מה שלימד אותי היער

בטיולנו האחרון בצפון מזרח פולין, נסענו לפארק ביאלובייסקה, הצמוד לעיירה ביאלובייז’ה.
שמורת טבע ובה יער פראי, בתולי, שחלקו בבלרוס וחלקו בפולין. זהו שריד מיער קדמוני
עצום, שהיה במישורי אירופה. 

היער מוגן, ולחלקים גדולים ממנו אין כניסה לאף אדם, למעט מדענים ויערנים, החוקרים
אותו ואת החיים בו. גם לחלק שניתן לבקר בו, אפשר להיכנס רק בלווי מדריך מקומי, כדי
לשמור אותו מהשפעת בני האדם. לרוב היער אסורה הכניסה גם למדריכים.

התמזל מזלנו, ומדריכנו דובר האנגלית בטיול היה גבר פורטוגזי נפלא – Joao Ferro.
הוא הביט בנו, קבוצה ובה אנשים מגרמניה, אוסטריה, הולנד וישראל. זוג צעיר, שהגבר
בו נושא תינוק במנשא, שני גברים, ושני זוגות, ושאל מה אנו יודעים על היער.

רובנו קראנו על השמורה. זהו יער פראי, נרחב ומוגן. שנים שימש כאתר נופש וצייד
לצארים הרוסים ולמשפחת המלוכה הפולנית. במלחמת העולם הראשונה השתמשו
הגרמנים לצרכיהם בכמויות גדולות מעצי היער. כתוצאה מכל אלה נכחדה כמעט לגמרי
אוכלוסיית הביזונים שחיו בו. בשיתוף פעולה בינלאומי נאספו ביזונים מגני חיות בעולם,
והושבו ליער. חוקים קפדניים מנעו כניסה לא מבוקרת של בני אדם למקום. כתוצאה מכך
התאושש היער, והביזונים ניצלו מסכנת הכחדה.

אתם יודעים כמעט הכל, אמר לנו ג’ואאו, נראה מה עוד ילמד אותנו היער. התחלנו ללכת
במישור זרוע עשב, סוג של אחו הנע ברוח. בהמשך דרכנו, הופיעו בתוך העשב 
פה ושם
עצים בודדים. לאט לאט הפכו העצים צפופים יותר ויותר, עד שהגענו אל שער עץ.

כמעט כל האזורים הצחיחים בעולם, גם בישראל, אמר ג’ואאו, החלו כיער. מרבית המדבריות
הפכו כאלה לפני שנים רבות, בגלל שימוש יתר בעץ, ובירוא שטחים נרחבים כדי ליצור חקלאות.
אם מניחים לטבע 
להיות כפי שהוא, כך הוא נראה. אני חושבת שאתה טועה, התווכחתי אתו.
בנגב אין כמעט
עצים, כי חודשים רבים בשנה אין גשם. עצים אינם מקבלים את עיקר מימיהם
מגשם, הסביר לי, בלי שמץ עוינות על שהתווכחתי אתו. עצים מאריכים שורשים, ומקבלים את
מימיהם בעיקר ממי התהום.

פתחנו את שער העץ ונכנסנו ליער. אנחנו עומדים להיכנס לאזור, שאליו אין אפשרות להיכנס
בלי ליווי מדריך, אמר ג’ואאו. אני מבקש שנלך רבע שעה בלי לדבר. תנו לעצמכם רק ללכת,
ולשים לב. לתחושות, לרגשות ולמחשבות שעוברות בכם.

היו אלה רגעים מבורכים. קבוצת אנשים פוסעת בשקט בשביל, שסביבו עצי יער. האוויר צלול.
מסביב עלים בשלל צורות וגווני ירוק. גזעים דקים ועבים, חלקים ומחוספסים מאוד. עצים צעירים,
כמעט שיחים,
ועצים גבוהים ורחבי גזע. גזעים ועצים שנפלו, מוטלים מלוא אורכם על האדמה.
לעתים נשען 
עץ שנפל, על עץ אחר העומד במלוא יופיו. אחדים מהגזעים שנפלו, מהווים מצע
לצמח אחר,
שנטע את עצמו עליהם. צללים וכתמי אור. 

