חשיכה מאירה – על תהליך היצירה של עבודת אור בהשראת סיימון וגרפונקל

בתוך הסערה של גיל ההתבגרות היתה מוזיקה רכה חיונית לעולמי הרגשי. דונובן שר על
ללניה, החיפושיות שרו את כשהגיטרה שלי מיבבת ברכות, קט סטיבנס שר הבוקר הפציע,
ליאונרד כהן שר על סוזן, וסיימון וגרפונקל שרו על צלילי השקט. השירים ליטפו את לבי,
הרגיעו מעט את ההתמרדות, וריככו את עוצמת התשוקה, שהייתי צעירה מכדי להגשימה.

בשיחותינו על אמנות, אנו מדברים פעמים רבות על הצורך להפוך אמנות לכלי המשלב
תחומי אמנות שבדרך כלל מופרדים זה מזה. לא עוד שירה, ספרות, ציור, פיסול, מוזיקה,
התחומים תמיד כל אחד בגבולותיו, אלא זליגה של השראה בין תחומים אלה, כפי שהיא
מתרחשת באמנויות הבמה ובקולנוע.

דברים אלה עמדו בבסיס ההתרגשות שחשנו, כשיצא קול קורא לאמנים ליצור יצירות
בהשראת שיריהם של סיימון וגרפונקל, שיוצגו בתערוכה שתתקיים במהלך יולי 2016
בגלריית הבית הירוק ברמת אביב, אותה יאצור אבנר אברהם. 

כמו בנעורינו, חזרנו להקשיב לשירי סיימון וגרפונקל. קראנו את מילות השירים,
והתפעלנו מיופיים, ובעיקר ממשפטים מסוימים, שהם עולם ומלואו, הקיימים בכל
שיר. נתנו למיתרי הגיטרה לפרוט על ליבנו, ולשירה הרכה, ההרמונית ללטף ולהרגיע.

רצינו לתת מקום למילות השירים. לכן היה ברור, שהעבודה תכלול משפט אחד, שהוא
משמעותי. רצינו שיחד עם זאת תבטא העבודה את רוחו של השיר כולו, 
על יופיו ועל
הכאב שבו. כך נבחר השיר צלילי השקט, שנכתב בעקבות הירצחו של ג’ון קנדי, נשיא
ארצות הברית, ומתוכו השורה הראשונה בשיר – Hello darkness my old friend. 

השיר, שנכתב על ידי פול סיימון מספר על חלום מוזר שחלם. בחלומו הוא הולך בודד,
בלילה קר ורטוב. אורות ניאון זוהרים מפלחים את עיניו, ונוגעים בצלילי השקט. הוא
רואה אנשים רבים, שומעים מבלי להקשיב, מדברים בלי לומר דבר. הוא מנסה להפנות
את תשומת לבם לכך שהשקט ממאיר, אך מילותיו נושרות כמו טיפות, ומהדהדות בצלילי
השקט. האנשים מתפללים וסוגדים לשלטי האור שיצרו. למרות הסימנים והאזהרות,
הזוהרים מן האותיות. הם נותרים בתוך צלילי השקט. 

כך נבנתה עבודת אור ברוח השיר. על רקע נוף עירוני חשוך, יצר איציק מעין שלט ניאון,
ובו המילים בהן פותח השיר. אותיות גדולות ואדומות, זוהרות ומזהירות, מבטאות את
הפיתוי המתעתע והמכזיב שיש בחיי הכרך, את תרבות הצריכה ואת האלימות, אך גם
עוצמה וקצב של חיים. החשיכה באה לידי ביטוי ברקע האטום, אך הצופה יכול להשתקף
בחלונות הבנין המבריק, ובכך להיות גם הוא חלק מהסצנה.

בעודנו חשים רגשות מעורבים לגבי ההתייחסות לחשיכה כאל חבר, שמנו לב לכך
שהמילה חבר באנגלית מסתיימת באותיות המילה סוף. איציק בחר להדגיש סוף זה,
אך לא כל הזמן. מרבית הזמן מאיר השלט באותיות אדומות ואחידות. אבל אחת
לכמה זמן, כמו שלט ניאון שאחדות מאותיותיו התקלקלו ומהבהבות, מהבהב בלבן הסוף.

אז הבחנו ששם השיר – צלילי השקט הוא אוקסימורון, ביטוי המכיל בתוכו ניגוד. ניגוד דומה
קיים בשיר בין המילים הנוקבות, המוכיחות, לבין הלחן ההרמוני וצורת השירה הרכה. גם
בשלטי ניאון מאירים, להם סוגדים אנשים, אפשר לראות משהו שמנוגד למהותו הזכה,
הרוחנית של האור. ברוח זו, הוחלט לקרוא ליצירה – חשיכה מאירה.

לכל דבר יש סוף. לחברות, לחיים, לאור אך גם לחשיכה. במצבי חיים מורכבים לא
תמיד ברור מה יהיה הסוף, כיצד ומתי יגיע, ומרחב אי הידיעה מטריד.

כמו תמיד, רצינו להישאר עם שאלות:
האם סוף הוא רק איום או קריאה לחיות, ואיך נכון לחיות?
האם יתכנו בקשרים אנושיים הקשבה ושיח אמיתיים?
האם אפשר להתידד עם החשיכה בחיים, ולתת לה להאיר את דרכנו?
ומה עוד יכול להאיר את הדרך?

חשיכה מאירה

 

 

 

 

 

 

 

השיר צלילי השקט

תרגום לעברית – אהוד מנור

חזרה לאמנות

Comments are closed.