יפן – יומן מסע

מסע לאי קיושו, לאיי האמנות נאושימה וטשימה, לקיוטו ולאוסקה, אוקטובר 2018


היום הראשון – הגעה ושוטטות בפוקואוקה
   או
(
I’m leaving on a jet plane (John Denver
ובפרק זה – למה חזרנו ליפן, קשה לטוס טיסות ארוכות, כשהמזוודות לא מגיעות,
זוהי יפן, מחשבות על שפה ואוכל, אחידות ויחודיות, חדש וישן.

בעבר היינו כבר פעמיים ביפן. בפעם הראשונה עשינו טיול קלאסי ובקרנו בקיוטו, בה התחלנו, הירושימה, שם התרגשנו ממוזיאון השלום שנבנה בעקבות הפצצת הירושימה במלחמת העולם השניה בפצצת אטום נוראה, מיאג’ימה, האקונה, שם נמצא מוזיאון פיסול פתוח יפהפה, ניקו וסיימנו בטוקיו.

בפעם השניה טסנו לאי הצפוני הוקאידו, אי של טבע פראי, וטיילנו עטופים עצים בשלכת צבעונית בהרים, ביניהם כאלה המעלים עשן געש. אז עברנו לאי המרכזי הונשו וביקרנו במוזיאונים עכשוויים לאמנות בקנאזאווה וקאוריזאווה, שבהם ארכיטקטורה המשתלבת בתוואי הנוף בצורה מרגשת, ומתאימה בצורה מושלמת למה שמוצג במוזיאון עצמו (למשל ציורים שכולם מפלי מים בחדרים עשויים קירות זכוכית מעוגלים הצופים על עצים) ובאלפים היפנים.

בכל פעם כזו, התפעלתי במיוחד מהיכולת היפנית לתת את הדעת על כל פרט. מהכבוד ההדדי. מהאהבה לחומרים טבעיים, כמו עץ, בד, אבן וקרמיקה פראית. מהחיפוש אחרי הרמוניה. מהמינימליזם, היוצר ריקות שמאפשרת למי ששוהה בה פתיחה של הדמיון. מגני הסלעים והצמחיה, המנסים להיות קרובים ככל האפשר לאיך שזה בטבע. מטקס התה ומשמעויותיו. מהתרבות המקפידה על נקיון וטיפוח. מהקליגרפיה, אמנות הכתיבה היפנית, שיש בה את השילוב הזה, שנקנה בשנים רבות של אימון גוף ורוח בין חופש לבין הקפדה על כל פרט. זה היה נהדר בעינינו. עתה, כששקלנו לאן ניסע השנה, רצינו לחוות עוד פעם את ההשראה הזאת. החלטנו לנסוע לקיושו, האי הדרומי בו טרם ביקרנו, ובו טבע פראי, לאיים של אמנות באזור הים הפנימי, ולסיים בקיוטו, שממנה רק טעמנו בעבר ובאוסקה, שממנה נשוב.

יצאנו בטיסה של אירופלוט, כי היא זולה משמעותית. היו לנו שני מעברים קצרים, במוסקבה ובסיאול, וחשבנו שזה יתרון, לקום קצת, ולהתרענן לשעה. בסיאול היינו אמורים לעבור לחברה אחרת אסיאנה, לטיסה האחרונה של שעה לפוקואוקה, שם נשוטט כמה שעות, נאכל עם המקומיים בדוכני האוכל שלאורך הנהר, ולמחרת נשכור רכב, ונתחיל בטיול.

הטיסה לא היתה קלה. המטוסים היו חדישים והדיילות אדיבות, אך לא אהבתי את האוכל שהוגש בה, ובחלקה הארוך ממוסקבה לסיאול, נשאבתי עייפה לשינה כפויה, כזו שהגוף לא יכול להתנגד לה, בתנוחות המוזרות של שנת טיסה. הגענו לפוקואוקה, אליה היו אמורות להגיע מזוודותינו, עייפים למרות השינה, והבטנו במזוודות השונות הנעות על הרצועה הנעה. אט אט פחתו המזוודות הנותרות. מזוודותינו לא הגיעו. ניגשנו לאנשי המקום. הבחור האדיב החל למלא טפסים. הוא הסתכל במחשב, וטען שלא כתוב כלל שהיו לנו מזוודות. המזוודות שלכם כנראה בתל אביב אמר. הייתי במתח. במזוודות היו כל חפצינו, ומה נעשה עכשיו? החלטנו לשמור על אדיבות וקור רוח, אך הייתי ברורה מאוד. אני כמעט בטוחה שהן לא נשארו בתל אביב אמרתי. היה לנו מעבר קצר בסיאול, וכנראה לא הספיקו להעביר אותן בין החברות. יש היום טיסה נוספת מסיאול? התברר שיש בערב טיסה נוספת. עשו הכל כדי למצוא אותן בסיאול, ביקשנו, ונסו להעביר אותן אלינו למלון עוד הערב. נסענו מותשים למלון. אם לא יגיעו המזוודות, נצא בבוקר לקנות דברים, החלטנו. מלבד חזיות במידה נוכל למצוא הכל. ניקח קבלות ונסתדר. דיברנו על כך שבכל מקרה, לא ניתן למה שקרה לקלקל לנו דבר. כשנכנסנו למלון שהזמננו קיבלו את פנינו נקיון, יופי ואדיבות. פקידת הקבלה החמודה, שמעה את סיפורנו, והגיבה בעזרת גוגל טרנסלייט. האם אוכל לצלצל לחברה ולברר מה עם המזוודות? שמחנו על האיכפתיות ועלינו לחדר לרחצה טובה. כשיצאנו צלצל הטלפון בחדר. המזוודות נמצאות בסיאול ובתשע בערב יגיעו אלינו למלון.

יצאנו לעיר בתחושת הקלה. שוטטנו. תלמידים חזרו הביתה מבית הספר לבושים תלבושת אחידה לקראת ערב. בין בנייני המשרדים שהקיפו אותנו, ראינו בחורים לבושי חולצות מכופתרות ועניבות, כנראה אנשי עסקים צעירים. מפעם לפעם נראו גם אותות מרד. למשל צעירה ששערה צבוע ורוד ובפניה נזמים. בבית הקפה בו שתינו, ישבו תלמידי תיכון או מכללה והכינו שיעורים. בתוך מרכז העיר ההומה שבה שוטטנו, נתגלה לפתע מקום ובו כמה מקדשי שינטו. נכנסנו לראות. מפעם לפעם ניגשו לפתח המקדש גבר או אשה, נעמדו מול מסיכות השדים, משכו בחבל הפעמון, מחאו פעמיים כפיים בחוזקה, השתחוו וביקשו חרש בקשות. המשכנו ללכת. מעל פתחי המסעדות הקטנות ראינו שלטים יפהפיים. אחר כך הלכנו למדרחוב מקורה, שם ראינו בפתח מסעדה וידיאו, המראה כיצד קוצץ הטבח תמנון חי, בעודו ממשיך להניע זרועות. גם חלקי התמנון הקצוצים המשיכו לנוע בתוך הצלחת. חשבתי לעצמי שגם זו יפן. המשכנו ללכת לאורך הנהר. על דוכנים קטנים הכינו אנשים מאכלים שונים, ותושבים ישבו ואכלו על שולחנות סביב הדוכן או לידו. איציק החליט לקנות מאכל, שאנשים עמדו בתורים ארוכים כדי לקנותו. התברר שאלה כדורים קטנים מוזרים של בלילה מטוגנת, ממולאים בפיסות תמנון, ועליהן רוטב ומיונז. טעמתי ולא יכולתי לאכול את זה. עוד לא התאוששתי ממאכלי אירופלוט ומהוידיאו שראינו. שתינו בירה אסאי, קפואה ונפלאה. התחשק לי פרי, אך מלבד בננות לא היו באף סופר אליו נכנסנו פירות שאינם חתוכים ונתונים במיכל שקוף. גם ירקות טריים לא היו. קניתי סלט בקופסת פלסטיק שקופה. מעט כרוב, כמה גרגרי תירס, מעט חסה, קמצוץ טונה ופרוסות ביצה קשה, והלכנו לאיטנו למלון. חיכינו הרוסים לכך שהמזוודות יגיעו, וזה אכן קרה לבסוף. צחצחנו שיניים במברשת והמשחה החד פעמיים שסיפק המלון, ומבלי לפתוח את המזוודות שקענו בשינה עמוקה.


היום השני – הגעה לאבינו, בה היינו אמורים להיות שלושה ימים, כדי לצפות באגמים וולקניים,
ולטפס על הרים, שמפיסגתם נראה את הטבע באזור
או
גשם עומד לרדת (ירדנה ארזי שרה את מילותיה של רחל שפירא)
ובפרק זה – לנהוג כשההגה בצד ימין, מה זה ריוקן, יוקאטה אהובתי, נפלאות האונסן וארוחה יפנית.

גשם דק טיפטף בפוקואוקה כשהלכנו לשכור את הרכב שהזמננו. למרות שיפן בורכה בתחבורה ציבורית טובה, החלטנו לשכור רכב לימים הראשונים, שבהם נהיה בטבע, כדי לא להיות תלויים בשעות הגעה של תחבורה ציבורית, שאינה מגיעה למקומות כאלה בתכיפות גבוהה. איציק התנדב לנהוג במכונית, שבה ההגה מצד ימין. שלט העצור הוא משולש אדום ועליו כיתוב ביפנית. לקחנו GPS באנגלית, שמגיע ביפן לכל מקום לפי מספר הטלפון שלו, רעיון גאוני. לנהוג בנתיב השמאלי אנחנו כבר רגילים מהארץ, אך הפניות מורכבות. פניה שמאלה היא לנתיב הקרוב וימינה לרחוק. נטיותינו הפוליטיות עזרו לנו לזכור – שמאל קרוב, ימין רחוק.

איציק נהג בקלות ובבטחון. אחרי כשעה וחצי עצר בחניון, שהיתה בו מסעדה בשרות עצמי ואכל מרק. תחילה לקחה האשה את הקערה הגדולה ושמה בה אטריות, אחר כך יצקה מרק. על זה פיזרה עלים ירוקים שבושלו קלות, כמה חתיכות בשר, וטבעות רעננות של בצל ירוק. רק בזמן התשלום בקופה, כדי לשמור על פריכותם, הוצעו לנו לפיזור על המנה, פירורים גסים נפלאים, שיוסיפו עוד עניין בפה. כשסיים לאכול נכנסנו לחנות סמוכה ובה מוצרי אוכל מיפן. היינו המערביים היחידים. במקומות מסוימים הוצע לנו לטעום. שברי קרקר פריך בטעם דג מעושן, שיהיו נפלאים לליווי בירה קרה. עיגול מורכב מאגוזים ובוטנים מחוברים זה לזה. ראשית נוגסים בזהירות וחשים פריכות קלילה, קצת כמו של חטיף אפרופו. אז יש מתיקות קלה שמתחלפת בפה למליחות. הטעם הנותר בסוף בפה הוא של חריפות עדינה, שממשיכה להיות מוחשת בלשון עוד זמן רב. קנינו מאלה ומאלה, וגם קופסת עוגיות, שמהן לא טעמנו, רק כי לא יכולתי שלא להתפעל מאריזתן. הקופסה הסגורה נפתחה על המדף מלפנים כדי שהקונים יוכלו לראות את תכולתה. שש עוגיות היו מונחות בקופסה כתינוקות בעריסתם. כל אחת היתה עטופה בבד שקוף ורך, והן הונחו בקומפוזיציה מושלמת, בקופסה, שעל כריכתה עיגולי שמש אדומה, וקליגרפיה יפהפיה.

אחר הצהרים הגענו לאבינו. הזמננו חדר בריוקן. על מחצלות קש – טאטאמי, הונח שולחן סלון מלבני, ומשני צדיו שני כסאות עם כרית ומשענת ללא רגליים. על השולחן הונחה קופסה ובה כלים ושקיות להכנת תה ירוק. על הקיר בגומחה – אגרטל, וציור יפני בודד, באפור לבן, של נוף האזור. בארונות חיכו מזרונים אותם נפרוש בערב לשינה וחלוקי מעטפת מבד – יוקאטה. כיוון שמלון אמור להיות ביתם הזמני של האורחים, מוזמנים האורחים לרדת לארוחה בחדר האוכל ביוקאטה וקבקבים. החלטנו לצאת להליכה של כשעה לכל כיוון כדי לצפות באגמים הוולקניים. הלכנו ביער, עטופים מעילי גשם דקים, כשגשם קל יורד עלינו. לפתע קפאנו. מולנו עמדה, מתבוננת בנו, אילה. עמדתי מולה בשקט. כמה שניות בחננו זו את זו, כהבט דמות באחותה, ואז דילגה בקלילות ונעלמה.

בערב הלכנו בנפרד, כי אלה הכללים, לאונסן. ראשית, אתה מתקלח, מסתבן וחופף, ואז נכנס לבריכת מים עגולה ובה מים חמים מאוד, וטובל בה להנאתך. השרירים מתרפים ושלווה מתפשטת בגוף. כל מה שצריך להישטף, מחלחל מן הנפש אל המים החמים, ונעלם.

אז הלכנו לארוחת הערב. עשרות מנות קטנות של דגים, מחמצים, וכופתאות מוזרות, במרקמים, צורות וצבעים שונים, סודרו בתשומת לב מירבית בכלי קרמיקה קטנים ותואמים. על צלחות אחרות הונחו פיסות בשר וירקות להכנה עצמית על כלי צליה שהיה לכל סועד. הצורות, הגוונים, המרקמים והטעמים היו שונים מכל מה שאנו מכירים, ורובם היו טעימים מאוד. רק אז הוגשו אורז, מרק, וקינוח מוזר, מעין עוגיה משונה לצד התה הירוק, אותה לא אכלתי.

אני כותבת את הדברים על מזרון החדר. בחוץ יורד כבר זמן רב גשם שוטף. האם נוכל לטפס מחר להרי האזור או שיהיה עלינו לשנות את תוכניתנו?

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏עץ‏, ‏‏צמח‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏    תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏צמח‏, ‏עץ‏‏, ‏‏שמיים‏, ‏‏דשא‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏

                   תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏עץ‏, ‏צמח‏‏, ‏‏שמיים‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏‏ ו‏מים‏‏‏     תמונה יכולה לכלול: ‏‏ציור‏‏

                                                   תמונה יכולה לכלול: ‏‏מזון‏‏


היום השלישי – קומאמוטו
או
שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב (שלמה ארצי)
 ובפרק זה – על כוחו של הטבע, חשיבותה של גמישות, ומחשבות על מחיר האדיבות

כל הלילה נשבה הרוח וירד גשם. הגשם, שהחל עוד כשהיינו באגמים הוולקניים הלך והתעצם. הרוח שרקה באמצעות עלי העצים מחוץ לחדר הריוקן שלנו. התעוררתי כמה פעמים במשך הלילה. קמתי והסתכלתי מבעד לחלון בעלים הנעים ברוח. ברגעים אחרים חשבתי, שוכבת על המזרון ליד איציק הישן, מה נעשה. היו לנו עוד שני לילות מוזמנים בריוקן, ושמורת הטבע קירישימה, בה היינו אמורים לטפס על שני הרים, ולראות את הנוף מסביב, היתה אחת המטרות המשמעותיות של מסענו. נראה שאם מזג האויר ימשיך להיות כה סוער לא נוכל לצאת ברגל, וגם לנסוע במכונית זה מסוכן. התרגשתי לראות את עוצמת הסופה, והערכתי אותה עוד יותר כי ידעתי שבארץ בודאי חם עדיין. בכל זאת תהיתי מה נעשה.

