טובת הילד – מבט אישי על סרטו של ריצ’רד אייר

אני אוהבת את איאן מקיואן, וכמו כל הסופרים שאני אוהבת, אינני אוהבת את כל ספריו באותה
מידה. גן הבטון היה הספר הראשון שלו שאהבתי, וצימרר אותי באווירה האפלה שבו. שנים אחר
כך אהבתי מאותה סיבה את אהבה עיקשת שכתב. הכתיבה שלו תמיד אינטיליגנטית, חידתית,
מציגה את המורכבות האנושית ומציבה דילמות. קצת כמו ויסלבה שימבורסקה בשירה, הוא מגיע
אל הלב בכביש העובר דרך הראש.

את טובת הילד, שקראתי לפני כשנתיים לא אהבתי במיוחד. היה זה איציק, שקנה לנו כרטיסים
לסרט, שבוים על ידי ריצ’רד אייר, אנגלי כאיאן מקיואן, שכתב את התסריט על פי ספרו.
העלילה מספרת על שופטת, הנדרשת להכריע בעניינו של נער, המתקרב לגיל 18. הוא חולה
לוקמיה, וזקוק לעירויי 
דם. הוא והוריו משתייכים לכת עדי יהוה, המתייחסת לאמירות הקיימות
בתנך כאל ציווי. כיוון שהדם הוא הנפש, מתנגדים גם הוריו וגם הוא לקבלת עירוי הדם, למרות
שברור שבלעדיו ימות, ושאם יינתן יוכל אולי לחיות. בצעד יוצא דופן, מחליטה השופטת לנסוע
אליו לבית החולים ומתקיים ביניהם מפגש. המפגש משנה את חייו, אך גם את חייה, הנמצאים
בתקופה של משבר ביחסיה עם בן זוגה.

הסרט עשוי נפלא בעיני. הליהוק, המשחק, הדילמות בהן נתונה פיונה, אמה תומפסון הנפלאה,
כשופטת. דילמות המציגות את הקשיים שאתם מתמודדים אנשים. את הצורך שלנו, בעיקר
כהורים, שלעתים יהיה מישהו שייקח על עצמו להחליט עבורנו החלטות, שאולי היינו רוצים
להחליט, אך איננו יכולים להרשות לעצמנו להחליטן. פערים בין מה שרוצים לאיך שצריך.
אנושיות.

גם הצילום נפלא. רגעים של אור ושל אפלולית, קמטי פנים ומבטי עיניים, המעבירים חוסר אונים
ועצב. 
כפות ידיים מנגנות, אוחזות, רוחצות. מעברים. מהרחוב שבחוץ לפרוזדור המוביל אל בית
המשפט, מחדר המדרגות אל דלת הבית 
הנפתחת. מצחוק לכאב, מסתמיות רוב השיחות לרגע
של נגיעה עמוקה, הדדית. מראיית החיים כמה שאין 
רב ערך ממנו, לחיים כדבר שספק אם הוא
ראוי למאמץ והכאב שהוא דורש. הבדלים בין להיות צעיר ומאוהב 
לבין מה שקורה לנו בחלוף
הזמן. הזמן שמלמד והזמן הלוקח מאיתנו את הנעורים ואת התום. זוגיות כקירבה עמוקה, וזוגיות
כמה שגם אם מלווים בה באדם בוגר ונפלא, ובן הזוג של פיונה הוא כזה, משאירה עדיין גרעין
של בדידות, שלא ניתן לחדור אליו.

הסרט נגע בי עמוקות גם מסיבות אישיות. גם אני אדם, שבמסגרת עבודתי אנשים נושאים אלי
עיניים ודעתי חשובה להם, דבר המעניק משמעות וערך אך מעמיס אחריות רבה. לשמחתי אינני
צריכה להיות שופטת, ובעבודתי כפסיכולוגית אני מטפלת באנשים. אך גם כאן נדרשות כל הזמן
הכרעות לא קלות. בדיוק בבוקר הצפייה בסרט, נתבקשתי לחוות דעה מול רשויות המדינה, אם
לאפשר לאדם בו טיפלתי בעבר, לתרום כליה לאשה זרה, דבר שרצה בו מאוד אך כורך בתוכו
התמודדות נפשית מורכבת.

חשבתי גם, שעמוק בפנים יש בי משהו שדומה גם באישיותי לגיבורת הסרט. אמנם אני שונה, 
רכה, מינית וחמה יותר ממנה, אך הרגשתי שעמוק בתוכי גם בי יש גרעין קשה ובודד, כזה
שלה. 
במשך השנים למדתי לרכך מקום זה בעבודה אישית, בזכות האהבה הזוגית שמלווה
אותי, ובגלל 
האימהות, דבר שפיונה לא חוותה, ובכל זאת היו בסרט לא מעט רגעים, שהחזירו
אותי לשילוב הזה, החבוי בתוכי, בין
תבונה, חוזק וקושי לבין פגיעות ובדידות עמוקות. 

לכו לראות, כדאי.

Image result for children act   Image result for children act

חזרה לקולנוע

Comments are closed.