נותרתי מאחור, נותנת לעצמי ללכת לאט בשקט. לפתע שמתי לב, שהקבוצה כולה עומדת
שקטה. התקרבתי והבטתי לכיוון אליו היו מופנות עיניהם. בין העצים, מהלך לאטו כמוני,
הלך שועל. זנבו היפה השתלשל כלפי מטה. מפעם לפעם עצר, רחרח, והמשיך בדרכו.
חוויתי בחריפות את המקום כמקום שלו, ואותי כאורחת. אחר כך חמק בין עצי היער ונעלם
מעינינו.

הוזמנו לשתף בתחושות, במראות ובתובנות. יער פראי, הסביר ג’ואאו, מתחיל מכמה עצים,
ההולכים ומתרבים עם הזמן. יש בו סוגים רבים של עצים, ובעיקר אלונים ועצי תרזה. כל סוג
של עצים צומח, מתרבה, מתפשט, ואז מתחשב בסביבתו, מאט את התרבותו, ומותיר אפשרות
לעצים אחרים להתפתח. ככל שגזעו של עץ עבה יותר, כך הוא בוגר יותר, ועץ שאיננו יכולים
להקיף את גזעו בזרועותינו, הוא כנראה בן יותר ממאה שנים.

לכל עץ יש מחזור חיים. עץ אלון צומח במשך מאתיים שנה. אחר כך הוא עומד במלוא חיותו
מאתיים שנה. אז מתחיל גזעו להתרכך מבפנים, והוא נאכל בהדרגה על ידי מאות סוגים של חרקים
הניזונים ממנו. כמאתיים שנה אחר כך, ייפול יום אחד ביער, וגזעו יהפוך למזין יותר, לחרקים אך
גם לאדמת היער, מאשר עצים חיים. עתה ינוח מאה שנים נוספות, ואז יתחילו זרעיו לצמוח מחדש.

אין רק עצים חיים, צעירים ובמלוא יופיים ביער. ישנה מחזוריות בלתי פוסקת של צמיחה, קמילה,
מוות ומנוחה. היער גם משתנה כל הזמן. בסתיו משנים חלק מהעלים את צבעם, קמלים ונושרים,
בעוד אחרים נותרים ירוקים. בתקופת הגשמים הופך חלק מהאדמה לביצה, וצפרדעים מקרקרות.
באביב מתמלא היער ציוץ ציפורים. העצים בוחרים את מקומם בטבעיות, ונובטים בסוג האדמה
ובתנאי האור המתאימים להם.

כשחדר האדם לתוך מערכת זו, היא ניזוקה. חיות הבר נעלמו, לא רק כי ניצודו, אלא כי אנשים
כרתו עצים לשימושיהם או פינו גזעים שנפלו. כך נדחקו יותר ויותר אל תוך היער חיות אוהבות
צל. גם כיום, כשגוברת המודעות, אין אנשים מבינים את תוצאות מעשיהם. למשל, חומרים דוחי
יתושים, שהם מורחים על גופם כדי לא להיעקץ, נספגים באדמת היער ומשפיעים עליה. 

אני לומדת שעץ תרזה אינו מת לעולם. גם לאחר שהוא נופל, יצמחו מתוך גזעו, שנים אחר כך,
ענפים ועלים רעננים. תארו לכם, אומר ג’ואאו שמתוך גופותינו, נניח מתוך כפות ידינו המתות, 
היינו שבים ונולדים מחדש.

גם הרצון האנושי, להעביר עצים יפים מארץ לארץ, גובה מחיר. לפני כמאה שנה, נטעו גננים
הולנדים ביער עץ יפה, שהביאו מסין. העץ נקלט והתרבה, אך הוא נושא אתו במקרים רבים
מחלה, שאינה קיימת,
כשהעץ גדל במקומו הטבעי.

