יפן – מרחב של יופי שלו

הרהורים בעקבות מסע ביפן סתיו 2013

אולי יותר מכל דבר אחר, ימחיש את מה שאני רוצה להעביר אם אשאיר את הדף ריק. אל תוך
המרחב של יופי, אל תוך השקט שיוצר הריק, יוכל כל אחד לצקת את הרהוריו הכמוסים והעדינים
ביותר. בקצה הדף, למטה משמאל, אצייר בעדינות ענף דק, ועליו עלה ענוג, מושלם בצורתו ועם
זאת פגום מעט, חסר בנקודה אחת מעט צבע. נרגש מליטופה של רוח הסתיו, יאדים העלה רגע
לפני שהוא ניתק, וינשא מעורסל בידיה הלא נראות, עד שישכב על האדמה. הלך נפש זה הוא
הדבר שיחלתי אליו, כשבחרתי לשוב ארבע שנים אחרי הפעם הראשונה בה פגשנו אותה, ליפן.

ראשיתו של הרצון להיות ביפן הוא בכמיהה ליופי. יופי של טבע, שאינו יפה יותר מאשר במקומות
אחרים, הנערץ עלידי תושבי אותה ארץ. התיחסות עמוקה לשינוי שעובר הטבע לאורך עונות השנה.
הר פוג'י, פריחת הדובדבן, צבעי עלי הסתו. רצון להקים גנים, שככל שהם קרובים למראה של טבע
כך הם נחשבים יפים יותר. פלג מים. כמה סלעים. גוונים של ירוק. פה ושם יהיו אולי מעט פרחים,
אף פעם לא מסודרים בשורות. הזמן העובר ישפיע על הגן כשם שהוא נותן את אותותיו בכולנו. ניתן
לכך מקום. נראה זאת כחלק מהיופי. 

עתה נטייל בגן במתינות. אולי נכנס לביתן הקטן בקצהו כדי לשתות תה. נשב על הרצפה ברגליים
אסופות. נתבונן ביופים הגס, הלא מעובד עד הסוף, מתוך כבוד לחומר ממנו נוצרו, של הכלים. ניצוק
בעדינות תה ירוק  מתוך קומקום קטן אל הכוסות שאין להן ידית. נאחז כוס כששתי ידינו עוטפות
אותה. נרים אותה, מפנים את הציור שעליה למי שיושב  מולנו, כדי שיהנה מיופיו. נחוש באד העולה
מן הכוס, בחום המתפשט בכפות ידינו, בריח התה. נלגום במתינות שמים לב. למרקם, לטעם
הקצת מוזר המתפשט בפינו, לעונג הבליעה, לחמימות בחזה.

נהנה מהמסע המוזר אל האוכל ואל צורת האכילה היפנים. סוגי המאכלים הרבים המוגשים, כל
אחד בכמות קטנה, בכל ארוחה. כמה מחמצים, כמה ירקות, כמה נתחי דג, אצות, ביצה קרה, מרק,
לעיתים מעט בשר. כלי הקרמיקה  היפים, הקטנים והרבים. ההתאמה בין הכלי למאכל. תשומת
הלב לסידור של האוכל בצלחת. מחשבה על צורות, צבעים,  טעמים, מרקמים. רק האורז ניתן
במעין סיר גדול כדי להשביע את הרעב הבסיסי. כל השאר, נאסף בעדינות בידי מקלות האכילה,
הוא  אמנות ואולי שירה. בנגיסה אחת מתפשטים בפה מלוח, מתוק וחמוץ ביחד. בנגיסה הבאה
מבחינים גם בבדל של חריפות. לאוכל מרקמים מוזרים. ביס בחומר קשה מתפורר בפה לאבקה
דקה. לחלק מהמאכלים מרקם של ג'לי. זה טעים, לעיתים בלתי נסבל, אבל מה אנחנו אוכלים?
נסיון לקבל הסבר מהמקומיים נתקל בצחוק נבוך. הם לא יודעים אנגלית, ומה זה בעצם משנה?

והחומרים הטבעיים. לא בטוקיו, שהיא כרך לכל דבר, עם שלטי ניאון, צפיפות, זונות ואנשי יאקוזה,
המאפיה היפנית.  בעיירות הקטנות שבהן קדים האנשים זה לזה. נשים הולכות בצעדים קטנים.
לפני הבית יש מטר מרובע של שטח והוא מלא עציצים מטופחים. אם יש מטר נוסף שמים עליו
סלע, מתוך כבוד עמוק לעתיקותו, לתהליך הארוך של היווצרו, לעמידותו. היופי של שלטים מעץ,
שנעשו תוך הקפדה על מרקמו וצורת החיתוך הטבעיים שלו. שלטי הצפחה. הוילונות הארוגים
מבד יוטה גס. כתובות הקליגרפיה המרגשות  ביופין ובתנועה שבהן.

