תערוכה במוזיאון גוגנהיים בבילבאו
כשבקרנו בברצלונה, והתפעלנו פחות מכולם מעבודותיו המצועצעות של גאודי, ראיתי בפתח סוכנות
נסיעות צילום של מבנה מדהים ביופיו. את המבנה הזה אני רוצה לראות, אמרתי. נכנסנו לסוכנות
הנסיעות ושאלנו מהו המבנה המצולם. זהו מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, אמרו לנו. היינו אמורים לנסוע
למוזיאון גוגנהיים ממילא. ראשית, כי בזמנו, התפעלנו מהמודרניזם בעבודות שראינו במוזיאון
גוגנהיים בניו יורק. שנית, כשקראתי על בילבאו, חיבבתי את ההערה, שהספרדים מכנים בינם לבין
עצמם את בילבאו הנידחת בשם – חור התחת. יופיו של המבנה סילק ספקות אחרונים, שנבעו
מהדרך הארוכה בין ברצלונה לבילבאו. נסענו.
הדרך היתה אכן ארוכה, אך די היה ביופיו של המבנה, שתוכנן על ידי האדריכל הגאון פרנק גרי, כדי
להצדיק אותה. חומרים, צורות וגוונים, בשילוב היוצר תחושה של עוצמה, תנועה והרמוניה אל מול
השמיים. קנינו כרטיסים ונכנסנו. ברחבת הכניסה נראה מראה יוצא דופן – פתח של דלת מכוסה
וילון שחור, וטור ארוך של אנשים, העומדים בתור כדי להיכנס אליו. שומר, שעמד ליד הפתח
איפשר כל פעם לקבוצה קטנה של אנשים להיכנס. ניסינו לברר אם הממתינים יודעים מה יש בפנים,
אבל איש לא ידע.
חכינו דקות ארוכות עד שנכנסנו פנימה. כשנכנסנו, קבוצה של אנשים, נתקלנו במסדרון ארוך וצר,
ולו תקרה נמוכה, קירות ריקים, ושטיח מקיר לקיר. התחלנו ללכת בשקט בשורה לאורך המסדרון.
מפעם לפעם פנתה הדרך בחדות לכיוון אחר. היא היתה ארוכה, אבל כולנו היינו סקרנים לדעת
לאן תוביל, והמשכנו ללכת בשקט לאורכה. לאחר דקות של הליכה, הגענו למה שנראה היעד.
התרחבות של המסדרון לתא קטן, בעל קירות סגורים מכל צדדיו, קצה הדרך.
מה יהיה עכשיו? הצטופפנו בחדרון, ממתינים דרוכים למה שיתרחש. האם יתחיל עתה מיצג אמנותי
כלשהו? האם נשמע קול שידריך אותנו מה לעשות? האם יצא מישהו מפתח נסתר לקראתנו? האם
ייפתח אחד הקירות ונראה מה נמצא מעבר לו? אבל דבר לא קרה. כמה דקות עברו עד שהחל האדם
הראשון לנוע בחוסר נוחות. מישהו אחר צחק צחוק נבוך. שלישי העלה ספק אם משהו עומד לקרות
בכלל. אנשים נוספים אמרו, שזה לא יכול להיות, והציעו להמתין בסבלנות. לקח עוד זמן מה עד שהבנו
זאת כולנו – דבר לא עומד לקרות.
או קיי, צחקנו על עצמנו ועל ציפיות השווא שלנו – חוזרים. מאוחדים בלי מילים בתחושה שעבדו עלינו,
ועם זאת מנוחמים, מכך שזה קורה לכולם ושום דבר נורא לא קרה, התחלנו לחזור. היתה זו אותה דרך,
והיינו אותה קבוצת אנשים, אך התנהגנו אחרת. הדרך השקטה הלוך, ההמתנה המשותפת, האכזבה,
וההחלטה של כולם לחזור, יצרו חיבור בין האנשים, ועתה נשמעו בינינו קולות צחוק ושיחה.
בלכתנו הפעם, היינו משוחררים ומאוחדים יותר. אחד תופף על הקירות הצרים בלכתו. אחרים
נענו לו, והחלו לשיר או לרקוד לקצב התיפוף. מישהו נוסף התבדח, חוסם את הדרך לכל הקבוצה
בחיוך, מנסה להתנות את המעבר בתשלום. מודעים, מי פחות ומי יותר, למשמעות העמוקה של
מה שמתרחש, צחקנו כולנו. וכשיצאנו מן הפתח, ונתקלנו במבטים הסקרניים של הממתינים בתור
להיכנס, לא ענינו לשאלתם מה קורה שם בפנים, אך ניתן היה לראות בפנינו ובשפת הגוף שלנו,
שנהנינו.
ואם לא די בכך, אחר כך, כשעלינו לקומה השניה, ראינו במעין מרפסת, שמה שנראה מלמטה תקרה
אטומה לאורך מסדרון, ניתן לצפייה מלמעלה, על ידי מי שמביט באנשים ההולכים בדרכם.
האם אפשר לדעת מה עומד להיות בדרך הזו, שאנו קוראים לה חיים, או שאנו יוצאים לדרך ואף
הולכים בה, בלי לדעת מה יהיה במהלכה ומה בסופה?
האם אכן אין דבר בסוף הדרך? והאם זה משנה מה יש בסופה?
האם אי אפשר להבין מלכתחילה, שאנו, האנשים הנפגשים בדרך, הם מה שיש, ושעלינו פשוט
להיות שם, חמים ותומכים, זה למען זה, כדי לשנות לחלוטין את הרגשתנו במהלכה?
והאם עלינו לדעת, שאי שם, למעלה, יש מי שמביט בנו ורואה את דרכנו, כדי להיות כאלה,
או אפשר פשוט להיות כך מלכתחילה?
כשהייתי ילדה, אהבתי לבוא למיטה שבה נח אבא שלי, ושם, בדרך כלל על גבי נייר שכבר נכתב
עליו, היינו משחקים קשקוש. האחד היה מצייר קשקוש על הדף, והשני היה משלים אותו לציור
בעל משמעות. כשלמדתי כבר לצייר משהו, הוסיף אבי כלל נוסף – עלי להשלים את הקשקוש
לציור בכמה שפחות קווים. כך לימד אותי אבי את אחד העקרונות שמלווים אותי עד היום –
אמנות, פירושה להביע כמה שיותר בכמה שפחות.
זהו בדיוק, סוד קיסמה בעיני של התערוכה שראינו. תערוכה שלא מוצג בה שום דבר, וכמה הרבה יש בה.
אותה דרך, אותם אנשים, וכמה היא שונה כשכבר מבינים.
גאוני.