זיווג בין גבר לאשה כמהות העמוקה ביותר של הקיום על פי הקבלה

אני לומדת ארבעה שיעורים על זכריות ונקביות בספר הזוהר עם אברהם לידר. בשיעור הראשון למדנו
על איילת השחר. האילה המעניקה מזון לכל בעלי החיים. האוספת אותו בהחבא ביום, נגלית בלילה,
ומעניקה אותו עם שחר. זו שאינה חוששת ללכת להר החושך, לעבור ממנו להר האור, מלווה בנחשים
המתקוטטים זה עם זה. זו שיכולה להכיל את המריבה ולהפיק ממנה מזון. זו שגועה בכאב כשהיא
ערה לצמא בעלי החיים, וגורמת לגשם לבוא לעולם. זו שכשהיא יולדת וגועה בכאבה, לוחך נחש את
אבר מינה ופותח אותו, ואז יוצא מגופה דם. כשהוא לוחך את ערוותה בשנית יוצאים ממנה מים מרווים
ונוצרים חיים.

בשיעור השני המשכנו ללמוד על לידת האילה. יצאנו מתוך הפסוק בתהילים כט’ – קול ה’ יחולל איילות
ויחשוף יערות. קולות הלידה של האילה הנתונה בציריה, 70 קולות, כמספר הקולות המהללים את האל
בתהילים, כמוהם כקולו של האל, והם מחוללים את הלידה. הלידה היא כאבים היוצר קול. קול הסבל
הוא קולו של האל. הוא שמאפשר בריאה של חיים חדשים, והלידה היא סוג של מחול. המחזה אינו
מתרחש רק בין האל לאילה. הנחש נמצא שם, חושף יערות, כשם שקול ה’ עושה זאת. מאפשר לאבר
מינה של האילה להיפתח, וללדת.

הנחש, אינו צופה יחיד במחזה. בהיכל הקודש של אלוהים, שם מתרחש האירוע, נמצאות גם החיות,
שהאילה דאגה להן. הן רואות את המתרחש, ואומרות לה כבוד, ככתוב ביחזקאל ג’ – ברוך כבוד ה’
ממקומו.

זה קורה בחודש ניסן, חודש האילה. האילה מתגלה, מתעצמת, ויום לפני פסח, ב – 14 לחודש, היא
יולדת. כך מקבילה קריעת ים סוף מתוך מצרים לפתיחת תעלת הלידה, והולדתו של עם חופשי, על
כאביה והקולות הנלווים לה, מקבילה להגעת יצור חדש לעולם.

ההיכל הוא ההיכל העליון הפנימי, שבו מתקדש הכל. יתכן שהוא המקום הרוחני ביותר בנפשנו. יתכן
שהוא הרחם, היוצרת חיים. זו הקשורה לרחמים ואהבה. יתכן שהוא היכל הקודש בבית המקדש או
כל מקום שבו נוצר חיבור בין גבר לאשה. קודש הקודשים הוא רחם השכינה, ובו מקדשים את מה
שראוי שיקודש.

הטקס מתחיל בפתיחה של שערים. מפתח סתום, סתום במובן של מה שאינו ניתן להבנה על ידי
המחשבה, פותח שער לכיוון דרום. הוא יוצר את השער ופותח אותו. הכהן הגדול נכנס מפתח זה,
מוכן בבגדיו, ומתעטר בעטרת כתר של קדושה. הוא לובש חושן ואפוד. על ציץ מצחו כתוב קודש
להוויה, ויש לו 70 פעמונים ורימונים. הוא לובש ארבעה בגדי זהב וארבעה בגדי לבן. על מצחו
מנצנצות 42 אותיות לוהטות. אותן אותיות המתחילות את המילים בתפילת אנא בכוח. ההיכל מאיר
באורות עליונים באמצעות הכהן הגדול.

המפתח מסתובב שוב, ופותח פתח בצד צפון. אז נכנס לוי, המעשר של יעקב, אותו הפריש לאל.
ללוי יש כינור בן 10 מיתרים. הוא מתעטר, מסובב את המפתח, ופותח שער אחר שישנו באמצע.
אז נכנס העמוד של המזרח, מעוטר ב- 70 עטרות, בארבע אותיות שהן שתים עשרה, ובגילופים
של 270,000 עולמות. הוא מתעטר בעטרות מסוף העולם ועד סופו. העמוד הוא ישראל, והוא החתן.
הוא עמוד השדרה הנגמר בספירת יסוד. הוא הצד הזכרי, אבר המין הגברי.

שוב מסתובב המפתח, הפעם בלי לומר היכן זה קורה, ופותח עבור העמוד את כל השערים הגנוזים,
המקודשים, הטמירים. הוא מתקדש בהם. הוא עומד שם כמלך, מתברך בברכות, מתעטר בעטרות.
אז נוצר חיבור בין הכל לכל. הכהן, הלוי וישראל מתחברים לחיבור אחד, מתעטרים בעטרותיהם,
ומעוררים את העמוד, החתן או אבר מינו, בקישוטיו.