כשאני אומרת לו, שגם הוא אינו נמצא במקומו הטבעי, כי הוא פורטוגזי שחי בפולין, הוא חושב
על הדברים, ושותק. כשאני מחמיאה לו על המהפכה השקטה שהיתה בפורטוגל ב – 1975,
במהלכה יצאו אנשים נושאי פרחי ציפורן לרחובות, ובעקבותיה הפכה פורטוגל לדמוקרטיה,
הוא אומר, שפורטוגל אינה דמוקרטית באמת. יש בחירות, הוא אומר, אך אותן משפחות ששלטו
בתקופת הדיקטטורה, הן גם במוקדי הכוח כיום.

אני מרגישה שלבי יוצא אליו. זה לא המידע שהוא מעביר, אם כי הוא מרתק. זה משהו באופן
מבטו, בהשקפת עולמו, בשיח שהוא יוצר בין האנשים. אני הולכת לידו ומשוחחת אתו. הוא

מספר שהיה תלמיד גרוע. שלא יכול היה לשאת לשבת כל היום בחדר הכיתה. שסבל מהצורך
להקשיב, בלי אפשרות לשאול כחפצו, להעיר או לחלוק על דברי המורה. שלא אפשרו לו לשתף

את חבריו במחשבותיו תוך כדי הלימוד. אני שואלת אותו מה למד בסופו של דבר, כי דבריו
מלאים 
ידע בבוטניקה, פילוסופיה והיסטוריה. הוא מספר לי שאת כל מה שלמד, למד בכוחות
עצמו.

הדבר העצוב ביותר, הוא אומר לי, הוא אנשים שעובדים במשהו, שאינם נהנים ממנו. אנשים
שמוותרים על התשוקה. אני אוהב את העבודה שלי, הוא אומר. אין לי בוס. אני נמצא בטבע,
בתנועה. אני מדבר על דברים שחשובים בעיני. אני מרוויח ביושר את לחמי, ופוגש אנשים
נפלאים, שאתם אני יכול לשוחח.

אחרי שלוש שעות ביחד, אנחנו עומדים להיפרד. קצת אחרים משנכנסנו, אנחנו יוצאים מהשער.
אני 
נפרדת במבטי מהעלווה הירוקה, מהקרירות המיטיבה, מריח היער. עוברת בשקט עם
הקבוצה 
מהיער הצפוף ליער הפתוח יותר, וממנו אל המישור הרחב, הפתוח של האחו. בצד
הצער על 
הפרידה מהיער, נפתח האופק הירוק, ושמש מלטפת את השיער, הפנים והגוף. אני
מודה לקבוצה על החוויה המשותפת, ומחבקת את ג’ואאו. כולם מחייכים, ולא ממש רוצים ללכת.
האם הצעירה פורשת הצידה, ומיניקה את תינוקה. ג’ואאו מזמין 
את מי שרוצה בכך, להמשיך
להיות אתו בקשר בפייסבוק. 

אני הולכת עם איציק בשתיקה. נושאת את ההבנה, שלטבע יש חוכמה שהיא מעבר לבינתי.
את הידיעה, שמוטלת עלי אחריות, שבוודאי אמעל בה, לשמור עליו ולכבדו. נפשי 
מלאה
תחושות, רגשות ומחשבות. על היחסים המורכבים בין האדם, הצומח ובעלי 
החיים. על יופיו
של דבר, הנמצא בשיא בשלותו. על החיים ועל המוות. על זמניות כל פרט 
ונצחיות הבריאה.
על פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך.

את דרכי מלווה מבטו של גבר מיוחד במינו שזכיתי לפגוש, רחש עלים, וגופו החומק של שועל.

20160901_112648

20160907_112810

20160902_131532

חזרה למחשבות

 

 

Comments are closed.