פולין 2018 – לפעמים גם שלושה ימים הם מסע

את לינדה וזבישק, חבריי הפולנים הכרתי לפני פחות משנה. בסיור באנגלית בגנים הבהאים בחיפה
עם 
חברים גרמנים, ראיתי את לינדה מתרגמת לבנה בן העשר את הסברי המדריכה לפולנית,
והתקרבתי 
כדי להקשיב לשפה, שבה דיברו לעתים הורי, אליהם אני מתגעגעת. פניתי אליה בפולנית
השבורה שבפי, 
והבנתי שהיא חיה בעבר שנים באנגליה, ומדברת אנגלית שוטפת. החיבור שנוצר
בינינו היה מיידי,
ובינואר נפגשנו בוורשה פעמיים בזמן ששהינו שם, לארוחה משותפת.

עתה, כששניים מילדיה נסעו למחנה בצופים, הזמינה אותי לביתם, ללון שם ולשהות אתם. התלבטתי,
כי למרות שהיינו בקשר
אינטרנט, וידעתי שהיא מתעניינת בהיסטוריה יהודית, ואף מתנדבת במוזיאון
לתולדות יהדות פולין,
חששתי מהמפגש. היא שבה והזמינה. זבישק אף כתב לי מכתב, ובו דיבר על
כמה ישמחו לארח אותי.
הרי אלמלא המלחמה, כתב, היינו יכולים להיות שכנים או חברים טובים. גם
איציק הוזמן כמובן, אך
בעיצומו של בניית פסל אור חדש לפסטיבל זוהר דרומי הקרב, לא יכול היה
להגיע, וכך החלטתי
לנסוע לשלושה ימים לבדי.

הרכב הנוסעים, נשים פולניות מבוגרות, שבאו כתיירות לארץ, וכמה יהודים חרדים, הכניס אותי כבר
בטיסה לאווירה. לינדה היתה אמורה לקחת אותי משדה התעופה לביתם, הנמצא בפאתי ורשה. כיוון
שהייתי עם מזוודה קטנה, יצאתי כמעט מיד עם הנחיתה, אך היא לא היתה בין מקבלי הפנים. חיכיתי
בסבלנות וללא דאגה. יצאתי החוצה לאזור המוניות והאוטובוסים. חזרתי פנימה. שלושת רבעי שעה
עברה, והיא לא נראתה. כמי שכמעט אף פעם לא נוסעת לבד, עשיתי טעויות של טירונים. נסעתי בלי
כרטיס sim בינלאומי, ואפילו כתובת ביתם לא היתה בידי. בשדה היה wifi, אך לא ניתן היה משום מה
לשלוח  הודעות וואצאפ.

לבסוף ניגשתי לתחנת מוניות שהיתה באולם הנוסעים. פניתי בפולנית לבחורות שישבו שם, וביקשתי
עזרה. אמרתי שאני תיירת, שחברה היתה צריכה לבוא לקחת אותי ולא הגיעה, שאין לי אפשרות
לשיחות בינלאומיות מהטלפון שלי, וביקשתי שיאפשרו לי להתקשר מהטלפון שלהן אליה. הן עשו זאת
ללא היסוס, והיא ענתה מיד. כבר שעה היא מחכה לי ביציאה השניה מאולם הנוסעים, במקום הסמוך
למסוע של אל על. היא צלצלה אלי מספר פעמים ולא עניתי. כבר שקלה להתקשר לאיציק כדי לבדוק
אם מאיזושהי סיבה החלטתי לא להגיע. צוחקות, למרות התלאות, הלכנו לעבר מכוניתה.

