תנועה, אור וצבע ביצירות אמנות

דברים שנאמרו בשיח גלריה על פסלי האור של איציק אילוז, בתערוכה בהבימה נובמבר 2015

מהו הדבר הזה שנקרא אמנות? היצר הזה, שדוחף אותנו להביא לידי ביטוי פיסות מן החוויה
שלנו, והאופן שבו אנו רואים את הדברים. הניסיון לצאת מתוך הבדידות, ולהושיט יד לאנשים
אחרים, שאיננו מכירים. להזמין אותם להתבונן, לחוות, להרגיש, לחשוב. לשתף אותם ברעיונות,
תחושות ורגשות, שפעמים רבות הם אינטימיים. להעז לקחת סיכון שלא נובן. בכל זאת לצאת
עם זה לעולם, ולקוות לעורר סוג של הדהוד.

נראה שאמנות החלה כדי לבטא את ההשתאות של האדם מהיופי שיש בעולם. יופי, שבתוך
המאמץ, הקושי והעומס של ההישרדות היומיומית, העניק עונג וניחם על הקשיים. העולם מלא
יופי חושי. מילים מנסות לתאר אותו, משתמשות בדמיון כדי לעורר תמונות, כמיהות, רגשות
ומחשבות. מוזיקה מנסה לבטא אותו במנגינה, הרמוניה, קצב והתפתחות. מחול מנסה לבטא
אותו באמצעות הגוף, העמדה במרחב, תנועה ויחסים. אמנות חזותית מתייחסת לצורה,
קומפוזיציה, אור וצל והעולם המופלא של צבע. פיסול מוסיף היבט תלת ממדי, ומאפשר
לראות את היצירה מזוויות שונות. צילום מנסה ללכוד רגע במרחב ולהנציח אותו. קולנוע
מוסיף לצילום את המילים, המוזיקה והתנועה. 

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם, אומר נתן זך, ולהלל את היופי המופלא הזה.
והעולם אכן מלא יופי חזותי .יופי של חומר וצבע, אור וצל וצורה. פרחים וציפורים, שקיעה

ופתיתי שלג, תלתלים ושדיים, מדבר וים. האמן משתאה מן היופי, מנסה לבטא אותו
ולהעניק אותו. אבל הוא מנסה גם לעשות משהו מעבר ליופי. הוא מנסה לומר דבר מה,
להשפיע על ההתבוננות על הדברים, לעורר שינוי.

בבסיס יש שם מחשבה, ודחף עז להביא אותה לידי ביטוי. ראשית, נחוץ חומר. לפעמים מופשט
יותר – מילים שיוצרות שיר או סיפור, צלילים שיוצרים מוזיקה, תנועה שיוצרת מחול, ולעתים
מוחשי יותר, וניתן למגע. למשל עץ או פחם, חימר או צבע, אבן או ברונזה.

מה הוא החומר הבסיסי ביותר? האם הוא החומר ממנו עשויה הארץ, עפר, שאנו ערים לכך
שהוא המרכיב המרכזי גם שלנו עצמנו – עפר אנו ואל עפר נשוב? האם אנו יוצרים כדי להותיר
משהו אחרינו, מאיתנו, גם כשנשוב אל האין? ומאין האומץ להתמרד, לאחוז בעפר או בחומר
אחר, ולא רק שלא להתחרט על שאכלנו מפרי עץ הדעת, אלא לנסות, למרות מגבלותינו, ליצור?

ליצור במובן של להפוך את החומר לצורה. להגביל את עולם האפשרויות האינסופי הגלום בו
בעודו חומר, לאפשרות אחת. אפשרות שיש לה גבולות משלה, גודל מסוים, צורה, מבנה ויחסים
בין חלקיה. לצמצם אפשרויות כדי ליצור עולם תוכן אחד אך משמעותי, שיבטא רעיון. לנסות
לעשות זאת באופן שיוכל לעורר דברים במי שיבוא אתו במגע, ויתחבר לדברים מתוך עולמו.

הדבר הזה, שיש לו צורה, מכיל כמו חיינו, אורות וצללים. בתוך החשיכה שאנו מהלכים בה, לא
יודעים מאין באנו באמת, ולאן מועדות פנינו, אם בכלל, אחרי שנמות, אנו מהלכים כמיטב יכולתנו.
לפעמים מרגישים שלא בחרנו בדרך הנכונה. לפעמים חשים, שאולי זו הדרך הנכונה לנו, אך איננו
יודעים איך להלך בה. ולעתים, ברגעי השתאות, הבנה ואהבה, חשים מלאי אור. 