בארוחת הבוקר דברנו על כך. גם אם נישאר היום במלון, נקרא וננוח, ומזג האויר ישתפר, לא נוכל לטפס למחרת כי השבילים יהיו מלאי בוץ. החלטנו שננסה לבקש לעזוב את המלון כבר היום, כשזה יבוצע ללא תשלום עבור שני הלילות הנוספים, בגלל הסופה. חשבנו שניסע לקומאמוטו, עיר הרחוקה מאבינו כשעתיים נסיעה, ושאותה לא כללנו בתוכנית הנסיעה המקורית. בעיר, שבה מצודה ומוזיאונים, יהיו ודאי אפשרויות תיור גם בגשם.

פקיד הקבלה, שכקודמתו בפוקואוקה לא ידע אנגלית כלל, שמח שהבין את הביטוי check out. לבקשתו כתבנו באנגלית את משאלתנו לצאת יציאה מוקדמת ללא תשלום בגלל מזג האויר הסוער, בקשה שאחר כך אולי יתעמק בה בעזרת גוגל טרנסלייט. הזמננו מלון בקומאמוטו, ארזנו את חפצינו, והתחלנו לנסוע לאט בגשם, בדרך המתפתלת. הכבישים היו ריקים. יום ראשון גשום הוא הזדמנות כנראה גם עבור יפנים, להישאר במיטה, ולבלות את יום המנוחה באכילה עם בני המשפחה. צחקנו כשדמייננו את הרכב החמין המקומי, וקראנו לו בשמות בעלי צליל יפני שהמצאנו. שרנו בדרך את סע לאט, ואת listen to the falling rain. אחרי שעתיים הגענו לקומאמוטו.

המלון היה ממוקם נפלא. קרוב לרחוב מקורה ובו חנויות ולמצודה. שוטטנו מעט וקניתי לי גרביים יפים. אכלנו מרק אטריות חם, ובו כל טוב, לארוחת צהריים. אחר כך התברר לנו שהמצודה סגורה בגלל שיפוצים. זה לא ממש הפריע לנו, כי מצודה דומה ישנה גם באוסקה, שבה נסיים את טיולנו.

כששכך מעט הגשם, הלכנו למוזיאון האמנות, בו הוצגו ציורים ופסלים של אמנים מקומיים. רבים מהם היו שם, כי מסתבר שהיתה תחרות בין היצירות, והיום התקיים שלב הכרזת הזוכים בתחרות. ראינו אותם מכריזים על הפסל הזוכה. היה זה פסל עץ גדול, מעין ספסל קשתי ולו ידיות נשיאה, ובחלקו התחתון גושי עץ מגולפים דמויי שדיים גדולים. הבחור שיצר אותו, לבוש בפשטות אך נראה מושך, קד עמוקות. הוא הסביר את משמעות פסלו ביפנית כמובן, תוך שאינו יוצר קשר עין עם איש מהנוכחים. אלה הקשיבו לו בנימוס, למרות אכזבתם שלא עבודותיהם זכו.

אותי עניין פסל אחר שהיה שם, לאו דווקא בגלל יופיו. היה זה פסל ברונזה של ילד שפניו מופנים מטה, כמי שחש אשם או ננזף זה עתה. גופו של הילד החל מתחתית הבטן ומעלה. לא היו לו אברי מין, ישבן או רגליים, וגם ידיו היו ללא כפות ידיים, כך שברור שאינו יכול לבעוט או לברוח, ליצור, ללטף, להרביץ או לאונן. בכל זאת נזפו בו כנראה, והוא נראה כחש אשמה או בושה. הרגשתי שלבי יוצא אל הילד. חשבתי שיש משהו באדיבות המקומית, הנעימה מאוד אך המוגזמת, כי היא גובלת בביטול עצמי, שדורש כנראה הטלת משמעת קשה מאוד על הילדים. בחלוף הזמן הופכים כנראה רובם לאנשים נכונים מאוד בעיני החברה, אך המחיר של זה הוא אולי פגיעה בחופשיות, ביצריות הטבעית, וביכולת היצירתית. חשבתי על כך שאלה צרכים בסיסיים מדי, שאינם יכולים להעלם, ושיתכן שהם נאלצים למצוא דרכים משלהם כדי למצוא להם פורקן.

בערב הגענו סמוך למלון, במקרה, למסעדה חמודה. חלצנו נעליים בפיתחה, הנחנו אותן בלוקרים המיועדים לכך, וישבנו בחדר פרטי קטן ולו קירות מחופים בד ארוג בצבע אדום בריק, רצפת עץ בוהקת, ודלתות הזזה עשויות ריבועי עץ. הזמננו אוכל טעים, ונהניתי לאכול בעזרת מקלות אכילה. לקינוח אכלנו גלידה בגלידריה סמוכה, ויצרנו קשר במעט מילים והרבה צחוק עם חבורת בנות צעירות, אחיות במקצוען, שהתרגשו כשאיציק סיפר להן שאני דוקטור. ניסיתי לדבר איתן על פמיניזם ולעודד אותן להגשים את עצמן במלואן. הן הקשיבו בהשתאות, וחשבתי כמה זה שונה בודאי מהמסר שאליו חונכו. לילה טוב.

                                                תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד או יותר‏‏

 

היום הרביעי – קניון טאקאצ’יהו
או
כשמעלינו חופה של כוכבים (אהוד בנאי)
ובפרק זה – יופיו של הטבע, מחשבות על האוכל המקומי, אונסן תחת כיפת השמים ואזעקת שווא

שמש חמימה קידמה את פנינו הבוקר לאחר גשמי ורוחות אתמול. כיוון שהתפנה לנו יום נוסף בעקבות הויתור על המשך שהות בשמורת קירישימה, החלטנו לנסוע לקניון טאקאצ’יהו. הדרך לקניון היתה יפה. על ההרים שהקיפו את הכביש המתפתל היתמרו ברושים מחודדים, צפופים ונשענים זה על גבי זה. צמרות העצים יצרו משולשים ירוקים, שהשתלבו בצורה מושלמת עם צורתו המשולשת של ההר. אפילו העצים מסודרים כאן, חשבתי. הקניון התגלה כמקום מרהיב. נקיק שבתוכו זורם נחל לבן, שוצף אחרי גשמי היממה האחרונה, עטור עצים, ביניהם כאלה שלהם עלים היוצרים תחושה של מעין רקמה עדינה. פה ושם זרמו מפלים על הסלעים המפוסלים, שהזכירו קצת את עמודי הבזלת שבנחל משושים. אחד הדברים המרגשים אותי, הוא לראות את עוצמתם של הרוח והמים, המצליחים לפסל חומרים קשים מהם בהרבה כסלעים. היותם של דברים שקופים, אווריריים, נעדרי צורה אך מתמידים בדרכם, בעלי כוח רב יותר מאבן שהיא חומר קשה בעל צורה מוגדרת, מזכיר לי להמשיך לשאוף להיות עדינה ורכה, בלי לחשוב לרגע שבכך אהיה פחות חזקה, נוכחת או משפיעה.

בדרך כלל אפשר לשוט בסירות במי הקניון, אבל אחרי הגשם האחרון, החליטו כנראה היפנים לא לקחת סיכון, וכך טיילנו לנו זמן מה בשביל שנסלל לאורכו. באותו בוקר נכנסנו לסופר מקומי כדי לשתות קפה הפוך מהמכונה הנמצאת שם, ולהמשיך בחיפושינו אחרי ירקות, פירות, גבינה לבנה טובה או שמנת, ולחמניות חיטה מלאה. לשמחתנו היו שם תפוחים אדומים, גזרים, ואף קופסה קטנה של עגבנית שרי. התעוררה בי תקווה שגם לחמניות טובות וגבינה לבנה יימצאו שם, אבל הלחמניות הארוזות בצלופן היו לבנבנות, רכות, ונראו מתקתקות ולא מושכות בהשוואה לבגט הדגנים בעל הקרום הפריך שעליו פינטזתי, וכל רגע של שמחה, שהנה מצאתי גבינה לבנה, התבדה רגע אחריו, כשהתברר שמדובר בגירסה נוספת של טופו. גם יוגורט לא ממותק לא נמצא. זמן מה שוטטנו בין המדפים בחיפוש אחר קרקרים של דגנים או פרוסות דקות של לחם מחיטה מלאה, אך גם כאלה לא נמצאו. לבסוף בחר איציק שקית שקופה, ובה כמה מקלות קצרים ועבים של ביגלה, ופיסות קטנות נוספות, שנראו לי מתוקות. אל תקנה את זה, אמרתי לו, יהיה לזה טעם של שקית יום הולדת. המלוח יהיה מתוק, והמתוק מלוח. אבל איציק בחר לקנות את השקית, וכך ישבנו בסיום הביקור בקניון על ספסל לארוחה משונה. כל אחד אכל חצי תפוח, גזר, עגבניות שרי, ופריטים מהשקית, שנתגלו כמתוקים, כולל מה שחשבתי בתחילה שהוא ביגלה. מה שקרה לי עם תכולת השקית, חטיפים או עוגיות, השד היפני יודע, הזכיר לי מה שקורה לי הרבה פעמים עם אוכל יפני. תחילה אני נרתעת, אחר כך מסתגלת, ולבסוף, בדרך משונה שנותנת לי תחושה שאני קצת סוטה, מתמכרת אליו.

היתה שעת צהריים וחשבנו שעוד מוקדם ללכת לריוקן, שהזמננו באותו בוקר. התחלנו לנסוע לכיוון הר אסו, בו אנו אמורים לטייל מחר. ברכס זה, שבו הרי געש פעילים, עד כי לעיתים לא מאפשרים לגשת אליו, נמצא הלוע הגדול ביותר בעולם. התחלנו לנסוע לכיוון ההר. הרים ירוקים עטורי ברושים הקיפו אותנו. פה ושם האירו בצהוב שבלט על הרקע הירוק, שדות אורז. אבל נפלא מכל היה לראות גבעות שעליהן שיחים עדינים, שכאשר היתה רוח, יצאו במחול, ונראו כתנועה גלית או מסתחררת של מים. הגענו קרוב לטאקו דאקה, אחת הפסגות של אסו, אך את פנינו קידמו שלטי אזהרה של אין כניסה. כיוון שהיה כבר אחר צהריים, החלטנו לותר על כך היום, ולנסוע מחר לנאקה דאקה, הפסגה השניה.

כשהגענו לריוקן קיבל אותנו לראשונה בקיושו פקיד קבלה דובר אנגלית. הוא סיפר לנו על יתרונות המלון. בחירה של יוקאטה, חלוק מעטפת יפני לפי טעמנו מתוך מבחר, כמה אונסנים פרטיים, בנוסף לאונסן לנשים וגברים בנפרד, אליהם אפשר לקבל מפתח לזמן מה, ובו יכולים בני משפחה לטבול יחד, ובערב, בשמונה, אפשרות למשחק בינגו, בו יש אפשרות לזכות במזכרות, ואחריו קריאוקי. חייכנו בנימוס. ברור היה לנו שלא נלך למשחק הבינגו או לקריאוקי ביפנית, אך שמחנו לאפשרות להיות יחד באונסן.
בחרנו יוקאטה, נעלנו קבקבים, ובאנו לקבל מפתח לאונסן. בחרנו באונסן חיצוני. על הקיר הסמוך לכניסה ניתלו גלגלים ומזרוני ים קטנים לילדים, ואף בוסטר עם צעצועים לתינוק, שיגיע לטבילה עם הוריו. נכנסנו פנימה. התקלחנו ואז נכנסנו לאונסן. הוא היה מוקף בחומה עשויה קירות עץ כדי למנוע הצצה, שעליה השתרגו צמחים, ופתוח לשמיים. שכבנו במים החמים, מתבוננים בכיפת שמי הערב שמעלינו. פה ושם נראו כוכבים. אט אט התפשטה בגוף שלווה. הרגשתי שלמה והייתי מאושרת. כשחזרנו לחדר, היה זה אך טבעי, להישכב על המזרונים המוצעים, הפרושים על רצפת הטאטאמי, ולנמנם מעט עד שנלך לאכול במסעדה את ארוחת הערב.

נמנמנו זמן מה, כשלפתע נשמעה מהמסדרון שמחוץ לחדר הודעה ברמקול ביפנית. ההודעה חזרה על עצמה פעמיים או שלוש. מה זה, שאל איציק, אולי יש רעידת אדמה? האדמה לא רועדת, אמרתי לו. אבל אולי ההר התפרץ? תפתחי את הדלת ותראי אם אנשים יוצאים למסדרון, ביקש. פתחתי את הדלת, אך המסדרון היה ריק. בוא נתלבש, נרד לראות מה קורה, וכבר נצא לאכול, הצעתי. התלבשנו. ליתר בטחון לקחנו איתנו את הדרכונים, הכסף והטלפונים שלנו. אנחנו קצת שלווים מדי, אתה לא חושב? שאלתי אותו, תוך שאנו יוצאים מהחדר. אני יודע מה זה היה, אמר איציק. הודיעו כנראה שהבינגו מתחיל.
ירדנו למטה. באחד האולמות של המלון ישבו כמה עשרות יפנים. כולם היו לבושים יוקאטה ונעולי קבקבים, כמי שנמצאים בביתם עם הקרובים להם ביותר. בידיהם החזיקו דפים ועטים, בעזרתם סימנו מספרים. מארגנות המשחק, שתי בחורות, ניסו לעודד אותנו להצטרף. הודינו להם בחיוך, הסברנו שאנו יוצאים לאכול, וחמקנו אל הערב הקריר בדרך למסעדה קטנה.

