תערוכה בפריז

כשהציג איציק בסלון הסתיו בנמל יפו את פסלי האור שלו, ידענו שאין זה אלא פתיח. כחודש וחצי אחרי התערוכה בארץ, מתקיימת תערוכת החורף  Les Hivernales בפריז, ואיציק, יחד עם ישראלים נוספים שהציגו בתערוכה, חלם להציג גם בה את פסליו.

כדי להפוך את הפסלים נגישים יותר גם לאנשים המעונינים לרכוש פסל אור לקישוט ביתם, ולהוזיל עלויות של משלוח, ויתר איציק על פסל האשה הגדול שהציג ביפו, והחליף אותו בפסל יפהפה של נעל עקב צבעונית. גם את פסלו  אצבעות של אור יצר בגרסה מוקטנת. הוא צרף אליהם את חמסה, עולם פנימי, ואינטימיות, וכך יצר עולם בזעיר אנפין של צורה, תנועה וצבע, הנוגע בחפצים, סמלים, רגשות ויחסים. העובדה שהתערוכה התקיימה בחנוכה, חג האורים, הוסיפה נופך משמעות נוסף.

כל מי שספרנו לו על נסיעתו, התעניין אם אצטרף. להפתעתם  עניתי שכנראה שלא. איציק נוסע לשבוע. יומיים לפני התערוכה יהיה עסוק במציאת מיקום מתאים באולם התערוכה, בחירת מערך נכון שבו יונחו הפסלים, והתקנה. אחר כך יהיה בתערוכה מבוקר עד לילה, כדי ליצור קשר עם אמנים, מבקרים וקונים אפשריים. לא נוכל לטייל, קר בפריז, הנסיעה עולה על ימי עבודה שלי ועלותה יקרה. נראה היה שאוותר.

אבל בבוקר ליל הנסיעה של איציק לפריז ביטלו מטופלים כמה פגישות בגלל חנוכה, והצלחתי להעביר אחרים לשעות שהתבטלו, דבר שאיפשר לי יומיים אחר כך להיות פנויה מעבודה. ראיתי בכך הזדמנות לבדיקה נוספת של החלטתי. האפשרות להחליט לנסוע לכמה ימים אתגרה את נטייתי לא לבזבז כסף, אפשרה לי להוכיח לעצמי שאוכל לנסוע, להסתדר בדרכים ולחזור לבדי, והעניקה לי אפשרות להגשים פנטזיה לנסוע אל הגבר שלי בארץ אחרת.

ביום הנסיעה עבדתי עד תשע בערב. אחר כך ארזתי מעט בגדים וכלי רחצה במזודה קטנה. הספקתי לישון שעה, לפני שיצאתי לקראת שתיים בלילה לתחנת הרכבת. גשם שוטף ירד, ובתוכו שטה המכונית הישנה, מגביה חורקים. לפני עמד מסע לא קל. טיסה לאיסטנבול, המתנה של שלוש שעות, טיסה לפריז, ונסיעה שכוללת כמה החלפות של רכבות, עד שאגיע למחרת אחר הצהרים לאולם התערוכה בשכונה בפאתי פריז, אבל מלאת תחושת הרפתקה גנובה, הייתי מאושרת.

לאורך הדרך, מול אתגרים כרכישת כרטיסים בצרפתית במכשיר, מציאת מיקום הרציף ברכבת הבאה במבוך הרכבות של פריז, גילוי כי הכרטיס שקניתי לא מספיק להגעה למקום שאליו היה עלי להגיע, היו שם אנשים. האיש שעזר לי לקנות כרטיס במכשיר האוטומטי בנמל התעופה. הבחור שאימץ אותי עם מזוודתי, מספר לי כשאמרתי לו שאסתדר, ושילך כי הוא בטח ממהר לעבודה, שהוא כבר בעבודה, כי הוא עובד הרכבת, והלך אתי בשבילים המסובכים של תחנת המטרו אליה הגעתי. הוא הראה לי לאן לגשת, ונכנס עם כרטיסו כדי להמשיך ברכבת אחרת. אבל כשראה שאינני מצליחה להיכנס עם הכרטיס שלי, חזר, דבר שהיה לא קל, נכנס אתי למשרד התחנה, בקש מהפקידה שתנפיק לי כרטיס שיאפשר לי להמשיך בלי לחזור את כל הדרך למעלה, לדלפק מכירת הכרטיסים, וזו סרבה לקבל ממני תשלום עבור הכרטיס.