הבית שבו הם גרים שוכן ממערב לוורשה, ונמצא על שטח החווה של סבא וסבתא של זבישק. אמו גרה
בסמוך אליהם. החצר נפלאה. גדולה,ירוקה, ובה עצי תפוחים, שיחי פירות יער, ערבה בוכיה וחממה
קטנה, 
ובה שיחי עגבניות. כשהגענו הביתה קיבלו את פנינו זבישק, סוואנה בתם, שלומדת וטרינריה,
וטיפלה בגוזל 
שהותקף על ידי אחת מחתולותיהם, ששמה אזה (עזה?) שתי החתולות וכלבם הענק
והשחור. השתכנתי בחדר של
בנם הצעיר, שכבר בגנים הבהאים התרשמתי מהאופן שבו הקשיב
בעניין להסבריה של אמו. אכלנו מרק
שצ’אף, הנקרא בעברית חומעה (אולי עדיף כבר שצ’אף). זהו
מרק ירוק, קריר וחמצמץ עם שמנת, שגם אמי היתה מכינה לפעמים. בניגוד למקובל בביתנו הוא
הוגש עם רבעי ביצה קשה בתוכו. לקינוח הוגשו  עוגה
בחושה עם קונפיטורת דובדבנים ביתית וכוס
תה.

אחר כך עליתי לישון. לראשונה זה שנים, כמו ילדה, מצאתי את עצמי שוכבת במיטת יחיד, מוקפת
ספרי ילדים ומדע לילדים בפולנית, וצעצועים. במהלך הביקור דיברנו בינינו באנגלית, אבל 
לפני
השינה בחרתי ספר לילדים צעירים בפולנית, על ילדה שמציקה לחבריה ומה שקורה לה, וקראתי
כמה 
עמודים ממנו, מבינה, גם בעזרת האיורים, את רוח הדברים.

למחרת נסענו לינדה ואני לעיר העתיקה כדי לשוטט שם. בדרך הראתה לי לינדה שכונה בשם וולה. 
הזדעזעתי לשמוע שב- 1944 הרגו שם הגרמנים, דירה אחר דירה, ביריות, 60000 פולנים בחמישה
ימים, כדי לנקום בפולנים שפעלו 
בתנועת ההתנגדות. הם קבורים בקבר אחים במקום.

נכנסנו למבצר בעיר העתיקה, שנהרסה כליל במלחמת העולם השניה ושוחזרה להפליא אחריה.
למדתי, שלמרות ששלטו בה מלכים, היתה פולין דמוקרטית, עוד לפני צרפת. היא 
עברה כיבושים רבים.
בתקופות מסוימות היתה מדינה ענקית, שהשתרעה מהים השחור עד הים הבלטי.
עד 1935 שלט בה
פילסודסקי, שהיה מנהיג אהוב וידידותי ליהודים. ב- 1935 עלה לשלטון במקומו 
דמובסקי, שהיה
אנטישמי. אז החל סבלם של היהודים.

יצאנו מהמבצר וישבנו לאכול. אכלנו סלט נפלא של קרעי חסה צבעונית, פירות יער, וגלילי בצק פילו
ממולאים גבינת עיזים. לשולחן הוגשו גם לחם נהדר, מלא ואוורירי, וקנקן לימונדה חמצמצה, קרה,
ובתוכו פרוסות תפוז ולימון בקליפתם. זה היה משיב נפש. אחר כך נסענו לביתם, לאחר צהריים נינוח, 
בבריכה הקטנה שהונחה בחצר, ובגינה.

בערב התקיימה שיחה עמוקה בין זבישק לביני. שנינו פתחנו את ליבנו זה בפני זה. דיברנו על יחסינו
עם משפחת המוצא שלנו ועם המשפחה שהקמנו. נגענו ברגעים של אכזבה וחוסר מול האנשים
הקרובים לנו. דיברנו על סודות במשפחה ומחיריהם. בשיאה של השיחה שאל אותי, מה בעיני הדבר
החשוב ביותר בחיים.

אמרתי, שבעיני הדבר החשוב ביותר הוא להסתובב בעולם בלב אוהב, תוך הערכה של כל דבר בחיינו,
בלי לראותו כמובן מאליו. דיברתי על אמא שלי, ומה שלמדה בשואה כרקע לזה.
שזה שיש קורת גג מעל
לראשנו, בגד ללבוש ונעליים לנעול, כל טוב במקרר, מקלחת חמה ומיטה נקייה, שאנו בריאים, 
שהאנשים
שאנו אוהבים, נמצאים שם איתנו, ואינם סובלים או עומדים להיות מוצאים להורג,
הוא כשלעצמו אושר.
ושתפקידנו לאהוב בעולם, גם אם המחיר לכך שאנו מסתובבים בו
בלב פתוח, הוא סיכוי גדול יותר להיפגע.