אז מתעוררת החיה, היא האילה. היא ממעיטה את עצמה מתוך אהבת השיר, לאט לאט, עד שהיא
נעשית נקודה אחת. פעולה זו מזכירה את המהות הנקבית של הלבנה, המתמעטת ומתמלאת במהלך
החודש. כן היא מהדהדת את בריאת העולם על פי הקבלה. צמצום האל את עצמו, כדי שלא ימלא את
כל העולם, ויצירת מרחב בו יוכלו להיברא הדברים.

בן לוי אוחז באילה הקטנה באהבה, שמאלו תחת ראשה, וימינו מחבקת אותה. ההתקטנות שלה,
המקוממת אולי אותנו, נראית במבט עליון גדלות עליונה. אז מעיר אותה גם הכהן הגדול, אוחז בה,
ומחבק אותה. כיוון שהיתה מוכנה להקטין את עצמה, הם יכולים להרים אותה מעלה, והיא יושבת בין
הלוי לכהן הגדול. עתה, יכול העמוד העומד באמצע להתחבר אתה באהבת הנשיקות, באהבת החיבור
האחד, ככתוב – ויישק יעקב לרחל. הם דבקים זה בזו, עד שהיא לוקחת, כראוי, את נפש העינוגים.

בשעה שהיא מגיעה לסיפוקה, ומתענגת כיאות, מתכנסות כל החיות, וקוראות מתוך ההיכל הקדוש –
כבוד, כבוד, כבוד. בו בזמן, אומרים בהיכל הקדוש אבא ואמא – מקודש, מקודש.

האיחוד הוא מקודש. הגבר היודע אשה מקדש אותה, והיא כורתת אתו ברית. גם קידוש הלבנה כמה
ימים אחרי תחילת חודש הוא תהליך דומה, המקדש את החודש כולו. בראשית החודש מתמעטת
הלבנה. כאשר היא מופיעה אחרי כמה ימים, ומתחברת לשמש, היא מתחילה להתפשט אט אט
ולהתמלא מכל צדדיה. אז היא מתקדשת. 

התלמוד ער לקושי בהקטנה עצמית, ובמסכת חולין, דף ס/ב, מתווכחת הלבנה עם האל, על כך שעליה,
בניגוד לשמש, למעט את עצמה. הוא מנסה לפייס אותה בהפנותו את תשומת לבה לכך שהיא, בניגוד
לשמש, נראית גם ביום וגם בלילה, אך אינו מצליח להפיס את דעתה. הוא מזכיר לה שעל פיה נקבע
לוח השנה העברי, אך גם זה אינו מרגיע אותה. לבסוף, מביע האל חרטה על שכך עשה, ומנסה לכפר
על מעשיו.

ניתן לומר שכנסת ישראל היא הירח, והאל הוא השמש. ניתן לומר שהירח הוא השכינה. עלינו לזכור,
שבהיבראם, כונו גם השמש וגם הירח, המאורות הגדולים, ושחזון אחרית הימים הוא שני מלכים
המשתמשים בכתר אחד. יתכן שהאילה היא האשה האידיאלית, והגבר גומל לה באהבתו ובקדשו
אותה. כאן הוא נקרא עמוד, והיא נקראת חיה.

הזיווג של שניים, שונים זה מזו, אך שווים בערכם, בורא הכל. שמיים וארץ, איש ואשה, פנים וחוץ,
חומר ורוח.

המונותאיזם אינו יחיד, אלא אחדות. שניים שנעשים אחד. אחדות ההפכים. התנועה המתמדת בין
נפרדות וריבוי לבין אחדות.

וכמה יפה בא הדבר לידי ביטוי במשפט שגם בו יש קול – כגעיית כאב, כנגינת כינור בן עשרה
מיתרים, ובקשה להישמע. ויש בו את אלוהים בלשון רבים. ויש בו את הפיכתם של הרבים לאחד.
שמע ישראל, ה’ אלוהינו, ה’ אחד.

במהלך השיעור הרגשתי שאני זוכה לצפות במחזה נפלא. גבר ואשה מתקדשים באהבתם. בגדים
מלאי יופי. אורות לוהטים ומנצנצים מתוך אותיות המנסות לתאר את המופלא. שערים לא ברורים
נפתחים בעזרת מפתחות סתומים. קולות געיה של כאב, וקול נגינה של כינור. מקהלת חיות
הקוראות כבוד, כבוד, כבוד בעת העונג, ואב ואם, הנותנים מקום למיניות בניהם, ואומרים בעת
הזיווג  – מקודש, מקודש. הקטנה שהיא התעצמות. חיבוק, נשיקה וחדירה. חיבור בין גבר לאשה
שיש בו חיבור בין חלקים שונים בעם – כהנים, לויים וכנסת ישראל. חיבור בין ירח לשמש, חושך
ואור. איחוד בין אילה המסמלת נתינה ונחש המסמל ערמומיות ופיתוי. חיבור כל מה שיש עם כל
מה שיש, והיותם חלק מן האחד השלם.

יופי מפעים, אירוטי, עמוק.

סיפור האילה בספר הזוהר כמשל לטיפול פסיכולוגי

מנדלה – קטע קולי המתייחס לנקודה אחת קטנה כמקור כל הדברים

עלילה – שיר על חיבור מיני ברוח הקבלה

חזרה למחשבות

 

Comments are closed.