נכתב בעקבות חופשה בגרנובל וולמורל, צרפת ינואר 2015
שנת 2015 החלה בשבועיים קשים. איציק עבר הליך של ריסוק אבנים בכליה. אחרי ההתאוששות
הראשונית החלו כאבים קשים, חום, צמרמורות ואשפוז חוזר בבית חולים. בתוך ההתמודדות
והדאגה זכרנו, חוששים אם נוכל, שלקראת סוף החודש אנו אמורים לצאת לחופשת השלג השנתית
שלנו בצרפת.
תכננו לטוס לז'נבה, ולשכור מכונית בצד הצרפתי, הזול יותר. לנסוע לגרנובל לשלושה ימים, שם
נגור בדירה קטנה ששכרנו, ננוח, נאכל אוכל טעים ונשוטט בעיר. אחר כך נמשיך לקלאב מד Valmorel.
איציק יצטרף לקבוצת גולשים ויהנה מסקי. אני אצטרף לקבוצת טיילים, ארחיב את מגע הנעליים
עם השלג באמצעות סוליות מיוחדות – raquettes, ופעמיים ביום נצא לצעידה של שעתיים – שלוש
בשבילים לא סלולים בשלג. נאכל הרבה וטוב. בערבים נרקוד ככל שיהיה לנו כוח אחרי המאמץ הגופני
הממושך. אם נרצה, נהיה רק שנינו זה עם זו. אם נרצה, נשוחח עם עוד אנשים מארצות אחרות באנגלית
או בצרפתית.
כשבועיים לפני החופשה נרעדה צרפת. מחבל נכנס למערכת העיתון הסטירי Charlie Hebdo, והרג
שנים עשר אנשים, על שהעזו לצייר באור קריקטוריסטי את הנביא מוחמד. למחרת ביצע מחבל אחר
פיגוע ירי במהלכו נרצחה שוטרת. יום אחר כך ביצע אותו מחבל פיגוע מיקוח במרכול כשר בערב שבת.
הפיגוע גבה את חייהם של ארבעה בני ערובה נוספים לפני שנורה המחבל. צרפת סערה על הפגיעה
בחופש הביטוי ועל ההרג. אנחנו תהינו, מה תהיה השפעת האירועים על התנהגות הצרפתים כשניסע
לשם כלפינו. האם יבינו יותר מה אנו עוברים כישראלים מול הטרור, או אולי ההפך, יראו אותנו
כמי שאחראים, ולו באופן חלקי בגלל מדיניות ממשלתנו, לעליית הזעם המוסלמי.
נרגשים יצאנו לז'נבה בטיסת Easy jet, כדי להמשיך משם לגרנובל. לאחר הנחיתה לא היתה הדרך
קלה. תהליך שכירת הרכב ארך זמן רב. לקח זמן עד שהובאו שרשראות השלג, ששכרנו למקרה
שיהיה צורך לשים אותן על הצמיגים, אם תידרש נהיגה בשלג כבד. היה עלינו להימנע מלהכנס
לדרכים ראשיות בשוויץ, כי שוויץ דורשת תשלום של עשרות יורו כדי להכנס אליהן. בכביש האגרה
הצרפתי, אליו נכנסנו כדי לחסוך זמן ולהגיע, נלחצנו מול שלטי t, שחשבנו שדורשים שיהיה לנו
כרטיס תשלום מקומי שלא היה לנו, והופיעו בכל המסלולים. לבסוף הבנו, ששם, אנו לוקחים
מהמכונה את הכרטיס המראה ששם התחלנו את הדרך.
בינתיים החשיך, בחוץ היה קר, וכשהגענו עייפים ורעבים לגרנובל, התקשינו למצוא חניה ליד
הדירה הקטנה ששכרנו. טוב היה להגיע אליה עמוסי מזוודות, ולמצוא אותה חמימה. תומא,
אדריכל שהפך את הדירה הקטנה למקום מזמין, קבל אותנו במאור פנים. לבקשתנו סימן על
המפה מסעדות בסביבה ומוזיאונים לאמנות בת זמננו, אמר שהוא נוסע מחר בערב לבריסל,
ביקש שכשנעזוב נשאיר את מפתחות הדירה בתיבת המכתבים, ויצא אל הערב הקר.
יצאנו למסעדה ויטנאמית סמוכה. האוכל היה מוזר ופושר, אך בעל המסעדה היה אדיב, וניסה
לעזור לאיציק להדביק, מעט ברישול, את משקפי הקריאה שלו שנשברו. טוב היה לחזור לחדר
החמים ולצנוח למיטה. מחר, מיד אחרי ארוחת הבוקר נצא לקנות לאיציק משקפי קריאה חדשים.