רחובות העיירה המוזנחת מעט היו ריקים מאדם. התחיל להיות קריר. הזמננו בירה, עוף מטוגן בטמפורה, ופיסות סטייק, שהוגשו עם סלט. לידינו, על הכריות הפרושות על הרצפה ישב זוג בלגי, שזו לו הפעם הראשונה ביפן, ושוחחנו מעט. באופן משונה, פחתה המיומנות שלי לאכול בעזרת מקלות. התחשק לנו קינוח, אבל זו יפן, ואין כזה דבר בסוף הארוחה. רצינו קפה, אבל אפילו לא שאלנו במסעדה אם יש. מאין אתם? התעניינה לפני שיצאנו בעלת המקום. יזראל, אמרתי. ראיתי על פניה שמעולם לא שמעה על הארץ הזאת. תל אביב, אמרתי. הבעתה לא השתנתה. ג’רוזלם, הוסיף איציק. מעורר מחשבה היה לראות, שיש כנראה בעולם לא מעט אנשים, שמעולם לא שמעו על קיומנו. חזרנו אל חדרנו נטול הווייפיי. שתינו תה ירוק מקופסת התה שעל השולחן. פתחנו את עטיפת הממתק המשונה שהיה שם כמלווה לתה. איציק נגס בו כי הוא אמיץ, אך לא המשיך לאכול אותו. מזל שנשאר לנו משהו משקית החטיפים. לילה טוב.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏צמח‏, ‏עץ‏‏, ‏‏שמיים‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏‏ ו‏מים‏‏‏

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏צמח‏, ‏‏עץ‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏


היום החמישי – הר אסו
או
מדוע הם אינם נסים משם ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו סוף סוף לחיות בשקט, אחת ולתמיד 
(דני ליטני)
ובפרק זה – על הדמיון בין ישראלים לבין מי שחי בצל הר געש, מה זה בוקרל, בשבח השוטטות והצעה לרבנות

התעוררנו לבוקר יפה. אחרי שחלף הטייפון, שראינו בעיתון שחולל כאוס, כשהגיע לטוקיו ושיבש את תנועת הרכבת התחתית, הראתה השמש שבינתיים היא כאן כדי להישאר, וידענו שהיום צפוי אחד משיאי הטיול – הר אסו.

הקלדרה של הר זה הכולל חמש פסגות געשיות, היא אחת הגדולות מסוגה בעולם והיקפה 130 ק”מ. למרגלות הפסגות פזורות ברחבי הקלדרה עיירות רבות, וכן יערות, כרי מרעה, חורשות במבוק ומעיינות חמים. הר נאקאדאקה, אחד מהחמישה, הוא הר געש פעיל, ופולט באופן קבוע אדי גופרית וגזים לוהטים. בזכותו זכה אזור קומאמוטו לשם הינוקוני – ארץ האש.

כיוון שהזמנת הלינה ביום הקודם נעשתה ברגע האחרון, לא ישננו בשני הלילות באזור אסו באותו ריוקן. אך שני הריוקנים היו באותה עיירה הנמצאת בקלדרה, וכך יכולנו ליהנות מלהיות עוד יום במקום שכבר הפך מוכר, ולנסוע נסיעה קצרה של כחצי שעה אל לוע ההר. הדרך היתה נפלאה. כרי דשא רכים, שדות אורז מלאי אור, גבעות עגולות בירוק בהיר, ומולנו אחד מהרי אסו ולו חיתוכים חדים וגווני חום ירוק, כאילו לבש בגדים צבאיים מנומרים.

נסענו במעלה הכביש אל ההר. בדרך עצרנו לתצפית על שני אגמים געשיים שנוצרו סמוך להר אחר ברכס. כשטיפסנו במכונית עד קצה הכביש, ראינו ענן אדים מתאבך מתוך ההר. הוא התפשט ונמוג מעט, וכשהתפזר חלקית, יכולנו לראות את גווני החום של המדרון שמאחוריו, וחלק מאגם תכול בהיר, הנמצא בלועו. ברמקול הושמעו כל הזמן אזהרות, כדי שאנשים שיש להם בעיות נשימה יימנעו מלהתקרב להר. סביב היו מבנים, המיועדים למילוט במקרה שנוצרת התפרצות רצינית יותר של הגזים הרעילים בהר. הגיאולוגים היפנים טוענים שיש להם יכולת חיזוי טובה של אפשרות התפרצות, ואם יש סכנה, נסגרת הגישה להר למבקרים. בכל זאת, לפני כמה שנים התפרץ ההר לפתע, ותיירים נהרגו.

חשבתי על האנשים הגרים באזור. על כך שיכלו להתרחק משם למקום בטוח יותר, כמו בשיר לפתח הר הגעש, שכתב דן אלמגור והלחין דני ליטני, שגם שר אותו נפלא. אחר כך חשבתי על כך, שאת השאלות שנשאלים האנשים, הממשיכים לחיות לפתח הר הגעש, אפשר לשאול גם אותנו כישראלים. מדוע זה אינכם יוצאים מכאן, ומחפשים מקום יותר בטוח, שבו תוכלו לחיות סוף סוף בשקט, אחת ולתמיד. גם דני ליטני חשב כנראה על קשר זה, כי בביצוע שלו לשיר הוא מוסיף בסופו פסוקים בהשראת ספר ישעיהו. במקום נבואת אחרית הימים – וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, הוא שר את מה שקורה עתה – וכיתתו חרב למזמרה, מזמרה לחרב, וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף.

כשסיימנו לבקר בהר תהינו מה נעשה. לא היתה לנו תוכנית מוגדרת. איציק מצא במלון עלון, ובו רשימת פעילויות המוצעות באזור. אחת מהן היתה החלקה על מעין גלשן בעל שלושה גלגלים, הנקרא בוקרל, במדרון גבעה. חששתי שאפול ממנו, אך רציתי להצטרף למשחקיות שהיתה בהתנסות הזאת. בגלל שהכלי נמוך מאוד, ידעתי שגם כשאפול ממנו (כשאפול ולא אם אפול) לא יאונה לי כל רע. כדי להתנסות בו, הגענו לחנות המציעה פעילויות הרפתקה. הבחורה היפנית החמודה שהיתה בה, שנראתה אתלטית, גבתה מאיתנו את התשלום הסמלי עבור ההתנסות, לקחה שלושה בוקרלים, שמסתבר שמיובאים מגרמניה, ושמה אותם על המיני טנדר שלה מאחור. נסענו אחריה במכוניתנו השכורה, מרחק כמה קילומטרים, בשבילים בין גבעות ירוקות ושדות אורז. בשלב מסוים החנינו את המכונית, ולפי הוראתה עלינו על החלק הפתוח של המיני טנדר שלה. משם הסיעה אותנו כשאנו עומדים, ליעדנו. לנסוע כך, פתוחים לרוח, אוחזים במעקה, מיטלטלים וצוחקים, גרם לי אושר.

כשהגענו ליעד, מדרון מתון שכוסח, החלה ללמד אותנו להשתמש בבוקרל. היה עלינו לשבת ישיבה יציבה, ברגליים פשוקות, המונחות לפנינו כשכל כף הרגל על הקרקע, ולהשתמש בהפניית הגוף כדי לכוון את עצמנו ימינה ושמאלה. התגברתי על החשש וניסיתי. נפלתי פעם ועוד פעם, אבל היתה בגלישה גם הנאה רבה. העבודה הקשה היתה להעלות כל פעם את הבוקרל איתנו לראש הגבעה, אז, התיישבנו, הושטנו רגליים קדימה, וגלשנו, נהנים באופן שהיה בו טעם נעורים. איציק גלש בכשרון עד קצה המדרון, ואני עד שנפלתי, בדרך כלל סמוך לסוף המסלול, שם היתה התגבהות קטנה, שדרשה כנראה מיומנות רבה יותר. זה היה נהדר.

כשסיימנו נפרדנו ממנה. באותו בוקר קרה לנו נס קטן, כשמצאנו קרקרים של דגנים, גבינת שמנת, יוגורט לא ממותק ומלפפונים, בסופר גדול שגילינו. קניתי את המוצרים ברגשות מעורבים. אושר, כי התגעגעתי לסוג האוכל הזה, אך גם תחושת בגידה, כי חשבתי שאולי כחלק מהביקור ביפן היה עלי לדבוק רק במאכליה. ישבנו על כר עשב אחרי הגלישה. אכלנו את הדברים שקנינו. שמש רכה ליטפה אותנו וסביב היה הכל ירוק. אחר כך נשכבתי על העשב, מתבוננת בשקט בעננים ששטו בשמיים.

היתה שעת צהרים, מוקדם מכדי לבוא למלון, והחלטנו לשוטט מעט. נסענו לכיוון היער הסמוך לעיירה וחנינו לידו. היו שם מדרגות שהובילו לתוך היער, ושביל בו טיפסנו, מוקפים עצים גבוהים מאוד. עכביש גדול, צהוב שחור, טווה רשת קורים בין שני עצים רחוקים זה מזה לרוחב השביל. הרשת היתה שלמה, ונראה שהרבה זמן לא טיילו שם. איציק התפעל מעבודת האריגה, וצילם בוידיאו את העכביש בעבודתו. אני התכופפתי מאוד, כדי לעבור מתחת לרשת ולא לקרוע אותה. בהמשך השביל הגענו לבית קברות. מצבות שיש אפורות ניצבו שם, ועליהן כדי פרחים. איש אחד עמד מול מצבה, ותירגל צ’י קונג. כשראה אותנו מתקרבים, נבוך כנראה ונעלם.

לראשונה בטיול הנוכחי היינו בריוקן מקסים, אך כזה שהשירותים בו משותפים. קשה לתאר כמה נקיים היו. ליפנים, שאינם נכנסים בנעליים הביתה, אלא מהלכים בבית יחפים או בקבקבים, יש קבקבים מיוחדים לשירותים, אותם נועלים רק שם, ואין לצאת איתם מחדר זה. גם בריוקן זה נהנינו מאונסן פרטי, הפעם לא חיצוני, בו יכולנו לטבול יחד. אולי נציע לרבנות להפוך את המקווים לאונסנים?

                                                     תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏הר‏, ‏שמיים‏‏, ‏‏ענן‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏אילה אילוז‏‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏‏‏שמיים‏, ‏‏מכונית‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏‏‏   תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏אילה אילוז‏ ו‏‎Itzik Iluz‎‏‏, ‏‏אנשים מחייכים‏, ‏‏‏‏‏אנשים עומדים‏, ‏הר‏‏, ‏‏שמיים‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏‏‏                                      


היום השישי – פסלי הבודהה באוזוקי ויופואין
או
היא עמדה לה שם כפסל, עירומה הרבה שנים,
לבבה עשוי משיש ועיניה אבנים (מיקי גבריאלוב שר את מילותיו של יונתן גפן)
ובפרק זה – על העבודה הקשה של שימור, הקלקול שיוצר מיסחור והתקף צחוק

בעוד שבחלק מהמלונות בהם שהינו לא הזמננו ארוחות בוקר, כדי לחסוך, הזמננו בריוקן בו שהינו בלילה באוצ’ינומקי הסמוכה להר אסו, ארוחת בוקר. נראה לי שהתאהבתי קצת בבעלת הריוקן. יופיה, עדינותה, האופן בו מזגה את התה כשקיבלה את פנינו, כשישבנה מונח בעדנה על רגליה המקופלות לאחור, ריגשו אותי. לעיתים רחוקות קורה לי שאני פוגשת אשה שתשומת הלב שלה לפרטים כה נכונה. מישהי שמשכילה לשלב הקפדה על יופי, עם תחושה שזה לא כי עבדה על כך בפרך, אלא שזה כך כי היא כזו, אמנית חיים. כשנכנסנו לחדר האוכל בבוקר, התרגשתי לראות את האופן בו היו מונחות צנצנות ההחמצה השקופות, כשאור הבוקר משתקף בהן ומדגיש את גווני תכולתן, ומהאופן בו סידרה פרחים באגרטל. היא קטפה פרחים, גבעולים ועלים מפה ומשם, וסידרה אותם בקומפוזיציה מושלמת. התחושה היתה כזו שמרגישים כשמסתכלים נכון על בני אדם. אנחנו שונים זה מזה, אך יכולים ליצור יחד קונצרט נפלא של חיים, אם רק נניח את עצמנו ביחס נכון זה כלפי זה.

גם האוכל הוגש ביופי מפעים. צלוחיות קרמיקה קטנות, שונות בצורתן, אך דומות באלמנט אחד שלהן, למשל גוון, הונחו על צלחת מרכזית, ועל כל אחת מהן מנה אחרת. איציק הביא לנו קפה מפינת הקפה, אך הוא נראה פתאום זר לשאר המאכלים והמשקאות כמו מרק או תה ירוק, ואחרי לגימה אחת ממנו השארתי אותו. כשסיימנו לאכול שילמנו ונפרדנו ממנה. היא הזמינה אותנו לשוב, וסיפרה שבעוד כמה ימים צפוי להגיע טייפון נוסף. כשהכנסנו את הדברים למכונית, עמדה בפתח הריוקן, ממתינה בסבלנות עד שנכתוב את היעד הבא במכשיר הניווט. כשהתחלנו לנסוע קדה עמוקות. כשהרימה את ראשה, קדתי בישיבה, נפנפתי בידי ושלחתי לה נשיקות.

נסענו לאוסוקי. באזור אחד במקום נתגלו לפני כשלושים שנה פסלי אבן גדולים של בודהה. הם נוצרו מאבן רכה יחסית מאזור הר אסו, לפני כשמונה מאות שנה, לא ידוע על ידי מי. כשנתגלו היו סדוקים ופגועים מיד הזמן. התברר שאותה רכות של האבן שאיפשרה לגלף אותם, היא שפגעה בעמידותם. גשמים, מי תהום וטחב שצמח עליהם, פגעו בהם. במימון משותף החל תיקון של פסלים אלה. סדקים נוקו ונסתמו, אחדים הוצמדו לסלעים מאחוריהם. צינורות הונחו כדי לנקז עודפי מים, ומבנים יפים ניבנו מעליהם. בנוסף לכך, מנסים צוותים לנקות טחב שמנסה שוב ושוב לצמוח עליהם כדי לשמרם. היה יופי בפסלים העתיקים, ובכבוד שנותנים אנשים היום, למי שיצרו אותם לפני שנים רבות. הדרך בין הפסלים היתה בשביל שלאורכו עצים, ביניהם עצי במבוק, ולראשונה ראיתי את המחיצות המאפיינות את ענף הבמבוק מבפנים, ותורמות לחוזקו, כשראינו ענף שנפל ונבקע בסופה. איציק תופף עליו, ואני הצטרפתי בקולי. חשבתי על כך, שכמו הפסלים, זקוקים גם יחסים לשימור כזה. למילוי סדקים שנוצרו במשך השנים. לניקוי טחב שצמח. להגנה מפני כוחות מבחוץ הפוגעים בהם.

