קורסיקה – הרים ויערות, צוקים וים

נכתב בעקבות טיול לקורסיקה, ספטמבר 2015

רצינו טיול טבע. לטוס לא למרחק גדול מדי. לנסוע בשטח קטן יחסית. לשהות כמה לילות בכל
מקום שאליו נגיע ללון, וכך להכיר מעט מארחים ואורחים. ללכת ברגל, ולהגיע למקומות של טבע
מפעים, שלא ניתן להגיע אליהם במכונית. כך בחרנו בקורסיקה – אי בעל נופים יפהפיים ואקלים
ים תיכוני, השייך לצרפת ומשלב תרבות צרפתית, איטלקית, ומוטיבים יחודיים לו של שפה ומוזיקה.
הקשבנו ביו טיוב למוזיקה קורסיקאית, והתוודענו ל a filetta, להקת גברים, ששרה ללא ליווי
שירה שורשית, שיש בה כנות עמוקה, וחוויה של תפילה. הזמנו כרטיסים למופע שלהם. ארזנו
בגדים פשוטים. הוספנו בגדי ים, סכו”ם חד פעמי, סכין חדה, צלחות פלסטיק, סנדלים ונעלי הליכה.
את ההתרגשות לקחנו איתנו בגוף.

כשלמדתי פילוסופיה, לפני שנים רבות, למדנו סדרות של טיעונים, שניסו פילוסופים שונים ליצור כדי
להוכיח את קיומו של אלוהים. כשראיתי את נופיה של קורסיקה, חשבתי שאין צורך בשום הוכחה
במילים. אפשר לעשות פשוט סדרה של צילומי טבע, שתיקרא – הוכחות לקיומו של אלוהים.

כאי, מוקפת קורסיקה ים כחול. הנוף הררי, ירוק, ובמקומות מסוימים דרמטי. קניונים עמוקים,
צוקים מפוסלים, אגמים בראש הרים. לעיתים, מתנשאים צוקים חומים אדומים ממש מתוך הים.
במקומות אחרים, מודגשים צבעיו הכחולים של הים התיכון על ידי סלעי גיר לבנים, שהגלים
מתנפצים אליהם. יופי מפעים, תחושה שאלוהים הוא פסל וגנן פראי, בעל יכולות אינסופיות.

בוקר אופייני בטיול החל בהתעוררות איטית. ארוחת בוקר טובה שאנחנו מכינים ואוכלים בהנאה.
בערך בעשר היינו יוצאים לנסיעה לא ארוכה, למשל לקניון רסטוניקה היפהפה, סמוך לקורטה.
נוסעים בדרך צרה ומתפתלת. משני צידי הדרך הרים מיוערים וצוקים גבוהים. לבסוף מגיעים לחניה.
נועלים נעלי הליכה בעלות סוליות טובות, למניעת החלקה על הסלעים שבדרך. בתרמיל קטן לוקחים
איתנו בגדי ים, קרם שיזוף, מצרכי אוכל והרבה מים.

מתחילים ללכת. חם, והשביל עולה זרוע אבנים, אבל אנחנו בדרך לאגם מילו ולאגם קפיטלו. ההליכה
נמשכת כשלוש שעות, רובה בעליה. אנשים נוספים הולכים בשביל, ומבנז’רים זה את זה כשנפגשים.
זהו סוג מסוים מאוד של אנשים. צרפתים, גרמנים, קורסיקאים, שווייצרים, הולנדים. משותף להם הרצון
לחוות מקום אליו הם מגיעים במו רגליהם. חם, והדרך לא קלה. אבל בסופה מגיעים לאגם עמוק, כחול
וצלול, וסביבו תצורות סלע גבוהות ויפהפיות. לא תמיד אפשר להתרחץ, כי לעיתים אין גישה למים.
אבל זה הזמן להתישב על הסלעים מול הנוף המדהים, להוציא מהתרמיל באגט פריך, שמנת סמיכה
וטעימה, גבינה טריה מתובלת, ירקות, פירות, עוגיות, ולאכול ארוחה, בתחושה ששום ארוחה במסעדה
לא תוכל להעניק. אפשר לנוח על הסלעים השטוחים. להעניק לצפורים השחורות פיסת לחם או פרוסת
עגבניה. להרגיש את הלב נפתח ומתמלא. לנוח עוד קצת, כי עכשיו צריך לחזור ולרדת את כל מה שעלינו.

או הליכה בקניון טוויני הסמוך, בשביל עולה, שכולו אבנים. חם מאוד, אבל אחרי כשעתיים לא קלות מגיעים
ליד הגשר למקום קסום
. עצים מצלים, בריכת מים טבעית, שמימיה צלולים וקרים מאוד, מוקפת סלעים
שטוחים שטופי שמש. על הסלעים שוכבים 
כמה אנשים בבגדי ים ומשתזפים. פה ושם נכנס מישהו למים.
אחד מהם, בצד, עירום. גן עדן.