אחד הדברים האהובים עלי הוא יקיצה טבעית. לישון עד שנתעורר. להיות עוד במיטה לאחר היקיצה
יחד, קרובים. לקום בעצלתיים. לעשות אמבטיה עמוקה וחמה. אחר כך להתלבש, ולצאת אל הבוקר
הקר כדי לחפש מקום לקנות בו מצרכים לארוחת בוקר. באגט כהה ופריך, קרואסונים, גבינת שמנת
מתובלת, ירקות טריים, ביצים, חלב לקפה, עוגיות. אחר כך לחזור אל הדירה הקטנה המוסקת בעץ.
להכין ארוחת בוקר. לאכול במתינות, תוך תחושה עזה של המרקם והטעם של האוכל. להודות על כך
שאיציק חזר לאיתנו. להעריך את חמימות הדירה, את היחד, את היכולת להשתהות וליהנות מאוד
מהדברים הקטנים של החיים.
אחר כך יצאנו לשוטט בעיר ברגל, מתבוננים בעיר ובאנשיה. בכיכר העיר ראינו ערימה של זרי
פרחים נובלים ושיירי נרות דולקים. במקומות שונים נתקלנו בכתובת Je suis Charlie. נכנסנו
למסעדות כדי לבדוק אפשרות לאכול שם בערב. אחדות מהמסעדות פתוחות לארוחה חמה רק
בצהריים ומארחות בערב ליין, נקניקים וגבינות. באחרות, בגלל סוף השבוע לא היה מקום לערב.
בכל מקום היו האנשים נחמדים אלינו בצורה בלתי רגילה. הם יצאו כדי להראות לנו היכן ישנן
מסעדות טובות אחרות. הם שוחחו איתנו בנועם. הם סיפרו לנו על מסעדה ששמה – שבוע מתוך
שניים, הפתוחה שבוע כן ושבוע לא, וצחקו באומרם שאינם יודעים אם היא פתוחה השבוע.
כשהתפעלנו מחכמתו של בעל המסעדה, המשלב בין עשיה לבין מנוחה, הודו בחיוך בקנאתם בו.
בחנות משקפיים הוצעו לאיציק משקפי קריאה בעלי מסגרת שמרנית. הראיתי למוכר את משקפי,
כדי להראות לו שהיינו רוצים מסגרת בעלת עיצוב חדשני יותר. מוכר המשקפיים לקח אותם ממני,
התיז עליהם נוזל, וניקה אותם בממחטה. אחר כך שאל אותנו מאין אנחנו, והחל לספר לנו את
סיפורו. שמו נביל, הוא בן 54. הוא בן לאב מוסלמי, שידוע לו שכבר אינו בין החיים, ולאם מתל אביב.
כשהיה בן שמונה התגרשו הוריו. אביו עזב לאלג'יר עם אחיו ואחותו, ואילו הוא נותר עם אמו. היא
נטשה אותו, חזרה כנראה ארצה, והוא גודל בידי אנשים אחרים. אין לו קשר מאז עם איש ממשפחתו
המקורית. כשאני אומרת לו שסיפורו נוגע ללב, מתמלאות עיניו דמעות. זה היה מזמן הוא אומר. לא
חסר לי דבר. מצאתי אשה והקמנו משפחה. היום אני סבא, הוא מוסיף בגאווה. לעיתים הוא הולך
לבית כנסת ולעיתים למסגד. הוא חוגג את כל החגים היהודיים והמוסלמים. הוא מתנגד להצעתנו
לנסות לחפש בארץ את אמו. אנחנו קונים משקפיים בעלי מסגרת אדומה שהוא מציע לנו. רק אחרי
שאנו חותמים על ספח כרטיס האשראי אנחנו רואים, שבלי לומר דבר, העניק לנו הנחה ביוזמתו.
במוזיאון גרנובל אנו רואים תערוכה נפלאה של Giuseppe Penone, איטלקי, שביקור ביער ריגש
אותו במידה כזו, שמאז הוא עובד במשך שנים, סביב נושא זה. העבודה מתפרשת על פני כמה
אולמות במוזיאון, ומרחב סביב כל עבודה מאפשר להתבונן בה, להשתהות איתה, ולפנות מקום
לתחושות והרהורים. בעבודה אחת הוא יוצר ציור, המורכב כולו מקוצי עצים. באחרת הוא יוצר שני
פסלים דקים של עץ, ענפיו מלאי עדינות ותנועה. קיר אחד מלא כולו קופסאות רשת ובהן עלים
יבשים. ציור בירוק, צהוב ואדום מצויר כולו ממריחת צבע המופק מעלים מעוכים. עבודה אחרת
מתפעלת מיופיין של טבעות הגזע. עוד עבודה מראה ישר והפוך את הדמיון בין שורשי העץ לענפי
צמרתו. יפה מכל היא עבודה ובה מודבק עור גס על גבי קיר, ועליו, לרוחבו, ענף ארוך ועדין, חצוי
לשניים ומשוח בחלקו הפנימי בזהב.