כשיצאתי מתחנת הרכבת, באזור בו התקיימה התערוכה, קראתי בלבי לרחוב שאליו הגעתיrue de   Paris רחוב לוינסקי. זרים רבים הסתובבו ברחוב, שבו חנויות בגדים נוצצים, דוכני שוארמה ורהיטים בנוסח רחוב הרצל. כשהגעתי לכתובת התערוכה היו כל הדלתות סגורות. צלצלתי לאיציק. הוא אמר לי שהכניסה היא מרחוב צדדי, שאכנס, והוא יבוא לקראתי. מצאתי דלת, שכדי למנוע את טריקתה הונח פטיש בינה לבין המשקוף, פתחתי אותה, ונכנסתי. להפתעתי גיליתי אולם יפה ובו ציורים גדולים ואיכותיים ופסלים יפים מסודרים בקומפוזיציה נכונה. כשהופיע מולי גם איציק, עם תלתליו הארוכים ועיניו החמות, ידעתי שהגעתי הביתה.

בערב הראשון היינו אמורים לישון אצל בת דודתו של איציק, בשכונה בקצה השני של פריז. כיוון שהוא לא סיים את התקנת הפסלים, החלטתי לנסוע לשאנז אליזה, כדי לשוטט קצת, ולקנות לה ספר. שוב ירדתי למטרו, ונסעתי לשדרה המוארת לקראת חג המולד. אנשים רבים הסתובבו בה למרות הקור, נושאים שקיות מעוצבות של חנויות  בגדים  יקרות. כמה אנשים ששאלתי, לא ידעו לומר לי איפה יש חנות ספרים. לבסוף נכנסתי לחנות משקפיים, שם ידע המוכר לומר לי איפה יש חנות כזאת. קניתי תרגום לצרפתית של אשה בורחת מבשורה של דוד גרוסמן, שוטטתי עוד קצת, ונסעתי חזרה לתערוכה. התחלתי להרגיש עייפות, ועצב נחת עלי למראה תרבות הצריכה האינסופית. גם במטרו חשתי עצב למראה האנשים הרבים, שעזבו את ארצם על נופיה, אקלימה, שפתה ותרבותה המוכרים, ונפרדו מבני משפחה וחברים, כדי לחיות בפריז ולהרויח קצת יותר כסף. אנשים אחרים ישבו או עמדו ברכבת, לא מתבוננים סביבם, מבטם נעוץ במסך האייפון  שלהם.

למחרת בבוקר יצא איציק מוקדם כדי לסיים את התקנת פסליו, ואני נשארתי לישון במיטה הרכה, בביתם החמים של מארחינו. אחר כך נסעתי למרכז פומפידו לראות תערוכה של סלבדור דאלי. איציק חבר אלי, ולאחר עמידה בתורים ארוכים מאוד, נכנסנו לתערוכה. עבודותיו של דאלי  גאוניות, מיניות, ומלאות רבדים, שאינם מתגלים למבט שאינו משתהה על כל יצירה, ובוחן אותה לפרטיה.

נצמדתי מוקסמת למדריכה גרמניה מבוגרת, שבארה לקבוצת גרמנים את ציורו – המאונן הגדול. היא סיפרה בגרמנית על הציור, מראה מה נראה בו כשמתבוננים בו מנקודות ראות שונות לאורכו ולרוחבו, רואה בציור העין העטורה ריסים אבר מין נשי, מפנה תשומת לב לחרק הענק ולמשמעותו, לאדם  קטן ובודד בקצה הציור, לאברי מין חבויים, ולשילוב המרתק בין תשוקה חרדה ואשמה, המבוטא בו. הקשבתי לה מהופנטת מהשפה, מאופן הדיבור האיטי כמו סיפור לפני השינה, ומעוצמת המיניות, שהתגלתה לי אט אט בציור עצמו.

בחדר אחר ישבו אנשים על ספסלים מוארים ועל  שטיח רך, רואים את דאלי עצמו בסרט וידיאו. הוא דבר על עצמו ועל רעייתו מתוך גדלות, משך את שפמו בקצותיו, עשה פרצופים. ישבתי על הרצפה, והתבוננתי בסובלנות שבה מקבלים אנשים את שגעונו של האמן, כאשר הוא מוכר כאמן גדול. איציק הניח את ראשו על רגלי, מביט בשכיבה על הצד בסרט. לאט לאט הפך ראשו כבד יותר כשנרדם, עייף ממאמץ ומציפיה. צפיתי עוד כמה דקות, הערתי אותו בעדינות, ויצאנו לקחת את המזודות מאולם התערוכה, להגיע למלון הדירות הצנוע ששכרנו, מרחק עשר דקות הליכה ממקום התערוכה, להתרחץ, להתלבש יפה, ולצאת לערב הפתיחה.

באירוע הפתיחה בא בן דודו של איציק לבקר אותנו. פה הצביע על שרה לשעבר, שם על אדם צעיר שהוא שר בממשלה הנוכחית. גם שגריר ישראל בצרפת הגיע, ומסתבר שאשתו מציגה צילומים בתערוכה. התבוננתי באנשים הנלווים לכל אחד מהאנשים הנמצאים בעמדות מפתח, נדחקים להצטלם איתם. שמחתי כל כך על אופיה השונה של עבודתי.