הוא דיבר על כך, שבעיניו הכי חשוב חופש. דיברנו על כך, שגם אם חיים במשטר חופשי, אין בעצם חופש
בחיים. אנו עבדים לצרכינו, תשוקותינו, האופן בו חונכנו, נסיבות חיינו והמוסכמות בתרבות שבה גדלנו.
אנו חייבים לעבוד, גם כדי ליצור משמעות לחיינו, וגם כדי להתפרנס. ואם אנו בוחרים להיות לבד כדי
להיות חופשיים, איננו פותרים את הבעיה, אלא יוצרים בעיה חדשה, מעצם הוויתור על הדברים
המשמעותיים,
הנוצרים במהלך בניית היחסים עם האנשים הקרובים לנו.

זאת היתה שיחה מרתקת, כנה, עמוקה, עמוסה ומעייפת. שכבתי אחריה במיטה בעיניים עצומות, ולמרות
שלא חשבתי על מה שנאמר בה, לא יכולתי להירדם עוד שעות ארוכות.

למחרת יצאתי לשוטט בוורשה לבדי. ביקרתי בגלריה יפהפיה, שבה אהבתי עבודה של אור הבוקע מתוך
חשכה כחולה. אחר כך ביקרתי במוזיאון לאמנות בת זמננו בתערוכה טורדת מנוחה. בין המוצגים, גורו
ארוך
שיער, יושב לבוש בגדים צבעוניים מאוד, ולעיניו משקפי שמש חדישים, כמשהו שצוחק על החיפוש
בתקופתנו 
אחר מורה רוחני. עמוד של מיקרופון, ובראשו במקום מיקרופון, אקדח. סרטון וידאו, שמתאר
בני זוג עומדים 
זה מול זה, וכל אחד מהם אוכל בצורה מינית את הבננה שבידו, כנראה כביקורת על
העדר המגע בין אנשים
בזמננו. חדר חשוך, ובו צינורות כסופים, מתפתלים, זה על זה וזה ליד זה. עלה
בי חוסר שקט. יצאתי החוצה, 
ושוטטתי לאטי ברחובות, מתבוננת בפני האנשים. כך הלכתי עד בין
הערביים, שעה בה נפגשתי עם לינדה
ובתה לסיור רחוב, שיועד למתנדבי מוזיאון פולין, ויצא מהספרייה
היהודית של ורשה,  על אירנה סנדלר.

אירנה סנדלר היתה אחות, בת של רופא שעבד עם יהודים. אחרי שאביה מת בצעירותה מטיפוס, אחרי
שנדבק מאחד מחוליו, העניקה לה הקהילה היהודית מלגת לימודים לאות תודה. כשהוקם הגטו, היה
אחד מגבולותיו סמוך לבית המשפט. מצד אחד של בית המשפט היה הגטו עם שומרים חמושים. למי
שאינו יהודי, היה קשה להיכנס אליו, ועוד יותר קשה לצאת ממנו. אך במבנה הזה, שלו פתחים משני
הצדדים, הוסיפו להתקיים דיונים משפטיים, ואם שיחדת את השומרים הגרמנים והיהודים, נראית
לבוש נאה, היית בעל מראה פולני, והלכת בביטחון, יכולת בעצם לצאת אל העולם שמחוץ לגטו, מהצד
השני של הבניין. אבל לאן תלך? הבניינים בוורשה היו בנויים פעמים רבות סביב חצר משותפת. אנשים
ראו מה קורה בחלונות הבתים של שכניהם. גם אם הוגפו הווילונות, יכלו השכנים לראות, אם פתאום
קונה אדם כמויות גדולות יותר של אוכל, דבר שעורר חשד שהוא מחביא אנשים בביתו. הגרמנים איימו
לא רק על מי שיסתיר יהודים בביתו, אלא כדי לגרום להלשנה, איימו שיוציאו להורג בניין שלם, אם
יוסתרו יהודים באחת מדירותיו.

