החיים כמסע, אותיות כמשמעות, מילים כקול

כל החיים האלה הם מסע. מסע שאינך קובע מתי ומאין יצא, כמה זמן יארך, מה יקרה לאורכו
ולרוחבו, ואיך יסתיים.

מה יהיה בסופו ידוע, ורוב הזמן מוכחש.

מלבד ברגעי יאוש, איננו רוצים כלל להגיע אל היעד, אך כדרכם של מסעות, כל יום אנחנו
מתקרבים אליו עוד קצת.

בדרך, אנחנו מנסים. לבנות בתוכנו תחושה של ערך, ליצור משמעות, ליהנות.

לומר לעצמנו שאיננו לבד. הרי יש מי שאוהב אותנו ואנו אותו. הרי טרחנו להביא ילדים לעולם,
ליצור לנו משפחה. הרי ניסינו, ככל האפשר, לתת להם משהו טוב 
יותר ממה שאנו עצמנו
קיבלנו מהורינו.

הרי עבדנו קשה עבור כל אלה. ניסינו להיות יפים וחכמים. הקסמנו בני זוג. עוררנו תשוקה
והגבנו אליה. בימים למדנו או עבדנו, ובלילות קמנו לילדינו.

למדנו להסכין עם דרישות היומיום. לסדר, לנקות, לכבס. לערוך קניות ולהכין אוכל. להודות
על הגג שמעלינו, הקירות המפרידים, אך מגנים עלינו מן העולם  
שבחוץ. להעריך את החשמל,
המים והשפע בביתנו.

אז אנו מדגישים בפני עצמנו ובפני אחרים את הנאות החיים. מתנחמים באוכל טעים, ובנופים
יפים אליהם נסענו. מתעדים רגעים אלה בצילום ובמילים, עבור
עצמנו. חולקים אותם עם אחרים.

מחפשים, ולעתים מוצאים רגעי אושר ביצירות אמנות, בספרים ובמוזיקה.

מנסים ליצור רגעים יקרים של קירבה. במבט, בחיוך, בשיחה, במגע, בחיבוק.

התמסרנו לזמן. הוא לקח אותנו, לעתים אף בלי שנבחין בכך, מהינקות אל הילדות, מהילדות
אל הנעורים, מהנעורים אל הבגרות. נראה שהוא גם זה 
שילווה אותנו במסע בשביל המפותל
של הזקנה.

לא תמיד הוא מצליח לעשות בנו כרצונו. למדנו לנסוע קדימה ואחורה. שבים בדמיוננו לאבא
שצעק, לילדים שלגלגו, לאימא שניחמה. נזכרים בהתרגשות 
הראשונית שגרמו לנו ריקוד צמוד,
נשיקה ארוכה, גילוי העונג הטמון בגוף.

אנחנו מנסים ליצור תחושה של קיום, שיכול להימשך מעבר לזמן הקצוב שניתן לנו. לראות כל
אחד מאיתנו כחלק מהיקום הנצחי הרוחש סביבנו. 
להאמין בגלגול נשמות או בחיים אחרי המות.
לקוות, שגם ככלות גופנו
תישאר הנשמה. גוף של תחושה, זיכרון, מחשבה ורגש, שיוסיף, לפחות
הוא, להיות שם תמיד.

ואנו אוהבים לצאת למסעות במרחב. עוד ארץ, עוד צורות נוף, עוד סוגי אקלים, עוד מאכלים,
עוד שפות ותרבויות. מסעות אלה מעניקים לנו תחושה 
שחיינו חורגים מהמשבצת שאליה נכנסנו,
דווקא כשבחרנו את הדברים 
היקרים לנו ביותר. לזמן מה נדמה לנו, שגם קיומנו יכול אולי,
להרחיב
את גבולותיו.

ואם הרחבת גבולותינו אפשרית, האין אפשרות, ולו קלושה, גם בה נסתפק,שקיומנו יוכל גם
להתפשט מחד פעמיותו?

וכך, באמצע החיים, אנו מנסים, כל זמן מה, לארוז כמה מבגדינו המוכרים, ולצאת עטופים בהם,
ובידיעה שהם שם איתנו כשנזדקק להם, אל מחוז
חפץ חדש.

גם בעולם האותיות מתחיל המסע באמצע. ראשיתו באות מם, תחילת המילה אימא בשפת
התינוקות ובשפות רבות אחרות. לו היה נמשך כסדרו, 
היינו עוברים ממנו אל האות נון. אבל
את הנון, שגם הוא חלק מחיינו, אנחנו 
מעדיפים להדחיק. אנו פונים לסמך, ומנסים לסמוך על
עצמנו ועל ניסיונם 
של אחרים בתכנון הטיול. עתה, אנו עוברים לעין. המבט מתמקד על יופיו
של העולם, על הנאות החיים, על האושר שיש בחוויה. על המעבר מבחוץ פנימה, ומבפנים
החוצה, לאורך המסע. לזמן מה אנו משתחררים ממטלות 
היומיום, מההרגלים והשגרה,
ומתפנים לחוויה, שיש בה מגע רב יותר
מאשר בדרך כלל, עם החיים.

המם הסופית, מם המות, אינה נעלמת כתוצאה מכך. היא מחכה לנו בשלווה, יודעת שנגיע.
שחיינו, כמו המילה מות עצמה, הם המרחב שבין אם לסוף, בין 
מם ותו. אך בינתיים, אנחנו
נמצאים במסע הזה. מסע היומיום ומסע החיפוש
אחר רגעי החופש. המסע בין מה שלא נתון
לבחירתנו, לבין מה שאולי כן. היופי 
והכאב, העבר והעתיד, ומה שקורה לנו, בנו, עכשיו,
ברגע זה ממש.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

חזרה למסעות    עבודות קול נוספות

Comments are closed.