חולצים את כפות הרגליים מהנעליים ומהגרביים. כמה נעים לכפות הרגליים לנשום. מורידים את הבגדים
המיוזעים. בתרמיל יש בגד ים, אבל
מה רע בתחתונים? נכנסים למים לאט לאט, ושוחים כל הזמן בגלל
המעבר החד בטמפרטורת הגוף. זה
מקפיא בתחילה. אחר כך מתכסה הגוף שכבה חמימה שהוא יוצר.
כשמכניסים גם את הראש, מתעטפים
בצלילות, והתחושה מזככת. כמה טעימה אחר כך הארוחה בשמש,
על הסלע החמים והשטוח. כמה נעים 
להתיבש בשכיבה, עצומי עיניים. עוד יהיה לנו חם ממש בדרך חזרה. 

הדרך חזרה קשה במיוחד, גם כי איציק מבקש כדי לגוון, לרדת מן השביל שבו באנו, וללכת בשביל שהוא
רואה מלמעלה לאורך הנהר. אני
מצטרפת אליו, אך ברגע מסוים נגמר השביל. סלעים גדולים נישאים
מעל הנהר, וכדי להמשיך בדרך
צריך לעבור אותם, כשהגוף מקיף את הסלע. יש מדרך אבן צר לכף הרגל,
ידית מתכת חלודה להאחז בה, 
ומתחת תהום הנהר. אני פוחדת מאוד, ומרגישה שדמעות עומדות לפרוץ
לעיני. איכשהו אני מצליחה להתגבר 
על הפחד, ולראות באיציק לא אויב שלקח אותי למקום כזה, אלא מי
שנמצא אתי שם, ויעזור לי לעבור את
המכשול. אני בונה בתוכי אמון ואומץ. זה לא קל, אבל אני מצליחה.

בכנסיה בעיר קאלווי אנו מקשיבים לחבורת הגברים, שבמיוחד בשבילם הגענו אל העיר. הגוף חזק וגברי, 
הפנים דוקרניים, אך רוך עצום וכוונה גדולה עולים מן השירה השקטה. הם שרים  ללא כלי נגינה וללא
מקרופונים. 
שירתם מלאה קשב עמוק, כל אחד לעמקי נפשו, וביניהם, זה לזה. הם שרים בקורסיקאית,
אך מפעם
לפעם ישנם קטעי קישור בצרפתית. החוויה שהשירה שלנו מנסה ליצור, אומר מנהיג הלהקה,
היא זו
שאתה חש כשאתה נכנס לחדר, ורואה ילד ישן בו בשלווה. אנחנו מנסים להקשיב זה לזה, הוא
אומר, לא באמצעות האוזניים
 אלא באמצעות הלב. בקטע קישור אחר הוא מצטט את צ’רצ’יל – אתה יכול
להילחם באחר, אבל
לנצח אתה יכול רק את עצמך.

אנחנו נחים מעט מההליכות, ויוצאים מהעיר פורטו  לשייט לשמורת טבע של צוקים אדומים – שמורת
סקנדולה. אנחנו משלמים קצת 
יותר כדי לצאת לא בספינת תיירים גדולה, אלא בסירת מנוע מגומי –
emotion corse, ובה 12 איש בלבד. הסירה חתיכה – צהובה
וספורטיבית. אנחנו מתיישבים מלפנים,
וכך זוכים להנאה מירבית ממהירות השייט, עוצמת הרוח, והגלים
שלעיתים ניתזים עלינו. עוד לפני
שאנו מגיעים לשמורה, אני חשה כמה אני מאושרת. התנועה, המרחב, הכחול, הצוקים הנישאים סביב
ה
מפרץ. אחר כך, כשמגיעים, מדומם הקפיטן את המנוע, ואנו שטים בשקט, בין הסלעים האדומים
הנישאים מן הים הכחול. מה רבו מעשיך ה’, כולם בחוכמה עשית.

בעיר בוניפציו, אנחנו מתרחקים מהתיירים הרבים המשוטטים במבצר ובנמל, ונוסעים בכבישים הצרים 
המקיפים אותה. אנחנו מוצאים שביל חבוי בראש ההר ויורדים לאורכו אל הים. העיר והמבצר מתנשאים
מולנו. סביבנו צוקים נישאים של סלעי גיר לבנים, וגושי סלע לבנים מונחים לרוחב, דקים ורבי שכבות,
כמו דפים של ספר קדום. מתחת הים כחול ושקט. כשאנו מגיעים אל המים אנו רואים כמה אנחנו קטנים
מול 
קירות האבן הענקיים העוטפים אותנו סביב. 

קורסיקה, איך עלית מן הים. איך פוסלו נופייך באבן אדומה ולבנה. כמה ירוקים הרייך מעצי אורן, ערמון וזית.
בכמה גווני כחול נצבעו מימייך. כמה בורכת.

SAM_0549

SAM_0551
SAM_0596

SAM_0682SAM_0710SAM_0712

 

 

Comments are closed.