לקח לי זמן להעיז ליצור קשר עם המבקרים בצרפתית. לספר לאמנים אחרים שהציגו בתערוכה ולמבקרים שהתענינו, על המחשבה העומדת מאחורי פסליו של איציק. על בחירת הפרספקס כחומר גלם בגלל היותו שקוף, צלול, נטול צבע ולכן יכול להעביר צבעים רבים דרכו, מסמל את היותו של האדם תלוי בחומר אך נכסף לרוח, ונמצא תמיד בין אדמה לשמיים. דברתי על עושר הצבעים שבחיים, ועל התנועה של אור וצבע כמסמלת את ההשתנות המתמדת של הכל.

אחר כך פרטתי את אפיוניו של כל פסל.

אצבעות של אור – מסמלות את התנועה האינסופית והרב כיוונית של אור וצבע. אותנו כחלק אינטגרלי ממשפחת האדם, ועם זאת, כפי שמראה המגן דוד המופיע בפסל מפעם לפעם, את יחודנו בכל זאת, כיהודים וישראלים.

עולם פנימי – מסמל את הפער ואת ההשלמה בין חוץ לפנים. מסגרת ריבועית בחלק החיצוני, מערבולת סערה בחלק הפנימי, ותנועה מתמדת משפיעה הדדית, של גוונים.

אינטימיות – מורכב משני גופים, כדור וקוביה, נקביות וזכריות, כשדווקא  הנקביות היא שחודרת בו לתוך הזכריות. לכל גוף  מאפיינים יחודיים של צבע, כיוון תנועה וקצב התחלפות הצבעים. השילוב החובק ביניהם  הוא שלם, שעולה על סכום חלקיו. כיוון תנועת האור מלמטה למעלה מבטא את הרעיון, שבקשר קרוב, על כל צד לרומם את האחר.

סטילטו – נעל עקב נשית כפטיש, ואנו הנשים, כסינדרלות, הנמצאות בהמתנה בלתי פוסקת לבואו של  נסיך.

חמסה – חמסות רבות המונחות זו לצד זו, בסדר גודל עולה ואחר כך יורד, יוצרות יחד צורת עין. ביטוי  לכך, שאם נוכל לחיות זה לצד זה, יהודים וערבים, באופן נכון, נוכל ליצור מבט נכון על האופן בו  צריכים בני אדם לחיות בעולם זה עם זה.

רגע מרגש נוצר כשהסברתי על החמסה לאחראי על האמנות באזור בו התקיימה התערוכה ולמפיק התערוכה, שניהם יהודים. מפיק התערוכה, סיפר על נסיונותיו  ליצור התקרבות בין הקהילה היהודית לאימאמים מוסלמים, ובאותה נשימה סיפר על שלושים ילדים, שנהרגו בשואה באזור בו התקיימה התערוכה. הוא מתכוון להקים מוזיאון שינציח את זכרם במקום בו היה בית כנסת שנחרב. איציק הציע לו להעניק למוזיאון שיוקם, נר זכרון מאיר שעיצב ועליו סמל הטלאי הצהוב. המפיק בקש שאיציק יחרוט על לוח את שמם של הנספים, וכשאיציק הסכים, פרץ בבכי, כשאיציק דומע בעקבותיו.

שיחות מענינות נוספות נוצרו עם אנשים. על הסברים על יצירות אמנות כתורמים לחווית הצפיה בהן, או כמפריעים לצופה ליצור את הקונוטציה האישית שלו  ליצירה. על דמיון ושוני בין אמנות לבין שירה. על אמנות כעולם של פילוסופיה ושל יופי, ועם זאת, כעולם שרבים בו השיקולים המעמדיים, של מה שנחשב ומה שלא נחשב.

גשם דק ירד, כשנפרדתי מאיציק בשבת בבוקר. הוא הלך לתערוכה, ואני עמדתי לצאת שעתיים אחר כך, לדרכי הביתה. ירדתי למאפיה הסמוכה למלון, קונה בה בפעם האחרונה, קרואסון חמאה ובגט דגנים כהה ופריך. חזרתי לחדר לאכול ארוחת בוקר, ולהכין לי צידה לשעות הרבות של הדרך. בגט עם גבינת שמנת וחתיכות פלפל אדום. תפוח קשה, עסיסי ומתוק.

לקראת אחת בלילה הגעתי הביתה. בשמונה בבוקר, מלאת חוויות ועייפה,  כבר נכנסתי לקליניקה ליום ארוך, מפוצל, של עבודה עד תשע בערב. כשקטרתי, אמרה לי בר בתנו, צוחקת  – החיים שלך דבש וסילאן. היא לא יודעת עד כמה צדקה.