אחרי הביקור בין הפסלים נסענו ליופואין. זוהי עיירה הנמצאת באזור בו יש מעיינות חמים מתחת לאדמה, המשמשים לחימום, וכן לאונסנים הרבים הנמצאים באזור. הבעיה היא שתיירים רבים באים אליה, מה שהביא לפתיחת חנויות רבות לתיירים. שוטטנו בה זמן מה, לאורך הרחוב הראשי ההומה חנויות, והרחובות הקטנים שסביבו. אבל למרות שבחנויות היו חפצים חמודים מקרמיקה ועץ, ואף חנויות עם מוצרים, ובהם דמויות אהובות עלי כמו סנופי או המומינים, הרגשנו שלא זה מה שאנו מחפשים. את הדרך חזרה למכונית עשינו מחוץ לרחובות אלה לאורך הנחל, ונהנינו מצמחיית קני הסוף והפרחים על גדותיו. כשהגענו סמוך למקום בו החנינו, ראינו שאין מעבר לגדה השניה, שם חנתה מכוניתנו. אבל אז ראה איציק, שסלעים הונחו לרוחב הנחל. חששתי, אבל לקחתי סיכון. הפשלתי את שולי מכנסיי, חלצתי נעליים ונתתי אותם לאיציק, ובעודו מושיט לי יד, עברנו בתוך המים מסלע לסלע עד שהגענו לגדה השניה.

בשעת בין הערביים הגענו לריוקן הסמוך ליופואין. הזמננו בו גם ארוחת ערב, ולמרות שהיה יקר, טוב שכך עשינו, כי הוא נמצא בכפר נידח, בו אין מסעדות. לבושי יוקאטה וקבקבים, שהוחלפו לבקשת המארחים לקבקבי אצבע, בדרך לחדר בו הוגשה הארוחה, הלכנו לארוחת הערב, בה הוגשו עשרות מנות קטנות בהמון כלים, באופן הנחה מושלם. משום מה, הפעם זה לא הספיק לי. אחדות מהמנות היו נפלאות, אך רבות אחרות לא היו לטעמי. לא יכולתי לאכול את כל מה שמריר, את כל מה שסיבי, את כל מה שרירי, את כל מה שקמחי, את כל מה שנתון ברוטב מוזר. עוד ועוד דברים, שלא היה לי מושג מה הם, הוגשו, ונכנסתי להתקף צחוק. יש בסיטואציות כאלה משהו שמציג את טיפשותו של התייר במערומיה, וצחקתי, כי ידעתי שלפחות כרגע, גם אני כזו. לבסוף לקח איציק גיטרה שהיתה מונחת ליד שולחננו, וניגן בה יפה כמה אקורדים. הוא לא ממש יודע לנגן, אבל הבטתי בו בחיוך, וחשתי ברגעים האלה אהבה אליו. לבוש יוקאטה, עם קבקבי האצבע היפניות בעלות סוליות העץ הקטנות ממידתו, מנגן בעדנה.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏פעילויות בחוץ‏‏     תמונה יכולה לכלול: ‏‏פעילויות בחוץ‏‏
            אין תיאור זמין לתמונה.      תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‎Itzik Iluz‎‏‏, ‏‏‏‏לשבת‏, ‏גיטרה‏‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏‏

היום השביעי – נסיעה לאונו לקראת ביקור באיי האמנות נאושימה וטשימה
או
תחמיץ את המסע אם תשכב סרוח, קוראת היא וקולה נישא ברוח,
כי לכל אדם קטר, הבא מבלי לצפור, ומי שלא עולה, נותר עם הציפור (השלושרים שרים את מילותיו של ירון לונדון)
ובפרק זה – דילמה בארוחת הבוקר, עצוב להיפרד, שינקנסן מהו, ארוחה מאולתרת בתחנת הרכבת,
וציפיה מעורבת בחשש לקראת חוויה אמנותית קרבה. 

התעוררנו בבוקר מוקדם. כבר בשבע וחצי ירדנו לאכול. היה עלינו לנסוע כשעתיים כדי להחזיר את המכונית עד עשר וחצי, ואז להתחיל מסע רכבות מפוקואוקה שבאי הדרומי קיושו, שם התחלנו את הטיול, לאונו שבאי הצפוני יותר הונשו.

בארוחת הבוקר שאל איציק אם יוכל לקבל קפה. הבחור אמר לו שבדרך כלל לא מוגש קפה בארוחת הבוקר, ושאם ירצה, יוכל להכין לו קפה תמורת תשלום. זה הפריע לי, כי הריוקן בו התארחנו היה היקר ביותר בטיולנו, ועם זאת לא הטוב ביותר עד כה. זה מרגיז אותי, אמרתי לאיציק. לדעתי אתה לא צריך לשתף עם זה פעולה ולהזמין כאן קפה. אם נרצה לקנות קפה, נקנה בחוץ. איציק אמר לבחור, שעוד אינו בטוח שישתה, ושאם ירצה, יאמר לו זאת מאוחר יותר. בדרך מחדר האוכל לחדר, אליו הלכנו כדי לקחת את חפצינו ולצאת, שאל אותו הבחור, אם ירצה את הקפה שלו עתה. לא תודה, אמר איציק, ואני הוספתי, מצטערת, מעולם לא ביקשו מאיתנו לשלם עבור קפה בארוחת בוקר, כששילמנו כל כך הרבה כסף. היה רגע של מתח באויר, אך הוא עבר. כשיצא הבחור לעזור לנו להביא את המזוודות למכוניתנו, התעניין ביעדנו, וסיפר גם הוא שבימים הקרובים עומדת שוב להגיע סופת טייפון לקיושו.

הגענו לפוקואוקה והחזרנו את המכונית. עובד של הרכבת עזר לנו לקנות כרטיסים שעלו כמה מאות שקלים. היינו אמורים לנסוע בשינקנסן עד אוקיאמה, ומשם ברכבת רגילה עד הנמל של אונו.

שינקנסן היא רכבת מהירה מאוד ויקרה, הקיימת ביפן. המושבים מסומנים, נוחים, ויש מרחב גדול לרגליים. היא נוסעת במהירות של יותר משלוש מאות קמ”ש, וכך גומאת מרחקים בנוחות ובזמן קצר. ברכבות ישנו פטנט גאוני. בעזרת הזזה של ידית במושב, מתהפך כיוונו, וכך יכולים לנסוע כולם עם כיוון נסיעת הרכבת, אם זה מה שהם רוצים או לשבת מול חבריהם, אם למשל נוסעת רביעיה שרוצה לשוחח במהלך הנסיעה. לקראת הנסיעה קונים היפנים בדרך כלל, בתחנת הרכבת, קופסת אוכל ארוזה הקרויה בנטו, ובה ארוחה המורכבת מכמה מנות קטנות. כדור אורז, חסילונים או כמה פיסות דג, מחמצים. מאחת ממכונות המשקאות, הנמצאות בכל מקום, הם קונים בקבוק, פחית או כוס משקה, וכך הם מצוידים לנסיעה. עובד הרכבת הנכנס לקרון קד בהיכנסו, ולפני צאתו ממנו מסתובב אל הנוסעים, קד, מסתובב שוב ויוצא.

כשהגענו לאוקיאמה עברנו לרכבת רגילה. נסענו בה שתי תחנות, ואז היינו צריכים להחליפה לרכבת האחרונה שתיקח אותנו לאונו. היתה לנו המתנה של כארבעים דקות עד בואה, וכך ישבנו על ספסל ברציף הריק בתחנת הרכבת, ואכלנו ארוחה מהמוצרים שקנינו. נותרו לנו עוד קרקרי דגנים וגבינת שמנת, מוצרים יקרי מציאות באי קיושו. אליהם צירפנו גזר, מלפפון, עגבניות שרי, וענבים נפלאים, מוצקים, שחורים (סגולים) וירוקים, שחתכנו לתוך גביעי יוגורט שקנינו לפני כן.

במהלך הנסיעה במכונית בבוקר, ואחר כך בשינקנסן, נפרדתי בלבי מקיושו. הרגשתי עצב, כשעל פני עברו תוך כדי נסיעה ההרים הנישאים, הברושים המיוחדים שאהבתי, הצמחים העדינים שאהבתי לראותם רוקדים ברוח, וקראתי להם בלבי שיחי אברש, הבתים בעלי הגגות האפורים. גשם דק ירד, ומזג האויר היה מלווה מושלם לתחושותי.

הגענו לאונו לקראת השעה שלוש. כבר מאוחר היה לצאת בספינה מאונו לאחד משני האיים, שהרצון לבקר בהם היה אחד המניעים להחלטה לחזור ליפן. בשנות התשעים החליט אדם בשם בנסה, בעל הוצאת ספרים גדולה, לתרום מכספו כדי להביא תיירים גם למקומות נידחים יותר ביפן, ולפתח אותם תרבותית. הוא בחר בשני איים בים סטו, הים הפנימי, נאושימה וטשימה, והזמין אדריכל בשם אנדו לתכנן בהם מבנים, שישמשו להצגת אמנות. אנדו בנה מבנים שהארכיטקטורה שלהם היא אמנות בפני עצמה, ונבנו בתואם עם הטופוגרפיה ונוף האיים. כל מבנה כזה הוא סוג של מקדש לעבודות המעטות המוצגות בו. הוא פנה לאמנים, והציב במקומות שונים באיים פסלי חוצות, שמחשבה רבה הושקעה בבחירתם, במקום הצבתם, באופן בו הונחו, ובקשר בינם לבין הנוף.

התוכנית היא לנסוע לאי נאושימה, כדי לחוות את מה שיש לו להציע. ויום למחרת לבקר כמה שעות בטשימה, לפני שנמשיך בדרכנו לקיוטו, בה נשהה כמה ימים. אני מצפה לביקורים אלה. רוצה ליהנות מהשייט של כעשרים דקות בים לכל אחד מהם, ולהתרגש מחוויה עמוקה של חיבור בין נוף, ארכיטקטורה ואמנות. מבעוד מועד נרשמנו להתנסות בשעת בין ערביים במוזיאון, במהלכה מתכנסת קבוצה קטנה שנרשמה לכך מראש, לישיבה שקטה תוך התבוננת בשמיים, דרך פתח עגול בתקרה סביב שעת השקיעה. הפתח לשמיים הוא עבודה של ג’יימס טורל. בעבר כבר ראינו עבודות שלו, כולל במוזיאון ישראל בירושלים. אך חוויה כזו של התכנסות, התבוננות, ושימוש באור המשתנה ובגווני השמיים והאוויר, כדי לקבל השראה באמצעות יצירת אמנות, כשאנו מוקפים אנשים, שרוח כזו של דברים מדברת אל לבם, תהיה עבורי משהו שאחווה בפעם הראשונה.

ועם זאת, אני חוששת. חוששת מהיומרה שיש בעולם האמנות, פעמים רבות ללא כיסוי. חוששת מכך שזהו עולם, שבו יש חשיבות גדולה למה שנחשב. שיתכן שאגלה, שהחוויה לא תהיה מרגשת כפי שאני מקווה שתהיה. שאולי הלכתי שולל.

היום השמיני – אי האמנות נאושימה  
או
ואני יודעת שבים יש גל אחד שהוא שלי, ועץ אחד שהוא שלי,
וכוכב אחד שלי, 
וילדה קטנה שהיא שלי, וחתיכת שמיים (לאה שבת)
ובפרק זה – כדי להגיע צריך שתהיה דרך. על האומץ לעבור דרך קירות. סדקים הם חלק מלהיות שלם. לפעמים גם כשאסור לצלם, חייבים. איך זה שכוכב אחד מעז, ולפעמים בכל זאת צריך לרוץ.
 

התעוררנו לבוקר חמים. לקחנו בכל זאת מטריה, כדי שלא נתרטב אם ירד גשם. נרגשים מציפיה עלינו על המעבורת לאי נאושימה, וישבנו על הסיפון. אונו הלכה והתרחקה. ערפילי בוקר נראו מעל ההרים, וגרמו לנוף להיראות כציור יפני. המעבורת יצרה סביבה שובל גלים כשפילסה את המים, והרוח העיפה את השיער. היתה תחושה של חופש.

כשהגענו, היה עלינו לחכות זמן מה עד שאפשרו לנו להיכנס למוזיאון צ’יצ’ו. כשנכנסנו, הלכנו לאורך כמה מסדרונות בטון עד שהגענו למוצג הראשון, ואני חשבתי כמה נכון הדבר. כדי שנרגיש שהגענו, עלינו לעבור דרך. הגענו לאולם גדול, ובו שני גרמי מדרגות. צמודים לקירות סביב היו גופים עשויים עץ ומצופים זהב. כל אחד מהם נראה כמו האות ש’ שלה שיניים ארוכות במיוחד. מוטות הזהב שיצרו את שיני האותיות היו שונים בצורתם. לעיתים היה החתך שלהם משולש, לעיתים ריבוע ולעיתים מחומש, כשלכל אות כזו צירוף צורות משלה. מלמעלה חדר אור שמש טבעי דרך מלבן שנפתח בתקרה הקמורה מעט, ועל המשטח שבין שני גרמי המדרגות הונח כדור גרניט ענק, שחור ומבריק.

התבוננו כמה דקות בשקט במראה שנגלה לעינינו. תחילה בצורות החתך של המוטות שהרכיבו את גופי הזהב, ובצורות הגאומטריות שיצרו על הקירות סביב הצירופים בין הגופים עצמם. אחר כך באור החודר ממעל. אז התחלנו לעלות בשקט במדרגות אל עבר הכדור השחור, עצום הממדים. ככל שעלינו, ראינו את השפעת המקום בו היינו, על מלבן האור שהשתקף על הכדור, הצורות שיצרו עליו גופי הזהב שהשתקפו בו, ודמותנו שהחלה משתקפת בו גם היא. המשכנו לעלות בגרם המדרגות השני, משאירים את הכדור מאחורינו. כשהגענו למעלה, התחלנו לרדת אליו. שוב נוצרה אותה תופעה. בכל זווית בה עמדנו יצרו הצורות שמסביב, מלבן האור מלמעלה ודמותנו, תמונה קצת אחרת.

זה ריגש אותי. ראשית האולם הנפלא, שתוכנן על ידי האדריכל טאדאו אנדו לכבוד העבודה. שנית, העבודה שיצר ואלטר דה מריה, אמריקאי שמת 
ב 2013 כשהוא בן 77. חשבתי על כך שכולנו צירופים שונים של אותן צורות. שיש משהו יקר, מאיר ומבריק כזהב במי שאנו. שכשאנו מניחים את עצמנו נכון ביחס לאחרים, אנו יוצרים יחד צורה מושלמת. שצורה זו שאנו יוצרים, משתקפת בכדור שעליו אנו חיים, ושתמיד ישנה מעלינו פיסת שמים, היכולה להאיר לנו, אם רק נישא אליה את עינינו. נקודת המבט שלנו, זוית הראיה, יוצרת הבדלים, לא רק באופן שבו משתקפת דמותנו, אלא בדרך המשפיעה על כל מה שסביבנו.

