי. ככתוב בתהילים קד' – תזרח
השמש, ייאספון.

גם האילה הולכת אז, כשעולה היום, לדרכה. היא נעלמת במהלך היום, מתגלה בלילה, ומחלקת את
שאספה לפנות בוקר. לאחר שחילקה את האוכל היא מתעצמת כגיבור, ובזכות כוחה נקראת איל. היא
הולכת מרחק רב ממקום מוצאה, ועולה להר החושך. היא הולכת בתוכו, כשלרגליה מתפתל נחש.
מהר החושך היא עולה אל הר האור. כשהיא מגיעה לשם מזמן לה האל נחש נוסף. הנחשים רבים זה
עם זה, והיא ניצלת. ממקום המריבה הזה, היא לוקחת את האוכל. יכולתה לצלוח את המאבק בין שני
הנחשים, היא שיוצרת מזון.

וכשצריך העולם גשם, והחיות צמאות, הן מתאספות סביבה. היא עולה לראש הר גבוה, מכניסה את
ראשה בין ברכיה, וגועה בכאב. כששומע האל את קולה הוא מתמלא רחמים, חס על העולם ומוריד
גשם. החיות רצות אחריה, אך היא נסתרת. האפיקים היבשים מתמלאים מים.

כשהיא מתעברת, נסתם אבר מינה. כשמגיע זמנה ללדת, היא גועה שבעים פעם, געיות שנקראות שירת
העובר. אז שומע אותה האל, וזמין עבורה. מתוך הרי החושך יוצא נחש גדול, פיו מלחך עפר, מגיע עד
האילה הקרויה בשל כוחה איל, ונושך אותה באבר מינה פעמיים. בפעם הראשונה יוצא משם דם, והנחש
לוחך אותו. כמו משה שהכה פעמיים בסלע, לוחך הנחש שוב את גופה. אז יוצאים משם מים. החיות
שותות אותם, והיא נפתחת ויולדת. חבלי הלידה הן סוג של מחול. הנחש חושף את מסתורי הבריאה.
ככתוב  בתהילים כט ' – קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות.

ככל שהמשכנו לקרוא גברה התרגשותי. דמותה של האילה על עוצמתה ופגיעותה. חוכמתה לשלב
בתוכה תכונות נשיות ותכונות גבריות. עוצמת ערגתה. כוח אהבתה ונתינתה. יכולתה לשבוע מן הנתינה.
ההבנה שלילה חיוני לקיום היום, ושהקדרות והחושך השחור הם חלק מתהליך בקיעת האור. הכאב שנדרש
לשאת מי שרוצה להעניק חיים. הצורך להתכנס ולהיעלם אחרי מעשה הנתינה. האפשרות, אחרי שקיבלת,
לחוש שובע, ואז לחזור למקום הנכון. הלילה, ממלכת הלא מודע, כזמן שבו מתרחש איסוף המזון, אולי כי
אורו של המודע מפריע לתהליך העמוק המתרחש. נכונותה של האילה לערוך מסע. ללכת להר החושך, ולא
לפחד מהנחש המתפתל לרגליה, למרות כוח הפיתוי והסכנה שבו. המעבר מהר החושך להר האור. ההרים
כעדות לכך שמדובר בדרך לא קלה, שדורשת טיפוס. מריבת הנחשים. המזון הנפשי הנוצר כתוצאה מכך
שאדם הולך בדרך, מטפס, ממשיך למרות הנחש המלווה אותו. מצליח לא לפחוד בחשיכה, וכך עובר אל האור.
עומד במריבת הנחשים – הקולות השונים הנשמעים בתוכו, וכך ניצל. המזון כנוצר לא מדחיית החושך, אלא
מהיכולת לצלוח את המאבק בין חושך לאור. הנחש כסמל למיניות, כמעורר חרדה, כמרפא, כמסוגל ליצור
שינוי תודעתי עם האכילה מפרי עץ הדעת. המזון, כמזון גשמי אך גם כהזנה רגשית. הלידה כהבאת חיים
לעולם, אך גם כביטוי לראיית החיים כשילוב של דם ומים, פצע ורוויה. התקיעות היוצרת סתימה, וההיפתחות
המאפשרת חיים. המיניות ככוח מרפא, פותח, מאפשר בריאה ושינוי. כוחו של הקול. זעקת הכאב ושירתו.

מדהימה בעיני חוכמתו של כותב ספר הזוהר. מול מילים בארמית, שנכתבו כנראה במאה השלוש עשרה לספירה,
כלומר לפני 800 שנים, היתה לי תחושה של מפגש נסי, המראה לי מה אני עושה בעבודתי כפסיכולוגית.
התכנסות האנשים סביבי, החושפים בפני את כאבם. ההליכה אתם למרחקים, מטפסת להר החושך. הסכנה
המלווה את הדרך. הנשיאה יחד אתם את כאב חייהם, את הרעב, את הצמא ואת הערגה. הזנת נפשם באהבה.
הנסיון להרוות את המקומות היבשים שבנפשם. אחר כך, המעבר להר האור. ההתבוננות בקולות השונים
נאבקים בתוכם, והיכולת הנוצרת להינצל למרות הכל, אולי בגלל הכלת הכל. הרשות לתת מקום למודע וללא
מודע. לחושך ולאור הקיימים בנפש ובחיים. לדם ולמים. לחבלי הלידה וליפי הבריאה. ואז אחרי ששבעו,
יכולתם להיאסף כל אחד למקומו, ולו עד לפגישה הבאה.

גם לאיילת השחר לא קל. עוצמתית אך פגיעה היא נושאת את כאב העולם, והולכת בדרך. גם לה חבלים משלה,
חושך ואור, צמא וערגה. היא משוטטת במקומות חשוכים, שיש בהם סכנה ופיתוי. אין פלא שלעתים, במהלך היום,
היא מסתתרת, עד שתוכל לשוב ולהתגלות.

חזרה לפסיכולוגית