נכתב בעקבות שבועיים בפורטוגל סתיו 2014
אי שם ליד ספרד שוכנת פורטוגל. ארץ שלה שפה רכה שצליליה מזכירים שפות סלביות. ארץ
לחוף ים שספניה הרחיקו נדוד והיו למגלי ארצות. ארץ חקלאית המגדלת ענבים, זיתים ואלוני
שעם, ומייצרת מהם יין, שמן ומוצרי שעם. הארץ שסופריה הם ז'וז'ה סאראמגו, פרננדו פסואה,
וז'וז'ה לואיז פיישוטו. ארץ הכמיהה והעצב הקרויים סאודאד, והשירה של זמרים כעמליה רודריגז,
המנסים לבטא תחושה זו באמצעות שירה עוצמתית, מלווה גיטרות בלבד, הקרויה fado – גורל.
כמיליון מתושבי פורטוגל היגרו לארצות אחרות במהלך המאה העשרים מסיבות פוליטיות
וכלכליות. ב – 25 באפריל 1974 השתנה המשטר הדיקטטורי שהיה בה במהפכה ללא אלימות.
אות הפתיחה למהפכה היה השמעה ברדיו של השיר אחרי הפרידה, שייצג את פורטוגל
באותה שנה באירוויזיון. כוחות המורדים שמו פרחי ציפורן בקני הרובים שלהם לאות שלום,
והתושבים יצאו לאות הזדהות לרחובות ופרחי ציפורן בידיהם.
תחנתנו הראשונה היתה פורטו, עיר יפה, רומנטית, בתיה צבעוניים והיא שוכנת לשפת נהר.
זו העיר שהעניקה לפורטוגל את שמה (פורטו פירושו נמל). באזור פורטו מגדלים הפורטוגזים
גפנים מהם הם מייצרים יין פורט. המילה אופורטוניסט, המציינת אדם שיודע לנצל הזדמנויות,
מקורה בתושבי פורטו. גם המילה התורכית לתפוז פורטאקאל, מקורה בפורטוגל.
נפלא פשוט לנסוע במכונית בכבישיה היפים של פורטוגל. מעט מכוניות נמצאות בדרכים.
באזור נהר הדואורו נפרשים מלוא העין עמקים ירוקים, הנהר מנצנץ לאורך הדרך, ועל ההרים
יש קווינטות – אחוזות גדולות בהן מגדלים טרסות של גפנים ודורכים את ענביהן ליין. בדרום
משתנה הנוף. הגבעות מסביב צחיחות יותר מעשב, ועליהן אלונים, שקליפת הגזע שלהם
מקולפת, וגזעיהם אדומים. הקליפה המקולפת היא השעם. אומנם העץ שב ומגדל אותה
לאחר שקולפה חלקית, אך לא יכולתי להשתחרר מהכאב על כך שהעץ פצוע.
זוהי ארץ ירוקה עם נוף פתוח. מזג האויר נעים. הרחובות נקיים, ועצים מעטרים את צידי
הדרכים. הבתים מחוץ לעיר חד קומתיים, צבעוניים, מטופחים בדרך כלל, עם חלונות גדולים,
בצורת מלבן מוארך, וגגות רעפים. הבתים מרוהטים בטעם, בסגנון כפרי, עם שימוש רב בצפחה,
עץ, שעם וברזל. התושבים נמוכי קומה, מסבירי פנים ומשתדלים לעזור. גם בעיירות הקטנות
ישנם מרכזי תרבות ובהם מופעי תיאטרון ומוזיקה. בערים יש חנויות רבות מהרגיל וגדולות
מהרגיל של ספרים, והן גדושות מבקרים.
במלון דירות יפהפה אל מול אגם, העביר לנו בשמונה בבוקר בחור מתולתל לבוש בגדים
לבנים שיעור יוגה. הקיר השקוף שלפנינו צפה אל העצים ואל האגם. מולנו עלתה השמש.
למרות זאת היה עלינו להיפרד מהמראה, לעצום את עינינו ולהביט פנימה אל תוכנו. רק אז,
מתוך שקט, פקחנו את עינינו, ומניחים לנשימה לזרום עם התנועה עשינו את ברכות השמש.