אסור היה לצלם במוזיאון. נתבקשנו לחלוץ את נעלינו, והתקדמנו לעבר העבודה השניה, עבודתו של ג’יימס טורל, אמריקאי גם הוא, בן 75. היה משהו בחליצת הנעליים, שיצר תחושה שהגענו לסוג של מקדש. יחפים עלינו במדרגות, במקום שבו היה האור עמום. מולנו התנוסס בקצה המדרגות קיר חלבי. רק כשהתקרבנו אליו ממש, התברר שהוא רק נראה כך, אך הוא פתוח, וניתן להיכנס אל תוך החדר, כאילו דרכו. הקיר מאחוריו נראה תכול וקר, אך כשהתקרבנו אליו ראינו שהוא בעצם לבן, והתכול הוא השתקפות מגוף אור תכול בצורת האות ח’, שהיה בקיר מולו. עתה, כשהתבוננו אחורה למקום ממנו נכנסנו, נראה הקיר מאחוריו צהבהב וחם, אולם כשחזרנו והתקרבנו אליו ראינו שגם הוא לבן, ואין זו אלא השתקפות.

חשבתי על התעתוע שיש בחיים. על כך שפעמים רבות נדמה לנו שהגענו לדרך ללא מוצא, ושאין איך להמשיך, אך שאם רק נעיז לעשות את הצעד, יתברר שהדרך עבירה. על כך שלעיתים משהו נראה לנו מרוחק וקר, למרות שאין זה בהכרח כך, ופעמים אחרות משהו נראה לנו מאיר וחם, למרות שגם זה אינו בהכרח כך.

זה היה מרגש. גם בגלל התחושות שעוררה העבודה, והולידו מחשבות, אך גם בגלל שחשתי, שבמובנים רבים דיברו שתי העבודות, כל אחת בדרכה, על דברים דומים. הן הזמינו לשנות את נקודת הראות, כדרך לשינוי האופן בו אנשים חווים את החיים.

בכל המוזיאונים בהם היינו אי אפשר היה לצלם, וכמובן שלא אוכל לכתוב כאן על כל העבודות שראינו. אספר רק שהמוזיאון ממנו נהנינו יותר מכל, היה מוזיאון לי אופן. לי אופן הוא אמן יליד קוריאה, בן 82, החי ביפן מאז שהיה בן 20. עבודותיו מופשטות, מינימליסטיות ויפהפיות. המוזיאון ממוקם במקום נפלא. על כר דשא גדול מונחים סלעים, ולידם, בסוג של דיאלוג, צורות גאומטריות, רובן ממתכת. במרחק לא גדול נראה הים. הצורות כמעט מושלמות, אך תמיד יש בהן פגם כלשהו. פה מורם מעט קצה אחד של ריבוע המתכת, לריבוע אחר סדק לאורכו, וכך מתמלא המתבונן בתחושה, שמחד יש בעולם ובחיים שלמות מופלאה, ויחד עם זאת יש בהם פגמים ושברים. גדולתו של האמן היא שנוצרת תחושה, שאין בקיומם של שני פנים אלה בעולם כל סתירה.

בשלב מסוים, כשהלכנו במוזיאון, נתגלה לעינינו מבעד פתח אחד האולמות מראה מפעים. הצמדתי את כף ידי לפי. תכף אני מתחילה לבכות, אמרתי לאיציק, ותוך כדי כך שמעתי אותו לוקח נשימה עמוקה, כמנסה להחדיר את התחושה שהוא חווה עמוק לתוכו. קשה לתאר מה היה שם מרגש כל כך, אבל ברור לי, שרק כדי לראות עבודה זו, היה לי כדאי לבוא ליפן. בתוך החדר היה סלע בודד, סדוק מעט. מאחוריו הונח בעמידה, שעון על הקיר, מלבן פשוט צבוע שחור. הסלע הואר בקצהו העליון באור חם. למרות שהמלבן שמאחור היה שחור, בקע אור סביבו ועליו, וכך היה המלבן שחור ומאיר כאחד.

אני חושבת שמה שריגש אותי כל כך בעבודה היתה ההבנה המפעימה, שזה מצבנו כבני אדם. חזקים, כי מי שאנו נוצר טיפה אחר טיפה במשך שנים רבות. בודדים וסדוקים מעט. מתקרבים אל שחור המוות, כל יום מעט יותר. ועם זאת מקווים כל כך, שאור עליון נוגה מעל לראשנו, ושאולי גם המוות יתגלה כמשהו שגלום בו אור.

לא יכולנו ללכת משם עוד זמן מה. למרות האיסור, החליט איציק לנצל רגע שבו היה הדבר אפשרי, וצילם את העבודה.

יצאנו מהמוזיאון וראינו עוד כמה דברים. נכנסנו למסעדה קטנה ואכלנו. הגוף היה צריך לנוח מהליכה. הנפש מחוויה. הראש ממחשבה. אכלנו בתיאבון, בהנאה, בשקט, נהנים מאיסוף האוכל העדין באמצעות מקלות האכילה אל תוך הפה, מעכלים את מה שחווינו. היה עלינו לשוב עוד להתנסות בין הערביים במוזיאון צ’יצ’ו.

מעניין היה לשוב לפנות ערב אל המוזיאון בו ביקרנו בבוקר, ולראות את השפעת השינוי באור היום על הגן ועל המסדרונות המוארים באור טבעי, בהם הלכנו. נכנסנו כשלושים אנשים שנרשמו לכך מראש לתוך המוזיאון, שהיה כבר סגור למבקרים, מלווים מדריכה. ישבנו מול עבודה של ג’יימס טורל, עליה לא סיפרתי. העבודה כוללת חדר ריבועי, שניתן לשבת לאורך ארבע קירותיו על ספסלי בטון, ולהביט בפתח ריבועי בתקרה אל השמים. המדריכה העניקה לכל משתתף שמיכה לבנה קטנה ורכה, כדי לפרוש אותה על ספסל הבטון כריפוד, אמרה שההתנסות תימשך 40 דקות, וביקשה להיות בשקט מוחלט. האנשים ישבו בשקט, משעינים את ראשם לאחור, והתבוננו לשמיים. הם נראו במרכז הריבוע תכולים באופן מיוחד, וסביבם עננים. כמעט לא קרה דבר. תחילה רק האפירו העננים מעט. רוח נשבה בחוץ, ואפשר היה לשמוע את קולה, כמו גם את קולן של הציקדות שבגן. עוד זמן עבר. לפתע נתגלה כוכב בודד מנצנץ. זה היה מרגש. אורו, צורת הכוכב שלו, קטנותו, בדידותו. דקות עברו, והוא נותר לבד. לרגע, נדמה היה לי שעוד כוכב, קטן אף יותר מופיע לצידו, אך עננים כיסו אותו, והוא נעלם.

התחלתי לשים לב לכך, שחלק משינוי גווני השמיים נובע מכך, שסביב הקירות, מאחורי קיר כפול, מוקרן אור לדים צבעוני, המשתנה לאט מאוד, ומשפיע על גווני השמים שחווינו. תחילה היה האור צהבהב וחם. אחר כך ירוק. אז הכחיל, הפך אט אט סגלגל, ואז נהיה ורוד. זה השפיע על המראה בחלון התקרה, שהלך והחשיך. לפתע הוצף החדר לרגע באור, ומול עינינו נעלם הכוכב הבודד, נעלמו העננים, ונותר ריבוע שחור אטום וריק. חשבתי על כך, שזה המחיר שאנו משלמים על תאורת הלילה. האור ממסך את השמיים, ושוב איננו רואים כוכבים. אחר כך דעך האור החזק לאיטו. בהדרגה, הסתגלו העיניים למצב החדש, והכוכב הבודד חזר והופיע. בשלב מסוים גם עבר מטוס רחוק, מאיר את שמי הערב בפנס אדום מהבהב, ונעלם. האנשים ישבו בשקט מוחלט. זה כשלעצמו היה נפלא.

בשעה שש שלושים וחמש הסתיים הכל, ויצאנו מהורהרים אל הערב שבחוץ. לא היו כבר אוטובוסים באי. המעבורת לאונו היתה אמורה לצאת בשבע בערב, והדרך אליה ברגל לארוך 35 דקות. כיוון שכבר לא היו תיירים על האי, אמורה היתה זו שאחריה, לצאת רק שעה וחצי אחר כך. ידענו שהאפשרות להגיע אל המעבורת בזמן קלושה, אך התחלנו לרוץ את הדרך אליה. כשהיה קשה מדי, עברתי להליכה מהירה, ושוב רצתי. הייתי עייפה. גדושת חוויות, משוטטת באי מהבוקר. בכל זאת רצנו, הלכנו ורצנו. חלק מהזמן באזורים מוארים, וחלק בחשיכה, ממש כמו בהתנסות שהשתתפנו בה דקות קודם לכן. כנגד כל הסיכויים הגענו למעבורת, שיצאה בדיוק בזמן. שוב ישבנו על הסיפון, מתנשמים, הפעם בחשיכה. תשע שעות עברו מאז ישבנו בה בבוקר, ובמהלכן עשינו דרך. חזרנו כשבליבנו גופי זהב וכדור גרניט שחור. קירות חסומים, ומרחב שנפתח. סלע סדוק, ולוח שחור. כוכב קטן, בודד וחתיכה משמי הלילה. ורוח מנשבת, וציקדות שרות, ושרירים מכווצים ולב הולם מהתרגשות, וממאמץ הריצה.

                   תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏שמיים‏, ‏‏הר‏, ‏אוקיינוס‏‏‏, ‏‏ענן‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏‏ ו‏מים‏‏‏

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏שמיים‏, ‏הר‏‏, ‏‏ענן‏, ‏‏עץ‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏       אין תיאור זמין לתמונה.


היום התשיעי – מוזיאון טשימה לאמנות והגעה לקיוטו
או
עמוק בטל שוכן לבבי (מרינה מקסימיליאן שרה את מילותיה של לאה גולדברג)
ובפרק זה – לפעמים צריך לקחת סיכון. הטבע יפה יותר מכל יצירת אמנות. על מושלמות העיגול, ותנועת המים.

התעוררנו לבוקר חם. ירדנו לבית הקפה הקטן של המלון הסמוך למזח, כדי לאכול כריך חם של ביצה וגבינת צ’דר ולשתות קפה. אחר כך השארנו את מזוודותינו המוכנות ליציאה, והתחלנו ללכת לכיוון מזח הספינות של אונו. ידענו שבהמשך היום ניסע לקיוטו, אך לפני כן, רצינו לנסוע לטשימה, כדי לראות את מוזיאון טשימה לאמנות. ההתרגשות מחווית האמנות בנאושימה היתה עדיין בליבנו. קיווינו להמשיך את החוויה וחששנו לקלקל אותה. כשהגענו אל מזח הסירות, ראינו נוסע מבוגר דובר אנגלית לחוץ מאוד, ומבקש להחזיר את הכרטיסים שקנה לספינה לטשימה, ולקבל את כספו חזרה. הוא הגיע להחלטה לא לנסוע, כי אחד מעובדי התחנה, איש מבוגר וחייכן, הסביר לו, שהטייפון עומד להגיע.
אם זה מה שיקרה, לא יוכלו הספינות הקטנות, האמורות לשוב מטשימה באותו בוקר לחזור, ויהיה עליו לחכות לשעה שתיים, בה חוזרת מטשימה ספינת מעבורת גדולה ועמידה יותר. התייעצנו בינינו אם נכון שנפליג. אין סיבה להילחץ, אמרתי לאיציק. כרגע יפה בחוץ, ולא חושבת שהטייפון יגיע כל כך מהר. נראה לי שנוכל ללכת למוזיאון, ואז לחזור בהמשך הבוקר ולהתחיל את הדרך לקיוטו. ואם הסירות הקטנות יותר לא יוכלו לשוט, נחזור בשתיים במעבורת. אתם יוצאים? שאל עובד התחנה. אנחנו נצא, חייכתי אליו. נתפלל לאלים שלכם, ונקווה לטוב.
יש לנו הרבה אלים, צחק האיש, קמטי צחוק מקיפים את עיניו, ופניו מאירים במשובה. עלינו לספינה עם עוד כמה אנשים, וישבנו בתוכה. מחלון הספינה נראה הים גבוה, ורוח הניעה בו גלים, אך כשהגענו לאי היה מזג האויר חם ושמשי, והתחלנו ללכת ברגל לכיוון המוזיאון.

הגענו למוזיאון אחרי כרבע שעה של הליכה. קנינו כרטיסים. הודרכנו לא לצלם בו, להיות שקטים, ולהיות ערים לכך שנתבקש לחלוץ נעליים בתוכו. התחלנו ללכת בשביל המוליך אל הכניסה. המוזיאון נבנה באתר יפהפה. על גבעה עטורת צמחיה הצופה אל הים, ובקירבת גידולי אורז, המוסיפים גוון צהוב לכחול הים ולירוק העצים. השביל נבנה כך שהלכנו במעגל. תחילה ראינו את הים, וכרי דשא, שעליהם הונחו שרפרפים וכריות, עגולים גם הם, למען מי שירצה לשבת מול הים, להרהר או למדוט. אחר כך נכנס השביל אל בין העצים. הים הציץ ונעלם בין ענפיהם, ואחר כך נעלם לגמרי. היינו עטופים ירוק, ושקט מילא את הלב. לאחר הליכה של כמה דקות, הגענו לבחורה. היא בירכה אותנו לשלום, הורתה לנו לחלוץ נעליים, ונתנה לנו אנפילאות ניילון שקופות לשים על גרבינו לפני שניכנס. עלול להיות שם רטוב, הסבירה. נסו ללכת בזהירות ולא לדרוך במים.

מהמקום בו היינו אפשר היה לראות את מבנה המוזיאון , שתוכנן על ידי האדריכל ריו נישיזאווה. על הגבעה הירוקה, המעוגלת, נבנתה כיפה שטוחה יחסית, מעוגלת באותו קימור שהיה לגבעה. במבנה הכיפה, במרחק וזוית שיצרו נפרדות אך גם יחסים, נקרעו שני מעגלים פתוחים לשמיים. נכנסנו בשקט דרך פתח מקומר. בקצה המרוחק של המבנה דמוי הכיפה ישבה בשקט מוחלט אשה צעירה, והתבוננה.

השתהיתי ביופי הזה. השביל המעוגל שהוליך אל המבנה, העטור צמחיה וים. המבנה הכיפתי השטוח יחסית, שאינו פוגם כלל בנוף. שני הפתחים העגולים דרכם נראים העצים הירוקים, השמייים התכולים והעננים הלבנים. בקצה כל פתח, נתלה סרט דק לבנבן, שקוף מעט ועדין, בצורת קשת. הרוח עירסלה אותו קלות. עדינות עטפה את הלב. הסתכלתי על רצפת הבטון הבהירה. מתוך חור קטן בקרקע, בקעה טיפת מים. שקופה, עדינה, מושלמת בצורתה ונראית כתכשיט, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, ואז פסקה הנביעה לזמן מה. הטיפה גלשה, הצטרפה לכמה טיפות נוספות, ויחד הן נעו בזרם שקט, עדין, שקוף, בעל כיפתיות משלו, על פני המשטח, עד שעצרו. לעיתים הצטרפו לשביל מים נוסף שזרם בעדנה, ונעלמו בתוכו. טיפות אחרות התגבשו לצורות עדינות, מעין אבני חן שקופות, מונחות על הקרקע. לעיתים סטו כמה טיפות מזרם המים הדק אליו הצטרפו, לדרך משלהן או שבו ונפרדו זו מזו. זה היה מפעים. נשכבתי בקצה המרוחק של הכיפה, השטוח יותר, והתבוננתי. רוח קלה הניעה את צמרות העצים מבעד לפתח העגול. הקשת העדינה העשויה סרט בד נעה ברוח גם היא. מבעד לפתח העגול השני זהרו השמיים התכולים באור השמש. ועל הקרקע, נעו לאיטן, כמה טיפות או שביל דק, עדין, משתנה בצורתו כל העת, של מים. זה היה הכל, בשני המובנים של המשפט.