אירנה, ומי שעזרו לה, השתמשו במערכת המסדרונות התת קרקעית הענקית בבית המשפט, שנועדה
לאחסן תיקי מסמכים, כדי להסתיר זמנית אנשים. ילדים נמסרו לנזירות, כי הגרמנים הניחו יחסית לכנסיות
הקתוליות. האימהות היהודיות לא רצו פעמים רבות להיפרד מילדיהן. הן חששו שיתנצרו, שימותו ממילא
כי הם נימולים. הסבים הם אלה, שניסו לשכנע את האימהות לתת את הילדים, ולאפשר לפחות למישהו
מבני המשפחה להינצל. כך ניצלו חייהם של 2500 ילדים.

הסיור התקיים ברחוב. מכוניות ואופנועים נסעו והרעישו, המדריכה דיברה במהירות בפולנית שלא הבנתי,
ואני נמלאתי עייפות ועצב. עוד ועוד פרטים נמסרו, ואני התקשיתי לעמוד על רגלי שהלכו כל היום, ולהקשיב
לתרגום לאנגלית של דבריה מפי לינדה. כשהסתיים הסיור ביקרתי את האופן בו הציגה המדריכה את הדברים,
יותר ממה שנכון היה לבקרה. רציתי שלא רק תעביר מידע אלא תרגיש. ולמרות שהקריאה קטעים ממכתבי
אימהות לילדיהן, כעסתי על כך שלא חשתי את רגשותיה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על אם אחת כזו, ועל
הקושי שלה לתת את ילדה או ילדתה הקטנים. כמה עצוב, אמרתי ללינדה וסוואנה, שוב ושוב, בדרך למסעדה
האיטלקית, אליה הזמינו אותי. רק אחרי ששתיתי בירה, ואכלתי משולש פיצה וסלט עגבניות וגבינת באפאלו,
נרגעתי מעט.

בשיחת הערב התעניין זבישק בתחושותי בעת ששוטטתי לבדי בעיר, והתבוננתי בפני האנשים. סיפרתי לו
על הרגשות המעורבים שעוררו בי דמויותיהם. גיוון המראה, הקירבה שעוררה בי שפתם, ועם זאת,
השאלה שאפפה אותי, כפי שאני חשה בה בגרמניה, אם אנשים אלה שונים מהוריהם וסביהם, שהיו פעמים
רבות אדישים לסבל היהודים, ולא מעטים מהם התנהגו אליהם ברוע. דיברנו על הגיוון האתני של
התושבים, שהם תערובת של עמים רבים שעברו בפולין במשך השנים. הוא סבר, שהשפה הפולנית היא
כמעט הגורם היחיד המאחד אותם, וסיפר על כך שהאמונה הקתולית, שאיחדה רבים בעבר פוחתת,
ורבים משנים את אמונותיהם לבודהיזם או לאיסלם, על פי הבנותיהם או מוצאם. 

גם למחרת ביליתי חלק מהיום לבדי. לאחר בוקר עם לינדה, במוזיאון הכרזות בוילנוב, נסעתי למוזיאון
פולין, כדי לראות את התערוכה, המתקיימת שם, במלאת 50 שנה לגירוש היהודים מפולין ב- 1968,
אירוע שלא ידעתי עליו כלל.

1968 היתה שנה מיוחדת בתולדות העולם. סטודנטים יצאו לרחובות למען צדק חברתי בצרפת ובאנגליה.
מחאות התרבו נגד מלחמת וייטנאם. מחאה נשית קמה נגד חוקים, שאינם מאפשרים לאשה שהרתה הריון
לא רצוי, להחליט על הפלה. בצ’כוסלובקיה החלה התקוממות נגד השלטון הסובייטי, האביב של פראג,
שדוכאה לבסוף כשהרוסים נכנסו עם טנקים. פחות משנה קודם לכן, היתה בארץ מלחמת ששת הימים,
שהחלה באיום ערבי לזרוק אותנו לים, והסתיימה בניצחון מזהיר ובשחרור ירושלים. זה עורר אופוריה
בארץ ובקרב יהודי העולם, אבל עיצבן כנראה את גומולקה, שהיה אז מנהיג פולין. החלו מחאות נגד מה
שכונה התוקפנות הישראלית, ואנטישמיות כנגד יהודים, בתואנה, שאם הם מעדיפים את ישראל על פני
מולדתם פולין, אז שילכו לשם. לימודים של סטודנטים יהודים הופסקו, אנשים פוטרו מעבודתם, וכך נדחפו
15000 יהודים לעזוב את פולין. חלקם עזבו לישראל, אחרים לארצות הברית או לשוודיה, ויש שחזרו אחר
כך לפולין.