בערב מגיעים לריוקן. מלון שאינו אלא חדר ריק כמעט מרהיטים, ורצפתו קש – טאטאמי. בקצהו
חלון הצופה אל העץ. במרכזו שולחן נמוך, מלבני, וכמה כריות סביבו. על הקיר ציור בודד, מוארך
ועליו גם כיתוב בשפתם. על השולחן מונחים מיחם וכוסות לתה. פרי מוחמץ או עוגיה מוזרה,
עטופים באריזה אמנותית לקבל את פני האורח. השרותים  מבהיקים מנקיון. האסלה שוטפת
את שזקוק לשטיפה, ועוצמת זרם המים ניתנת לכוונון. בכל חדר מחכה לאורחים  חלוק מעטפת דק,
יוקאטה, וקבקבים, שבהם בלבד ואף פעם לא בנעליים, יתהלכו במלון. אם ירצו, הם מוזמנים לבוא
לחדר האוכל לבושים יוקאטה וקבקבים, כי כך הרי הם מסתובבים בודאי בבית, והמלון הוא ביתם
לימים שבהם הם שוהים בו. לקראת ערב יוצאו מן הארון מזרונים, יוצעו בסדינים נקיים  וייפרשו
על רצפת הטאטאמי.

בכל ריוקן ישנו אונסן – מקום המיועד לטיפוח הגוף של אורחי המקום. אתה עוטף את הגוף ביוקאטה,
נועל את הקבקבים, לוקח מגבת והולך לאונסן לטקס הרחצה. ראשית מתקלחים במקלחת פתוחה.
אחר כך נכנסים לבד או עם אורחים אחרים בני מינך, השוכבים שם בשקט מוחלט, לאמבט ענק
מלא מים חמים עד גדותיו, הבנוי על משטח סלעים. לפעמים פתוח הגג, כך שאתה שוכב תחת
השמים המכוכבים, אויר הערב מלטף את פניך, וגופך שקוע כולו בחמימות מים רבים. אתה מתנגב
במגבת הרכה. הגוף חמים ורך מן הרחצה והטיפוח, שלו ומעורר כאחד. הפה מלא חוויות וטעמים
שונים מאלה שהוא מורגל בהם. עוד לילה יורד על יפן.

והיפנים. יותר מכל מקום שבו בקרתי, היו האנשים ביפן העיקר. קדים קידה, נמנעים ממבט, מנסים
לרצות, עדינים מאוד. ליפניות רבות רגליים עקומות. הן לא תלבשנה לעולם כתפיות או מחשוף חזה,
אך כן תלבשנה חולצות מבד דקיק, חצאיות מיני רכות, החושפות את רגליהן, ותנעלנה נעלי עקב
גבוה, הגדולות לעיתים ממידתן. כמעט לכולן גוף קטן ועדין, חזה קטן, שיער חלק, שחור או צבוע
לאותו גוון חום. הן מדברות ברוך, בקול מתיילד, מרבות לאשר בהנהון ובמילים את דברי  האחר.
גם הגברים עדינים. רזים ונמוכי קומה בדרך כלל. דיבורם נמרץ וקצר, נימוסיהם מושלמים לפחות
כלפי חוץ,  והם לא מרבים לדבר.

יפן היא גם עולם מופלא של אמנות בת זמננו.  ב – Karuizawa, שעתיים וחצי מטוקיו, אנו נכנסים
למוזיאון במבנה ארכיטקטוני יפהפה המוקדש לצייר אחד – Hiroshi Senju. הוא מצייר בעיקר מפלי
מים, נפעם מהתנועה, הצלילות והעוצמה שבהם. ברוב הציורים הוא מתיז במברשת אויר פסים
לבנים על בד שחור וגדול. ציורי מפלים אחרים הם צבעוניים, ומזכירים בתחושה המדיטטיבית שהם
יוצרים בצופה את ציוריו של רותקו. המבנה, פרי עבודתו הגאונית של Yasui Hideo, חדשני, נועז
ומלא זרימה. בעוד שמבחוץ קוויו משולשים ועשויים אבן אפורה, בנויים קירותיו מבפנים זכוכית
מעוגלת, והמשוטט במוזיאון חש עטוף ברוך כתוצאה מכך. במרכז המעגל גן עצים ושיחים יפהפה,
הנגלה לעיני המסתובב בתערוכה מכל פינה. כך מוצגים מפלי המים בסביבה הנכונה להם, טבע,
והאור הנופל על הציורים משתנה לפי עונות השנה ושעות היום, בהן מבקרים במוזיאון. בסדרת
ציורים אחרת מצייר  סנג'ו איילות. שותות מים מפלג קטן. קשובות לרחש של סכנה אורבת. מביטות
בהשתאות, מלאות תום, בליל כוכבים. 

ולטפס על הר, כשעצים בצבעי סתיו וצוקים נישאים, מלווים את הדרך, יפנים מברכים בקוניצ'יווה
(שלום) את כל הנקרה בדרכם, וכמעט לעוף  בפסגת ההר מעוצמת הרוח. ואגמים רכים בהוקאידו,
האי הצפוני של יפן, מוקפים  הרים רכים, ירוקים, עטופים ערפילים, המקנים להם מראה דמוי חלום.
וילד קד קידה, בסיימו לעבור את מעבר החצייה, לנו, שעמדנו לתומנו באור אדום. ואשה, המעניקה
לנו בגלריה יפהפיה אליה נכנסנו במקרה, זוג קערות קרמיקה יפהפיות, בשומעה שאנו מישראל.
ממלמלת לתדהמתנו Old people, present, hope peace.

לו ימשיכו ללוות אותי גם כשכבר אינני שם, אותו כבוד לאחר, אותו איפוק, אותו נקיון, אותה
תשומת לב לכל פרט, אותה אהבה לטבע ולגוף.

 לו יהיה לבי גם כאן, מרחב שקט, מלא עדינות ויופי.