חזרנו בספינה לאונו מלאי התפעלות שקטה. היכולת הזאת לבחור מקום כה יפה. לבנות מבנה שלא יפגע בנוף. להוליך אליו בשביל מתעגל. לתת מקום לטבע כאמנות, כדבר שאף יוצר לא יוכל להתחרות בו. ההבנה של משמעות הקוים העגולים בטבע. השקיפות, הזרימה. הנפרדות והחיבור. התנועה הרכה בין התחברות והשתלבות, שמחירן אובדן של גבולות הפרט או עצמיות ובדידות. כמה נפלא.

מיהרנו לרכבת לקיוטו, ויצאנו לדרך. כשהגענו לאוקאיימה, ממנה היינו אמורים להמשיך ברכבת שינקנסן, התברר שבגלל הטייפון בקיושו, הואטה מהירות רכבות השינקנסן, ויש עיכוב של יותר מחצי שעה במועד היציאה. לקח לנו זמן להגיע למלון היפה שהזמננו, אבל טוב היה להגיע, ולמצוא לנו בית לימים הקרובים. 
עכשיו כבר שתיים ורבע בלילה, והעיניים נעצמות לי. לילה טוב.  

                                                 תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏שמיים‏, ‏עץ‏‏, ‏‏דשא‏, ‏‏ענן‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏


היום העשירי – קיוטו
או
(money makes the world go round (Liza Minnelli
ובפרק זה – על ואבי – סאבי, הקושי להיות בתוך המון, גיישות, מקדשים וכסף.

בטיול הראשון שלנו ביפן טסנו לאוסקה, והטיול החל בקיוטו. אני זוכרת מאז את מקדש הזהב המשתקף במים, את גן הסלעים, ואת הגיישות המהלכות ברחובות הצרים בין בתי העץ ברובע גיון. כשהגענו הפעם לקיוטו, היה זה כי רציתי לחוות את העיר כמי שלמדה מאז לא מעט דברים – דאואיזם, בודהיזם, זן, וגם חשה געגוע לקסם של העיר, שיש בה גם משהו כפרי.

כשהגענו לקיוטו, עמוסי מזוודות ועייפים מן הדרך, שמחתי להיכנס למלון שהזמננו. מלון של שלושה כוכבים, שמהרגע שבו נכנסנו אליו, התפשט בי רוגע. לצד שביל הכניסה נשתלו צמחים. הפרופורציות של שביל הכניסה וחדר הלובי היו נכונות. נקיון וטעם טוב שררו בכל. על הקיר שמעל דלפק הקבלה נתלה כלי קטן עשוי עץ במבוק, ובו ענף בודד של צמח, שתהליך הנבילה שלו החל. היה לי ברור, שלא חוסר תשומת לב הביא לכך שהצמח לא הוחלף אלא שיש כאן ביטוי למושג היפני הנהדר בעיני ואבי – סאבי.

ואבי – סאבי הוא ההשקפה היפנית שהטבע הוא הדבר הנעלה ביותר. כיוון שכך, מנסים למשל גנים יפניים להיות דומים ככל האפשר למראה הצמחים בטבע, ולכן למשל אין בגן יפני פרחים השתולים בשורות. מאפיין נוסף של השקפת עולם זו הוא הערך של השפעת הזמן. בצד הקפדה מירבית על נקיון וטיפוח, מוערכים סדקים, שחיקה, קמטים. יפני לא יסיר את הטחב שנוצר עם הזמן על הסלע בגנו. הערצת הנעורים אינה מאפיינת את החברה היפנית, ואנשים זקנים זוכים להערכה כמי שהנסיון העניק להם חוכמה, המשתקפת בהבעתם ובקמטי פניהם. כלי קרמיקה שנשברו, אינם נזרקים אלא מתוקנים ביד אמן, ולעיתים, מודגש מקום החיבור בפס של זהב, כי מה שנגעה בו יד הזמן, נשבר ובכל זאת תוקן, ראוי יותר להערכה ממשהו חדש. במלון שאליו באנו, זה בלט במיוחד. מחד, הרמוניה אדריכלית, נקיון מופתי וריהוט עץ יפה בעל רמת עיבוד וגימור גבוהה, ומצד שני צמח בודד בתוך אבן שלה מרקם גס, ועל מדף אחר מונחת לקישוט אבן קטנה, ולה צורת סלע, הקשורה בחוט צמר גס, כאילו היתה מתנה שהעניק לנו הטבע.

הנחנו את המזוודות בחדר, ויצאנו לשוטט מעט. לצד רחובות מלאי חנויות והומים אדם, זרמו המים בנהר. ברחוב אחד נשתלו לכל אורכו ערבות בוכיות. גיישות צעירות צעדו בקבקבי העץ שלהן בצעדים קטנים, שערן אסוף לאחור, ובידן תיק קטן. בצד המראות היפים היה צפוף מאוד, אולי כי סוף השבוע החל, והרחובות המו אדם. הרגשתי שאני בסוג של הלם. המעבר מקיושו הכפרית והמרווחת לעיר ההומה היה חד מדי.

אולי הצורך לעכל את כל זה, הביא לכך שהבוקר, כשהתעוררנו, ראינו שכבר כמעט עשר. היה חם. הטייפון לא יגיע כנראה לקיוטו. החלטנו לנסוע לשני מקדשים – פושימי אינארי – מקדש שינטו, וקיומיזו דרה, שהוא מקדש בודהיסטי.

קנינו כרטיס יומי לנסיעה בתחבורה הציבורית, ונסענו לפושימי אינארי. אחד הדברים המאפיינים את יפן הוא שערים בעלי צורה מיוחדת, קצת כמו האות היוונית פאי, הקרויים טורי אי. בדרך כלל הם צבועים אדום, אך הם יכולים גם להיות עשויים עץ או אבן. שער כזה לא תמיד מוליך מהחוץ אל מקום תחום, כי המעבר של מי שעובר בתוכו הוא מעבר פנימי – מקיום של יומיום לקיום המתייחס לרוחניות או לקדושה שיש בחיים.

בפושימי אינארי, מקדש שסימלו שועל, ומקדש את האוכל, הפוריות, השפע והסאקה, המשקה האלכוהולי היפני המופק מאורז, נבנו מאות שערי טורי אי בזה אחר זה.

נסענו לשם ברכבת. המוני יפנים גדשו את מתחם המקדש. במקום אחד עמדו מול הפירות ובקבוקי הסאקה שהונחו על במה בשטח המקדש, השליכו מטבעות למגירה, מחאו פעמיים כף בחוזקה, וקדו, עוצמים עיניים לרגע בתפילה, כשידיהם צמודות על לוח ליבם. במקומות אחרים נערכו מופעים, ואנשים התבוננו בדמויות העוברות על הבמה, לבושים תלבושת מסורתית. הלכנו עם זרם האנשים לאורך השביל כששערי טורי אי עוטפים את השביל. שוב ושוב הושלכו מטבעות כדי להדליק נר או כדי לקבל בדוכנים מיוחדים ברכה כתובה וחותמת של המקדש, בתוך ספרוני דפים לבנים, שהביאו המבקרים מביתם. היה צפוף וחם. התרגשנו לראות אנשים עוצמים עיניים בכוונה ונושאים תפילה. עם זאת היה ברור שיש כאן הפקה שמניעיה כלכליים. חמקנו משם, ונסענו למקדש קיומיזו דרה.

מקדש קיומיזו דרה הוא מקדש בודהיסטי. פירוש המילה הוא מים טהורים, ומפל שלא ראינו, אמור להיות מקור המים שבו. בניגוד למקדש פושימי אינארי, שאליו היתה הכניסה ללא תשלום, עלתה הכניסה למקדש זה כסף. סביב המקדש היו חנויות בהן ניתן לשכור בגדי גיישה, וצעירות יפניות רבות שכרו לקראת הביקור בגדים כאלה, אספו את שערן, ושוטטו במקום, כשהן לבושות באופן מסורתי, כחלק מחווית היום. קנינו שני כרטיסים, הנראים כסימניות קרטון, ועליהם צילום המקדש, הבוהק באדום. נכנסנו פנימה. אנשים עמדו בתור כדי לשטוף ידיים במצקות ארוכות ידית מתוך ברז מים, ממי המקדש הטהורים. אחר כך עמדנו בתור נוסף, ארוך, שבסופו ניתן היה להכות בגונג ענק, לעצום עיניים בעוד שאריות הקול מרעידות את האוויר, ולשאת לרגע תפילה. איציק היכה בגונג, אני עמדתי והתבוננתי.

התחלנו לצאת החוצה, מנסים להתרחק מההמון. רצינו לחפש מקום כדי לאכול משהו, ולחזור לנוח מעט בחדרנו. בעודנו יורדים לאורך הרחוב הצר, נשמע לפתע קול של שני בחורים צעירים, שדיברו ביניהם עברית. או, אמרתי, אלה מדברים עברית. ישראלים? ככה יצא, חייך אלי הבחור. חכו רגע, אמרתי. הוא ניגש אלי. הכנסתי יד לתיק, והוצאתי ממנו את שני הכרטיסים שקנינו. תיהנו במקדש, אמרתי.

  תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏אדם אחד או יותר‏ ו‏אנשים עומדים‏‏‏    תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏פעילויות בחוץ‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏


היום האחד עשר – יום שני בקיוטו

או
בנקיק נסתר בצוקים אילה שותה מים (להקת עלמא שרה את יונה וולך הנפלאה)
ובפרק זה – לא כל מה שנחשב אמנות הוא אמנות טובה גם בעיני, חורשת במבוק,
הקושי להיות חלק מהמון ומחשבות ליום הולדתי.

היפניות מתלבשות כמו הדתיות אצלנו. לכל הבגדים יש שרוול, ופעמים רבות מגיעים השרוולים עד מתחת למרפק. בחלקו התחתון של גופן הן לובשות חצאיות ארוכות ורחבות, המגיעות עד מתחת לברך או מכנסיים רחבים. לעיתים הן לובשות שמלות בעלות גזרה מתרחבת באגן. נדיר שמישהי לובשת בגד צמוד, בעל כתפיות או עם מחשוף. זה מוזר בתחילה, בעיקר כשמדובר בבחורות צעירות, אחר כך כשמתרגלים, יש בכך משהו מעניין, כי הבגדים רפויים ונינוחים. עד עתה התאמתי את עצמי למקום, אבל הבוקר היה חם ממש בקיוטו, ולבשתי, לראשונה בטיול, מכנסי ברמודה וחולצת כתפיות.

נסענו בתחילה למוזיאון forever לאמנות בת זמננו בקיוטו. הם מציגים שם עבודות של אמנית יפנית ידועה מאוד – ייואי קוסמה, בת 89. היא מציירת בסגנון נאיבי. מרבה לצייר דלעות ועליהן נקודות. רשתות צבעוניות כרקע, נקודות וקווים מפותלים. כשהיינו בנאושימה, ראינו שהיפנים הציבו על האי שני פסלי ענק של דלעות שיצרה – האחת אדומה עם נקודות שחורות, הוצבה סמוך לנמל. השניה, צהובה עם נקודות שחורות, הוצבה על החוף למול הים, ומהווה בעצם את סימלו של אי האמנות. כשכתבתי על הביקור בנאושימה, לא כתבתי עליה כלל, כי אהבתי הרבה יותר את העבודות שעליהן כתבתי, של ואלטר דה מריה, ג’יימס טורל ולי אופן. אולם כששמעתי שתערוכה שלה ובה 123 עבודות מתקיימת בקיוטו, חששתי שאולי אפסיד משהו אם לא אראה גוף גדול יותר של עבודותיה, והחלטנו ללכת.

נשגב מבינתי, כיצד הגיעה אמנית זו להערכה שלה היא זוכה. הציורים נאיביים, צבעוניים מאוד, חוזרים על עצמם מבחינת נושאי הציור ואופן הציור. דלעות ועוד דלעות, פרחים, הר פוג’י. בלי התייחסות לקומפוזיציה, בלי תנועה או תשוקה בעבודה, בלי נגיעה בנושאי יסוד המלווים את האדם בחייו. לעיתים ישנו גימיק, כמו שימוש במראות כדי ליצור הכפלה של העבודות, אבל מה?

כן אהבתי את זה שהמוזיאון, העוסק באמנות עכשווית, נמצא בבית עץ ישן בנוסח יפני מסורתי. שרצפותיו הן מחצלות טאטאמי. שהמבקרים מתבקשים לחלוץ את נעליהם בהיכנסם. שהעבודות תלויות בגובה נמוך יחסית, וידידותי למביט. שחלקן מוארות על ידי מנורות עומדות גם מלמטה. ואהבתי גם את גן המוזיאון, שהוא קטן, אך יפהפה. עצים קטנים ושיחים, במגוון צורות וגווני עלים. מפל מים קטן, ושביל מים המפכה אל הסלע. תואם מושלם.

נסענו משם ברכבת לאראשיאמה. קראנו שיש שם חורש של עצי במבוק. קיווינו לברוח מגדודי התיירים בקיוטו אל משהו ירוק, שיזכיר לנו את הקירבה לטבע שחווינו בקיושו. אך כשהגענו לאראשיאמה, ראינו שלא רק אנחנו באנו לבקר ביער. בחורים צעירים נשאו בכוח זרועותיהם בריקשה זוגות ששילמו על כך. העבודה הקשה היטיבה עם מראה הגוף של הבחורים האלה, שהזכיר לי גוף של רקדנים, תמיר, גמיש וחזק. אבל לי קשה עם דברים כאלה. עצי הבמבוק היתמרו לגובה רב, ואור וצל שיחקו בין הענפים, אבל היה עמוס אנשים, עמוס מדי.

סטינו מן השביל בו הלכו כולם ועלינו לראש הגבעה לתצפית. מולנו היה שוב הר מיוער, ולמטה זרם נחל. זה היה נעים כל כך. התגעגעתי למראות האלה של יפן.