לפני שיצאנו לולמורל כתבתי מייל תודה לתומא. סיפרתי לו על חביבותם ופתיחותם של האנשים
בגרנובל, ושאלתי אותו אם היא מאפיינת את תושבי המקום תמיד או מהווה תגובה לאירועים האחרונים.
הוא סבר שאכן אנשים נחמדים יותר זה לזה מאז אירועי הטרור, וציין שזאת התגובה הנכונה בעיניו,
אחדות בין שוחרי החופש והטוב בעולם מול כוחות ההרס. תשובתו עוררה בי הסכמה והתרגשות.
בצד הצרפתית נשמעו בולמורל קולות רבים דוברי תורכית. היה זה שבוע חופשת החורף בבתי הספר
בתורכיה, ורבים באו עם משפחותיהם לקלאב. בקבוצת המטיילים שלי ברכתי במאור פנים את
התורכים בשפתם, והזדהיתי כישראלית. היה זה שבוע מושלג במיוחד. שעות צעדנו ביחד, צרפתים,
תורכים, ברזילאי וישראלית, צועדים במאמץ בשלג הרך, בידינו מקלות הליכה, ופתיתי שלג נושרים
על מעילינו ועל כובעינו. מדריכי הקבוצה היו מאירי פנים וסבלניים כלפי המתקשים. אחד מהם,
פרנסואה, צירף לחלק מהטיולים את כלבתו ליונה, שהתרוצצה משתוללת משמחה בשלג, ואיחדה
את הקבוצה כולה באהבה אליה. ברגעי המנוחה היו המדריכים מוציאים מתרמיליהם באגט, גבינות
מהאזור, נקניק, כוסות חד פעמיות, תרמוס תה חם ממותק בדבש, יין לבן, ובשלג היורד עמדנו יחד
תחת עץ או בצל בית עשוי קורות, וחלקנו חמימות אנושית. לקינוח קבל כל אחד לגימת genepi,
משקה ירקרק מצמחי האזור, שתכולת האלכוהול שלו יוצרת חמימות מיידית במורד הושט.
ברגע מסוים, כשסיפר לי פרנסואה שבאפריל באים ישראלים רבים לקלאב, ואני אמרתי לו שזה
בגלל חג פסח, הצטרף לשיחה אחד מחברי הקבוצה, גבר תורכי מרשים. זה החג שבו אתם לא
אוכלים לחם, אמר. הסתכלתי בו בחיוך שואל. הוא סיפר לי שאמו מוסלמית ואביו יהודי. משפחות
שני הצדדים קיבלו אחרי תקופת התנגדות קצרה את בחירת בניהם. הוא עצמו נשוי למוסלמית
ואחותו ליהודי. יפה מכל היה בעיני השם שניתן לו – שם סבו אך גם שם האב המשותף לשני
העמים – איברהים.
באחד הימים בצהריים, התישב לידינו בקלאב גבר תורכי אחר. שמו אחמט, הוא מומחה לעניני
המזרח התיכון. היה כמה פעמים בארץ כחוקר במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב. הוא
ידוע בארצו, ומבטא בדיונים המוקרנים לעיתים בטלוויזיה התורכית את עמדותיו, השונות מהמקובל.
אנחנו נכנסים לשיחה אישית הרבה יותר. הוא מספר לי שהוא נמצא בקלאב עם בנו, ששואף ללמוד
סקי. ארוסתו היא יהודיה שדומה לי. הם הכירו כששניהם היו בהליכי פרידה מבני זוגם הראשונים.
קשה לו עם התנגדות הגרוש של ארוסתו לקשר ביניהם, ועם ההסתה שהוא מסית את ילדיה של
ארוסתו כנגדו. אנחנו נפגשים לשיחות נוספות במהלך השבוע, ונדברים להיפגש בקיץ, כשיגיע
ארצה בפעם הבאה.
אני מאושרת בחופשה. בריאותו של איציק, המאמץ הפיזי הרב, האוכל הטעים, השלג היורד, הלובן
מלא הטוהר ועוצמת הטבע, מרגשים אותי. המפגשים האנושיים בחופשה זו עוצמתיים, ומוזר ומדהים
בעיני המפגש בעשרה ימים עם שלושה גברים, שמשלבים בחייהם יהדות ואיסלם. אחר צהריים מושלג
אחד, איציק ואני לא יוצאים לגלישה או הליכה בשלג, ואנו יוצאים בבגד ים, רצים בגלל הקור, לאמבט
ג'קוזי עגול הניצב בחוץ. שרירי הגוף המכווצים ממאמץ מתרפים במים החמים, שלג יפהפה יורד
סביבנו ועלינו, ואנחנו צוחקים מאושר.