שיאה של התערוכה הוא בעיני סרט וידאו, שבו נשאלים יהודים שעזבו את פולין באותה תקופה, למה עזבו
אותה. פניהם של המשיבים בפולנית מצולמים ב close up. רגשותיהם ניכרים על פניהם כשהם עונים.
עזבתי את פולין כי לא יכולתי יותר לראות במקום הזה בית. עזבתי את פולין כי לא רציתי לפחד יותר בארץ,
שחשבתי שהיא שלי. עזבתי את פולין כי לא יכולתי לשאת יותר את האווירה האנטישמית. לא רציתי לעזוב
את פולין, אבל זה מה שהחליטה המשפחה שלי. לינדה זוכרת מילדותה את סיפורי אביה על השפעת הימים
האלה על משפחתם. חברו הטוב ביותר של אביה, אינטלקטואל ומשורר, נאלץ לעזוב, ועזיבתו הותירה
חלל מכאיב. 

בדרך חזרה באוטובוס אל ביתם, קיבלתי תוספת לא צפויה למנת השפה הפולנית היומית שלי.
לאוטובוס עלה גבר פשוט מראה, נמוך קומה ומבוגר, שלבש מכנסיים וגופיה. הוא התיישב במושב
המקביל לשלי, וכנראה לא היה יציב בנפשו. הוא פנה אל הנוסעים והחל לומר בקול רם את מחשבותיו,
כמשוחח עמם. נראה שעשה זאת כי חש בדידות, אך אלה כצפוי, התעלמו ממנו במבוכה, דבר
שהותיר אותו בבדידותו. תחילה התכווצתי במושבי, חוששת שייטפל אלי בגלל המראה השונה
שלי, אך ככל שהקשבתי לדבריו, נהניתי מהחירות שהוא מעניק לעצמו, לומר דברים שאולי גם
אחרים מרגישים, ולא מעזים לומר כך.

כל הנשים הן מכשפות, אמר, כן. ולאחת מהן שעומדת לרדת מהאוטובוס – גם את מכשפה, כן.
Ty też jesteś Baba Jagą, tak. רצחו את לך ולנסה, הוסיף. היום הכל זה כסף, כן. ומה יהיה
על האנשים המבוגרים, שאין להם עבודה? 50 שנה עבדתי, כן. יותר מדי עבדתי, כן. גרתי עם
אשתי כל השנים, עם אשתי, כן, כן.

אז התרחש נס קטן. אחד מהאנשים העומדים לרדת מהאוטובוס פנה אליו, ואמר לו טרם רדתו
משהו בחיוך. זה הלהיב והרגיע אותו. אתה צודק אמר לו בחיוך, בעודו יורד ומתרחק. צודק, כן.

בערב האחרון יצאנו למסעדה טובה. שתינו יין לבן, ואכלנו אוכל טעים,שסודר בכשרון על
הצלחות. אחר כך יצאנו אל הלילה, מטיילים בעיר העתיקה. יום ששי בערב, ט”ו באב. בתי
האזור הוארו ביד אמן, והרחובות המו אדם. להטוטני אש כישפו בתנועתם. זמרים שרו ברחוב.
מעל בתי העיר העתיקה, נראה בשמים ירח אדום, ורק קצהו בוהק בצהוב. את אותו ירח, הנגלה
לעיני מעל בתי ורשה, ראה באותו זמן איציק, בגינת הבית באבן יהודה. נרגשת,  נזכרתי במילות
השיר פראג, שכתב שלום חנוך, ושר אריק איינשטיין  –
אל העיר שבוית החלום, צל כבד וזר הגיח, וירח באדום, את מלכותו טבל בפיח.

ביחסי המורכב לפולין, על נופיה, שפתה ואנשיה, ביחסים שאותם אני יוצרת עם חברי הפולנים,
בתיקון שאותו אנו יוצרים לעבר הנורא –  כאן השחר כבר בקע.

עוד על אירנה סנדלר 

      

       

Comments are closed.