היום יום הולדתי. ערב כאן ביפן. עוד מעט נתרחץ, נתלבש יפה, ונלך לאכול במסעדה יפנית טובה, יקרה יותר מאלה שאנו מרשים לעצמנו בדרך כלל, סמוך למלון. אני שמחה בחיי. מברכת על הבריאות, הגמישות, התבונה, הרגש והתשוקה, שעוד חיים בי מאוד. מאושרת שבחרתי לחיות חיים של אהבה, נתינה ויצירה. אוהבת את עבודתי ואת מטופליי, את איציק, מאוד, אחרי כל השנים, וגם את ילדינו ונכדינו, פירות אהבתנו. חברינו לא רבים אך הם חברי אמת. חיי העניקו לי גם לא מעט כאב. כאבי ילדות, כאבי נעורים וכאבי הורות, אבל יכולתי לכל אלה. צמחתי מהם, ולבי, גם ברגעי קושי וכאב, לא התרוקן מהאהבה והאור שבו. אני בת 63, ועדיין עושה שפגט. שרק יימשך.

                                              תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏עץ‏, ‏‏צמח‏, ‏שמיים‏‏‏, ‏‏ציפור‏, ‏‏חתול‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏

 תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏הר‏, ‏שמיים‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏ ו‏מים‏‏‏          תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏אילה אילוז‏ ו‏‎Itzik Iluz‎‏‏, ‏‏אנשים מחייכים‏, ‏‏‏‏‏אנשים עומדים‏, ‏עץ‏‏, ‏‏צמח‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏‏‏
 

היום השנים עשר – יום שלישי בקיוטו
או
יש הפוחד מהדממה יש המגלה בה נשמה
(שלמה יידוב שר את מילותיו של יהונתן גפן)
ובפרק זה – לפעמים צריך להתרחק כדי לרצות לשוב, על עוצמתו ההרסנית של הטבע,
על הצורך לקבל ברכה, ומחול בוטו כביטוי למצבו של האדם

בסופו של דבר התאהבתי בקיוטו, אבל זה לקח זמן. הייתי זקוקה לזמן הסתגלות למעבר מטבע לעיר, וממרחב לצפיפות. רק אחרי שיצאנו הבוקר שוב אל הטבע, יכולתי ליהנות מהשיבה אליה.

חיפשנו הבוקר מקום סמוך לקיוטו כדי לטייל בו בטבע. באינטרנט הומלץ על נסיעה להר קורמה, וטיפוס אליו. כשניגשנו למרכז המידע ברכבת כדי לברר איך להגיע לשם, אמרה לנו הבחורה שאין גישה למקום. טייפון, אמרה. היא הציעה שניסע להר סמוך, עליו נמצא מקדש בשם מיפונה ג’ינגה, והראתה לנו צילום של המקדש. החלטנו לצאת להרפתקה הזאת. קנינו כרטיסים לרכבת ויצאנו לדרך.

גם נהג הרכבת אמר לנו שאין גישה לקורמה. ונרגע כשאמרנו לו שאנו נוסעים למיפונה ג’ינגה. רק כשהתקרבה הרכבת למקום, הבננו למה התכוונו אלה שאמרו לנו שאי אפשר לנסוע לשם. בצד הדרך שכבו עצים רבים שנפלו. אחדים מהם נפלו על חוטי חשמל וטלפון. יש שנעקרו עם שורשיהם או נפלו על גדר הבטחון שבצד הכביש ועיקמו אותה. הסתבר שאלה תוצאות הטייפון שהיה בתחילת ספטמבר ביפן. בניגוד לטייפון שאנו חווינו ביום השלישי לטיול, היה הטייפון של תחילת ספטמבר עוצמתי, וכמה מאות אנשים נהרגו במהלכו.

כשהגענו למיפונה התחלנו לעלות לאורך הכביש. שבילי הטיול להולכי רגל היו חסומים, וצוותים עבדו במקום, מנסרים גזעים ועורמים אותם לפינוי. המשכנו ללכת ברגל לאורך הכביש. לצידנו זרם הנחל. מפלי מים נראו פה ושם. עברנו את המקדש, ממשיכים לעלות בכביש שהלך ונהיה צר יותר. חבורת אופנוענים עברה אותנו. כשירדו, שאלנו אותם לאן מוביל הכביש. הכל סגור, סימנו לנו X בידיהם, אין מעבר.

התחלנו לרדת חזרה לכיוון המקדש. חשבתי בדרך על כוחו ההרסני של הטבע, ועל ההשפעה שיש לכך בודאי על אופיו של עם ועל אמונותיו. לחיות בארץ שבה רעידות אדמה, הרי געש וסופות טייפון גורם בודאי להכרה בעוצמת הטבע, ולצורך לפייס את כוחות ההרס שבו בתפילות ובמנחות.

כשהגענו למקדש, ראינו זוג מבוגר מגיע כדי לקבל ברכה מכהן השינטו. עמדתי זמן רב, צופה בטקס שערך. הכהן לבש מכנסיים בצבע טורקיז ועליהם גלימה לבנה, ורק הכובע ההדור שלראשו, הבדיל בינו לבין חברותי מנשים עושות שלום. הזוג נתן לו שלוש שקיות נייר תכולות עם ידיות, שאינני יודעת אם הכילו מנחות או משהו אחר, המסמל את הבעיה שבגללה הגיעו. הטקס נמשך כחצי שעה. בעוד בני הזוג יושבים על שרפרפים, מרוחקים מעט זה מזה, נטל הכהן מוט שלקצהו מחוברות פיסות נייר לבנות רבות, וסימן את תחילת הטקס ברשרוש בהן. אז החל לטפס על מדרגות העץ אל הבמה, כשהוא פוסע לרוחב המדרגות לאיטו, קד, ומטפס בכוריאוגרפיה איטית וטקסית אל הבמה, עליה הניח את השקיות. הוא כרע על ברכיו, והחל מתפלל, כשהוא יוצר בקולו הדהוד אובר טוני, כמו זה הנשמע כשמכים בקערות טיבטיות. אחר כך, בתום התפילה, החל מכה בתוף בצורת חבית שוכבת שהיה לצידו. תחילה לאט, ואז בתכיפות הולכת וגוברת. תוך כדי כך, קדה האשה מפעם לפעם בכוונה גדולה. גם הגבר קד בראשו, אך ניכר היה, שמצוקתה וגם התכוונותה של האשה רבות יותר. לבסוף, שב הכהן בתנועות איטיות אל הזוג, והוריד את השקיות שהביאו מן הבמה, כאילו עתה טוהר תוכנן. לסיום, הרים מוט מצדה השני של הרחבה, שאליו חוברו פיסות מתכת מזהב ושרשרת פעמונים. הטקס, שהחל ברשרוש פיסות נייר הנתונות על מוט, הסתיים בצלצול פיסות זהב ופעמונים, שהיו נתונים על מוט גם הם.

זה היה מרתק. למרות שלא ידעתי מה גרם לזוג לבוא לבקש את ברכת הכהן, ולא הבנתי דבר מטקסט התפילה, היה בתלבושתו היפה, הנקיה והמגוהצת, ברשרוש הטקסי, בכוראוגרפיה שיצר, בשירה, בתיפוף ובצלצול הפעמונים, משהו מהפנט. חשבתי כמה נוגע ללב הצורך האנושי בקבלת ברכה. התקווה הזאת, שיש מי שיכול לתווך בינינו לבין כוחות עליונים המשפיעים על גורלנו, ולעזור להקל על הכאב שיש בקיום האנושי.

בערב יצאנו למופע, שקנינו לו כרטיסים עוד מהארץ, ואותו חוויתי כטקס נוסף, המתקשר לעוצמת הטבע, לקשיי החיים ולצורך בברכה. היה זה מופע בוטו שנקרא פרח תת קרקעי. בוטו הוא סוג של מחול בקצב איטי מאוד. התוודעתי אליו כשהגיעה לארץ פעמיים להקה בשם סנקאי ג’וקו, ונכבשתי. הצפיה במחול בוטו דורשת סבלנות, כי לכאורה לא מתרחש הרבה, אבל מי שמתגבר על ההתנגדות הראשונית, זוכה בחוויה מהפנטת.

המופע התקיים בבית עץ ישן, בן מאות שנים. כשנפתחה דלת העץ, נראה שביל רחב בחשיכה, המוביל למדרגות עץ. משני צידי השביל צמחו צמחים, ועל השביל עצמו דלקו בשפורפרות זכוכית שהונחו על הקרקע פנסים עדינים, שסימנו את הדרך. כשהגענו למעלה המדרגות, נתבקשנו לחלוץ נעליים, ונכנסנו לחדר קטן, שמידותיו כשלושה על שלושה מטר. צמודים לשני קירות היו מושבים נמוכים, שנועדו לתשעת הצופים במחול. תחילה, הודתה מי שקיבלה אותנו על שהגענו, בעודנה יושבת על ברכיה, וקדה לנו עד כי ראשה נגע בקרקע. היא ביקשה שיהיה שקט מוחלט, שלא יופעלו פלאפונים ושלא נצלם, וקדה שוב.

החדר הוחשך. רק אור קטן האיר בתחתית אחד הקירות. בחורה דקת גוף, קצרת שיער, לבושה שמלה לבנה ארוכת שרוולים, ארוכה ושקופה למחצה, פסעה באיטיות מירבית בחדר. היא צלצלה בעדינות תוך כדי כך בפעמון שאחזה בידה, והסתובבה בחדר לאיטה. לבסוף התיישבה, נשענת על דלת הכניסה, עיניה פקוחות אך בוהות כאילו היא נתונה בשינה, וכך נותרה לשבת כמעט עד סוף המופע.

אז נשמעה חריקה של מדרגות העץ, הצמודות לאחד מקירות החדר. מן המדרגות ירד לאיטו גבר גלוח ראש וגבוה. פניו היו משוחות בצבע לבן. הוא לבש חלוק מעטפת עשוי אריג, שניתן לראות את הטקסטורה שלו, חציו אדום בריק, וחציו השני כחול כהה. הוא היה מבוגר, ולו כפות ידיים גדולות ומשורגות ורידים. תחילה צעד לאיטו. אחר כך החל לנוע במחול. איטיות התנועה לוותה כוונה גדולה. ניתן היה לחוש בכל הושטת יד, הרמת רגל, נשימה. הוא הניע את כתפיו, הוריד אט אט את גופו הארוך מטה, והחל נע כפי שנעים צמחים החיים במעמקי הים מתחת למים. התבוננתי בנשימה עצורה בתנועה הגמישה והאיטית. לפתע החל גופו להתעוות. פיו נפתח, עיניו בלטו, והוא נראה אחוז פחד נורא. לא ידעתי אם מה שעולה בו הוא שדים מן העבר, משהו שקורה עתה או פחד ממה שהוא חושש שיקרה. זה היה מבעית. לבסוף נרגע אט אט. מוזיקה שקטה המשיכה להתנגן, והאור הקטן נע ממקום למקום, מאיר כל פעם בתאורה עמומה את גופו הנע. וכל אותה עת, בצד, שעונה בישיבה על הדלת, נתונה בשינה פקוחת עיניים, אשה עדינה לבושה לבן.

אחרי שנרגע, הוסיף הרקדן לנוע בתנועה רכה. לזמן קצר הואר גופו באור אדום. ראיתי אותו וראיתי את כולנו, בני האדם, על פגיעותנו הנוראה ועל היופי שבנו. על הקירות הופיעה לכמה דקות תנועה גלית עדינה של אור. ברגע מסוים, הסיר הרקדן שרוול אחד ושרוול שני, ולעינינו התגלה, קרוב מאוד, חלקו העליון של גופו היפה הנע לאיטו. עצרתי שוב את נשימתי, כשראיתי כמה יפה גופו גם בגילו הבוגר. כשראיתי בהשתאות שהוא חלק לגמרי. כשהבטתי בפטמותיו, ובנקודות החן על גבו ועל בטנו. זה היה מפעים. אז התישב הרקדן ליד הקיר, והרקדנית קמה לאיטה ממקומה. בידה אחזה פרח כחול ויפה, והיא רקדה לאיטה כשהוא בידה. לפתע הוחשך הכל לרגע ארוך. כשאפשר היה לשוב ולראות, נראה הפרח בידי הרקדן. הוא קם והחל רוקד אתו לאט. הוא החל מתקרב לעברי עם הפרח. בתנועה עדינה הניח אותו בשתי ידיו במקביל לקרקע, כנושא מנחה, ובלי ליצור אתי קשר עין, הושיט לי אותו בשתי ידיו. כשהבנתי שהוא מתקרב אלי, הושטתי גם אני את שתי ידי כשפנים כפות הידיים פונה כלפי מעלה. עתה החזקתי בפרח בעדינות, בתנוחה הרוחבית שבה הוגש לי, בשתי ידי. הוא המשיך לרקוד עוד כמה דקות, גופו נאסף לקראת סיום, והמופע תם.

כשנדלקו האורות, שבה והופיעה הבחורה שאירחה אותנו בתחילה. שוב השתחוותה עמוקות, והודתה לצופים על הגעתם. כשתצאו החוצה, אמרה, יוכל כל אחד מכם לקחת אתו פרח, ולזכור את הפרח שבו, אמרה. ואכן, כשנעלנו נעליים ישובים על המדרגות, ראיתי שבשביל הכניסה, בתוך אותן שפורפרות זכוכית מאירות בשביל המוליך אל המופע, הונח בכל אחת מהן פרח כחול אחד, ומי שרצה לקח אתו פרח למזכרת.

הדף המתייחס למופע מדבר על כך שהחיים והמוות אינם נפרדים זה מזה, ואל לנו לפחד מן המוות. הרי אנו חווים משהו דומה לו מדי לילה, כשאנו ישנים, והשינה מיטיבה איתנו ומחדשת את כוחות החיות שלנו. פרחים מבטאים את היופי והעדינות בחיים, וגם את היותנו בני חלוף, כי חייהם קצרים. אם נחוש את איכות הפרח שבנו, את זה שאיננו איים בודדים אלא חלק ממימיו של אוקינוס גדול, יתכן שנוכל לחוש את איכות הפרח שבנו, גם כשנגיע לעולם התת קרקעי, המצפה לכולנו, ונוכל לבוא אליו בלי פחד.

עכשיו, כשלילה בחוץ ואיציק כבר ישן, אני שוכבת במיטה וכותבת. נתון במים בכוס של המלון, נמצא הפרח הכחול. הכל פועם בתוכי בשקט. סערת הטייפון וכאבם של העצים הנשברים. הזוג שבא לבקש ברכה מן הכהן והטקס שערך, שגם הוא היה סוג של מחול בוטו. והמופע שראינו. עדינות האשה ופחדו של הגבר. השינה והמוות. תנועת המים ויפי הפרח. כל היופי והכאב.