יתכן שלא העפר, אלא האור, הוא החומר הבסיסי ביותר. שאם העפר הוא החומר ממנו עשויה
האדמה, האור הוא החומר ממנו עשויים השמיים. רואים רחוק, כמאמר השיר, רואים שקוף.
ואולי אנו מצויים כל הזמן בתנועה, במרחב שבין אדמה לשמים. חשים לרגעים את פינו מלא
גרגרי עפר, וברגעים אחרים, חווים את האיכות הרוחנית שלנו – הצלולה, הזכה, הבהירה.

גם המרחב הזה, בו אנו נתונים, נמצא בתנועה מתמדת. כמונו, וכמו כל מה שחי, הוא נולד,
הווה, מתפתח, מצטמצם, מסתיים. תנועה שהיא לינארית מצד אחד, וכיוונה מהיווצרות
לחידלון, ומצד שני חוזרת על עצמה. יום מתחלף בלילה, שמתחלף ליום. עונות השנה,
מחזורי החגים. האפשרות לחוות חיבור לילדות, שוב ושוב, אבל אחרת, כילדים, כהורים,
כסבים. 

וכמה נפלא, שהאור הזה מובחן וזורם בעת ובעונה אחת. חלקיקים אך גם גל. שדווקא
החשיכה מדגישה אותו. שהוא רב פנים כל כך – אור שמש, אור ירח וכוכבים, ברק, אש.
שדווקא כשהוא נשבר מופיעים, כמו אצלנו, צבעיו.

והצבעים מתחלפים. גווני הים. העלים באביב ובשלכת. השמש בצהריים ובשקיעה. פני
האדמה כשהם מוריקים, מתכסים פרחים, מתייבשים, נספגים גשם, מכוסים שלג. פנינו
כשאנו קורנים, מתקדרים, מסמיקים או מחווירים.

ממה אנחנו עשויים ברגעים שונים? האם אנחנו יכולים להיות שקופים, ולאפשר לפחות
ליופי בעולם, לעבור דרכנו ולהשפיע עלינו? האם אנחנו יכולים להוסיף אור לעולם? להיות
מלאי תנועה וצבע? לשים לב לכך שהגוונים, כמות האור, כיוון התנועה בתוכנו והקצב בו
כל זה מתרחש, משתנים כל הזמן, בהתאם למה שמתרחש סביבנו, ובהתאם למי שאנו
באותו רגע.

ומי אנו? חלק מהיקום? מבני האדם? מבני מיננו, נשים או גברים? חלק מהעם היהודי
וההיסטוריה רבת הכאב שהוא נושא עמו? ישראלים, שזכו להגשים חלום ולהקים מדינה,
ועם זאת, משלמים מחיר כבד, כי אין כאן עוד שלום?

פסלי האור של איציק אילוז נוגעים בכל אלה. הם דנים בנושאים שימיהם כימי האנושות,
תוך שימוש בטכנולוגיות ממוחשבות ועדכניות ביותר. הם מנסים ליצור יופי בלי לוותר על
אמירה. הם מבטאים רעיונות הנוגעים לטבע, לחיינו כבני אדם, ליהדות בת זמננו או
לישראליות. הם עשויים פרספקס או סיבי אור שקופים. הם נראים אחרת מנקודות מבט
שונות. הם במיטבם דווקא בחשיכה. הם מאירים, יוצרים השתקפויות ומטילים צללים.
הם מעבירים תנועה של אור וצבע. יש בהם מן המשותף, אך גם מן הייחודי. לכל פסל
גוונים משלו, סטטיים או מתחלפים זה בזה. לתנועת האור בכל פסל כיוון משלה, ולכל
פסל קצב אחר, אחיד או משתנה, של התחלפות גווניו. הרעיון שמנסה הפסל לבטא
מנחה את בחירת הגוונים, כיוונם וקצב התחלפותם.

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ
עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.
ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים
לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

אנא תקריב (2)     אנא

 

 

 

 


כתבות נוספות על עבודותיו של איציק אילוז –

תערוכה בפריז       אמנות בניו יורק      חשיכה מאירה

Comments are closed.