                               תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏עץ‏, ‏צמח‏‏, ‏‏שמיים‏, ‏‏ענן‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏עץ‏, ‏‏צמח‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏     תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏‏לילה‏ ו‏נעליים‏‏‏‏


היום השלושה עשר – הגעה לאוסקה, ותחילת סיום

או
פתחי לי את הדלת, כבר אחרי חצות, הכל נגמר בעיר כבר אין לאן ללכת, 
כבר אין לאן לבוא ואין כבר מה לרצות, העיר כבר נגמרה רק הבדידות נמשכת
(אחרית הימים שרה את מילותיו של עמוס קינן)
ובפרק זה – קשה לבוא לעיר זרה בגשם, הגישה היפנית לחדר הקטן ביותר בבית, ונפלא ללטף דג.

קמנו בבוקר והלכנו להסתובב בקיוטו, לראות אם נמצא בגדים שיתחשק לנו לקנות. לאחר ההתנגדות שחשתי לצורת הלבוש היפנית בתחילה – ביגוד רפוי, מכנסיים רחבים, שרוולים, התחלתי לחבב יותר ויותר את הרעיון של נינוחות מירבית בתוך הבגד, ולבסוף קניתי לי כמה בגדים שמונחים ברפיון רך על הגוף, נהנית מהנוחות להיות בהם, ומתגובתם הרכה לתנועת הגוף.

אחר כך נסענו לאוסקה, יעדנו האחרון. יומיים אחרונים וחזרה הביתה. עם הצער על סיום החופשה הקרב, ויחד אתו סוג של הקלה על החזרה ארצה. לבית המוכר, לאנשים שאנו אוהבים, לעבודה שבחרנו בה, ואנו עושים אותה, כל אחד בתחומו, באהבה. ללחם הכפרי בעל הקרום הפריך שיש בארץ, לגבינות הלבנות, לירקות הישראלים. לנופים המוכרים, לים ולשמחה כשיורד גשם.

אבל קודם, כאמור, נסענו ברכבת לאוסקה. בחוץ ירד גשם, ואנו ירדנו מהרכבת עם מזוודותינו. היינו אמורים להגיע למלון מתחנת הרכבת תוך כמה דקות, אבל לא הצלחנו למצוא את המלון במשך זמן רב. הוצאנו מהמזוודה ולבשנו מעילי גשם, שנרטבו מאוד. גם נעלינו התרטבו. שוב ושוב סובבנו סביב אותם מקומות, עד שנגלה לעינינו סוף סוף השלט שעליו שם המלון, ונכנסנו אליו. פקידות הקבלה היו נחמדות לשתי הדמויות נוטפות המים שהגיעו. הן הביאו לנו מגבות, וכך עמדנו, מנגבים את מעילינו נוטפי המים מבחוץ, וחשים הקלה גדולה על שהגענו למקום מחסה.

כשהגענו לחדר הורדנו את מעילי הגשם וחלצנו נעליים. אחר כך נכנסנו כל אחד בתורו לעשות פיפי. השרותים ביפן הם עולם ומלואו. בריוקנים, נדרשים האורחים לנעול בשרותים קבקבים מיוחדים, השונים מאלה שבהם מסתובבים בחדר. קרה לי כבר, שיצאתי בטעות עם קבקבי השרותים לחדר, חטא בלתי נסלח במונחים מקומיים. מזל שלא נתפסתי אלא על ידי הסמוראי האישי שלי, שהגיב על כך בצחוק, כשהוא אומר, שמרוב שחשוב לי לשמור על כל הכללים, בסופו של דבר, אני עוברת עליהם יותר ממנו. השרותים ביפן, גם במקומות הציבוריים מבריקים מנקיון. במלונות המערביים שם, אין את מעשה הקבקבים, אך נראה שההליכה לשרותים גם היא סוג של פולחן. מושב האסלה ניתן לחימום. במקומות מסוימים ברגע שמתיישבים על האסלה נשמע קול פכפוך מים, לבל יחושו מבוכה בגלל קולות ההתרוקנות. ישנם לחצנים המאפשרים שטיפה של אבר המין או הישבן לאחר מעשה. לעומת כל אלה, ניר הטואלט הוא חד שכבתי, ואין קיווקוו, המאפשר תלישה של מספר ריבועים קבוע. לא אחת, כדי לראות על איזה לחצן עלי ללחוץ כדי לשטוף את האסלה, עברתי דברים מביכים ומשעשעים עד שנמצא הלחצן הנכסף. זרמי מים ניתזו וכשקמתי כדי להימלט מהם, החלו להתיז החוצה. אוויר חם החל מנשב. בקיצור, טוב היה להגיע לחדר במלון, להחליף בגדים ולעשות פיפי.

נחנו מעט, ויצאנו לאכול. היינו רעבים, אז הזמננו סט. סט היא מערכת מנות המרכיבה ארוחה ביפן. היא כוללת מרק מיסו, שהוא מרק צח, המוגש בקערית קטנה, ולה מכסה לשמירה על חומו, אורז צחור, פניני, מבריק ויפה, אך דביק וחסר טעם, כמה מחמצים יפניים, ובשר בקר, עוף או דג, לפי בחירת הסועד. האכילה שיפרה את הרגשתנו. רצינו לנסוע לטירת אוסקה, אך כבר היה מאוחר לעשות זאת, והחלטנו לנסוע לאקווריום.

האקווריום היה נפלא. עולמות של חיים מתחת למים במקומות שונים בעולם ניגלו לעינינו. דגים, ביניהם אחדים שהיו ענקיים, כלבי ים, פינגווינים, דולפינים, כרישים, צבי ים, סרטנים, אלמוגים, מדוזות. כלב הים ינק מאמו. תחת כריש ענק ששחה, שחה כל הזמן חברו, דג קטן ממנו בהרבה. היה משהו בשוטטות במקום ובצפייה ביצורי הים, שעורר אמונה באלוהים. אלו עולמות ישנם מתחת לפני המים. איזה מגוון של צורות חיים, צבעים, דרכי השגת מזון ודרכי התגוננות. אחדים מהיצורים היו זריזים ולא נחו לרגע. אחרים רבצו כמעט ללא תנועה. מרתקים במיוחד היו הסרטנים, שנעו במחול, שהזכיר לנו את מחול הבוטו, בו צפינו אתמול.

וגולת הכותרת של האקווריום היתה שהוא הסתיים בפינת ליטוף. שטפתי ידיים ללא סבון, ונגעתי בדג בצבע בז’ מנומר, ששכב עם חבריו ללא ניע על הקרקעית. הוא היה מחוספס ומגע גופו עורר תחושה, כזו שנוצרת כשנוגעים בחול. אחר כך ליטפתי דג טריגון, שגופו מבריק וחלק למגע, והוא שב והתקרב, כמבקש שאשוב ואלטף אותו. הרגשתי חיבור אל הדגים, בדרך שהזכירה לי ימים רחוקים, בהם זכיתי לגעת בסיני בדולפינה ידידותית, שהיתה בחוף בו נפשנו. שנים אחר כך, כששמעתי שמתה, הרגשתי כמי שאיבדה חברה.

בערב יצאנו אל רובע הבילויים של העיר. זו נפרשה בפנינו על הצעותיה – מסעדות, ברים, חנויות והמון אדם, ועל בדידותה. אנשים מילאו את תחנות הרכבת התחתית ואת הרחובות. בחורות עמדו בקרן הרחוב וחיכו ללקוחות. שני טרנסווסטיסטים בבגדים צעקניים, עמדו מצפים גם הם. נכנסנו למקום קטן, באזור הפחות הומה. לראשונה בנסיעה זו הזמננו פיצה וסלט, וכבכל יום שתינו בירה יפנית, המוגשת קרה, מרירה במידה הנכונה, ועם מגבעת קצף לראשה. כמה טוב היה, למצוא בדרך חזרה בקלות את המלון.


היום הארבעה עשר – אוסקה וסיום המסע
או
אין אמא, אין אבא, אין מאכלים מוכרים, אין אמא, אין אבא, אבא הלך כבר מזמן
לוקח רכבת לעיר גדולה, נוסע ונוסע בלי תכלית בתחתית (ערן צור)
ובפרק הפעם – לא אוהבת טירות וארמונות, על היופי בשינה ויופיו של הלילה, וכמה מילים על האנשים ביפן

בבוקר היום האחרון לטיול נסענו ברכבת התחתית לטירה של אוסקה. קבוצות רבות של תלמידים ושל תיירים הקיפו את הטירה, ויחד איתם נדחקנו במעלה המדרגות של הטירה בת 8 הקומות, כדי לראות את העיר מלמעלה, וכן מוצגים הקשורים לתולדות הטירה, שהוצגו בצורה מיושנת. היה זה ביקור מיותר.

משם נסענו למוזיאון הלאומי לאמנות באוסקה. מתקיימת שם עתה תערוכה מעניינת, שהגיעה ליפן ממוזיאון פושקין במוסקבה, ומציגה את התפתחות הציור של נופים החל מהמאה התשע עשרה, כפי שבאה לידי ביטוי בציורים שהוצגו בלובר. מעניין היה לראות איך החל ציור נופים על ידי אמנים, ואת השפעתו על ההערכה של אנשים לטבע. לראות איך השפיעה המצאת הרכבת על כך, שאנשים יצאו לבלות בחופשות ובסופי שבוע, והחלו ציורים של אנשים בזמן פיקניק או בשפת הים. להבין שהמעבר של יותר ויותר אנשים מהכפר אל העיר, הביא לגל ציורים שנושאם פריז, והמצאת מנורות הגז, הולידה ציורים של פריז לפנות ערב או בלילה. התפתחות נוספת חלה, כשאמנים החלו לנסוע למקומות מרוחקים יותר ויותר, ולצייר אותם, כמו למשל ציורי טהיטי של גוגן.

בנוסף לתערוכה זו ראינו את תערוכת הקבע של אמנים בני זמננו במקום. את עינינו משך ציור גדול של אדם שוכב על הקרקע, וישן בשלווה בלילה מלא כוכבים. הציור נקרא ליל כוכבים, וצייר אותו אנסלם קיפר הגרמני, שאנו מכירים ואוהבים את עבודותיו. העבודות של קיפר גדולות ממדים תמיד, ומעניין לראות כיצד, למרות שאינו יהודי, עוסקות רבות מעבודותיו במוטיבים הקשורים לקבלה, תורת הסוד היהודית. על פי הקבלה מילאה תחילה דמותו של האל את היקום כולו. כדי לברוא את העולם היה עליו להצטמצם כדי שיהיה מקום לעוד משהו מלבדו. כיוון שהיה כולו אור, והספירות שיצר לא יכלו להכיל את כל האור, נוצר מפץ הנקרא שבירת הכלים, וכך נוצר העולם. הרעיונות היפים האלה, לאו דווקא כעובדות אלא יותר כדרך התבוננות על דברים, מדברים אל ליבנו. זה שמתוך צמצום העצמי נוצר מקום למשהו נוסף. זה שבבסיס היצירה ישנו שבר, והקשר לתאוריה המדעית של המפץ הגדול. למוטיבים אלה מתייחס פעמים רבות קיפר בעבודותיו.

העבודה שראינו של האדם הישן בליל כוכבים לא התייחסה לכל אלה. אבל היו בה מסתורין ושקט. היא נתנה מקום לאינסופיות היקום, לאור הבוקע מתוך החשיכה, מנצנץ אינספור אורות, שנראים קטנים, אך אינם כאלה. כמו כן נתנה העבודה מקום לתופעה השגרתית ועם זאת חידתית, הקרויה שינה. המראות הנראים לפנינו כשאנו עצומי עיניים, הקרויים חלומות. התחדשות הכוחות דווקא כשאנו מרפים מעשייה ושליטה. זה הזכיר לנו את עבודתו של לי אופן שראינו בנאושימה, זו של הסלע המואר למול החשיכה, ואת מופע הבוטו שראינו, שלאורך רובו, היתה הרקדנית ישובה, פקוחת עיניים אך ישנה.

הבעיה במוזיאונים ביפן היא שהם אינם מרשים לצלם. זה יוצר מצד אחד הזדמנות להשתהות וחוויה עם העבודות, בלי שהפלאפונים יישלפו מיד, אך זה קשה, כשאוהבים במיוחד יצירה ורוצים לצלם אותה. ניגשתי לשומרת במוזיאון, ושאלתי אם אוכל לצלם את העבודה. היא שלחה אותי לבקש זאת בדלפק המידע בקומה מעל. שם התחייבתי לא להפעיל פלאש בזמן הצילום, וקיבלתי תג שאישר לי לצלם.

התחלנו להיפרד מיפן. התבוננתי עוד יותר באנשים שעל פניהם חלפנו. בפניהם, באופן לבושם, בהתנהגותם המופתית ברכבת התחתית. שמתי לב לשעה המאוחרת בה חוזרים ילדי בית הספר היסודי הביתה, נוסעים ברכבת התחתית בתלבושת בית הספר. הבנות לבושות חצאית והבנים מכנסיים. לכולם חולצת כפתורים ועניבה או סרט, ולראשם כובע.

הרגשתי שהתקשרתי לאנשים העדינים האלה, שחונכו לכבד כל כך את האחר, לעתים במחיר של ויתור על עצמיותם. שפועלים לפי הכללים המקובלים. שנפלאים בעיצוב גנים. שמשתמשים נכון כל כך בחומרים כמו עץ ואבן, ומפליאים ליצר נייר וכלי קרמיקה יפהפיים. שאורזים יפה כל כך כל דבר. שיכולתם הגרפית ואופן כתיבתם נפלאים. ויחד עם זאת, שמתקשים ביצירתיות ואילתור, ושרק מעטים מהם דוברים אנגלית. עדינותם וצניעותם, ומשהו באופן בו הם משלבים עכשוויות עם כבוד עמוק למסורתם, דיברו אל לבי.

מחר נקום מוקדם בבוקר, ונתחיל במסע הארוך הביתה. לשוב הביתה יהיה בודאי מוזר, ויחד עם זאת מרגש. איציק קנה בסופר המקומי מוצרים כמו מיסו למרק, ופטריות שיטקי מיובשות, ובשבת יכין לנו ולילדינו ארוחה יפנית. כך נשמר עוד קצת, משהו מרוח הדברים שחווינו.

וכשאני חושבת באיזה שיר הייתי רוצה לסיים את יומן המסע הזה, שיעביר אולי, עוד משהו מרוח הדברים, אני חושבת על השיר הזה, אגדה יפנית, שבחרתי להביא בביצועו המקורי של ליאור ייני. אהוד מנור כתב את המילים, ואריאל זילבר הלחין. מי שיעמיק להקשיב למילותיו ימצא בו הרבה דברים שיש ביפן. יציאה ליער, צייד, חץ וקשת, הערצה ליופי, אכזריות כפורקן לתסכול, אמונה בחלומות מנחים, העדפת התאבדות על פני כניעה, וחיפוש מקום של שקט וריקות.

https://youtu.be/0WlHWJwE_7s

                                         תמונה יכולה לכלול: ‏‏פעילויות בחוץ‏‏

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏‏‏לעמוד‏, ‏ילד‏‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏    תמונה יכולה לכלול: ‏‏2‏ אנשים‏

Comments are closed.