כיוון שזו ארץ של ים, נהרות ואגמים, הם מרבים לאכול מאכלי ים. באקאלאו, דג בקלה,
פירות ים, תמנונים. הם מתבלים את מזונם בתבונה במעט שמן זית, מלח גס מן האוקינוס
האטלנטי ואורגנו. הם מרבים לאכול גבינות מקומיות וטעימות, חלקן לבנות וטריות במרקם
מתפורר, המזכירות את הגבינות המלוחות שלנו. הם מכינים עוגות טעימות, קטנות ועגולות,
מבצק עלים ועליו שכבת פודינג וניל – פאשטייאש דה נאטה.
שלוש עיירות בהן בקרנו הקסימו אותי במיוחד, שתיים מהן במרכז הארץ. Piodao, עיירה
עתיקה וקטנה, שבתיה החומים, הדו קומתיים בנויים מאבן מקומית, נישאים צפופים, כמו
צפים באוויר על גבעה. Monsanto, עיירה יפהפיה הבנויה בראש הר תלול, בנוף מדהים
של סלעי ענק, המשתלבים לעיתים בבתים עצמם, ו – Monsaraz, עיירה קטנה ועתיקה
בדרום, בנויה גם היא על הר, ולה שער. בתיה לבנים, גגותיה רעפים מעוגלים וכתומים,
סמטאות הצפחה שלה מתעקלות באופן שיוצר קומפוזיציה נפלאה של בתיה, ומכל פינה
שבה אתה משקיף סביב נפרש נוף ירוק של עמקים וגבעות מאופק עד אופק.
אבל הדבר העיקרי ממנו נהניתי בטיול אינו קשור דווקא לארץ אליה נסענו אלא לאופי הטיול.
מלבד בליסבון, עיר יפה, עתירת כנסיות וכיכרות מפוארות אך גדולה ומתוירת מאוד, נהנינו
מהשקט. מיקיצה עצלה בבוקר בלי להביט על השעון. מהשארות במיטה. מהתבוננות בחלונות
הבתים שמולנו ובחיי היומיום המתרחשים בהם. מארוחות גדולות וטעימות. מקצב איטי של
טיול. מרגעים רבים של פנאי שאפשרו התבוננות, לא רק בארץ בה טיילנו אלא גם זה בזה.
ממגע, משיחה שקטה, נינוחה. ממתן אפשרות לראות מקומות, אך גם לוותר עליהם. ממיעוט
בקורים בארמונות, מבצרים כנסיות ומנזרים.
פעמים רבות נתנו לעצמנו גם לחוש בסאודאד, אותה אווירה מלנכולית של ערגה למה שלא
יכול להיות, גם בתוכנו. בתי הכנסת בהם בקרנו היו סגורים גם בראש השנה. במופע ג'אז
אליו הלכנו, שמענו מוזיקה נפלאה של היוצר – Joao Hasselberg, שניגן ברוך ובעצב עם
מוזיקאים מחוננים, שהופיעו איתו, בעלות כרטיס, שבוודאי אינה מאפשרת להם להתפרנס
מעשייתם המוזיקלית. בשיחה עם אדריכלית בשם פאטימה, שעיצבה בפורטו מלון קטן
ויפהפה אותו היא מנהלת, סיפרה לנו שאין בפורטוגל עבודה בארכיטקטורה. היין הנפלא
חידד לעיתים את העצב וניחם פעמים אחרות.
בספרו בית קברות לפסנתרים מתאר ז'וז'ה לואיז פיישוטו, שנולד בשנה בה הפכה פורטוגל
לרפובליקה, חיי שלושה דורות של משפחה אחת, ומשלב בו את סיפורו של פרנסישקו
לאזארו, רץ מרתון פורטוגזי, שמת בשטוקהולם בתחילת המאה שעברה במהלך ריצה.
קטעים מתוך הספר משלבים תחושות פיזיות במהלך הריצה עם קטעי מחשבות, רגשות
וזכרונות, העולים תוך כדי התרחשותה. התיאורים הליריים מרגשים, ונוגעים בקורא באותו
אופן שבו נוגעת שירה.
על תחושותיו תוך כדי ריצה הוא כותב –
"קול הרוח עבר דרך האוזניים שלי כמו הנהמה שמשמיע היקום. אולי כמו הקול שנוצר
כשעוברים בתוך הזמן, כשחוצים אותו עם כל הגוף: הזרועות והרגליים חצו את הזמן,
החזה חצה את הזמן, והפנים נשאו את כל הנצח".
וממשיך לספר את מחשבותיו –
"בכל פעם שניסיתי להיזכר באחר הצהריים ההוא, שעות אחר הצהריים של אותו יום עברו
בין הענפים של עצי האפרסק והעלים הרוטטים. האור שנפרש על פני האדמה נראה כמו
דוגמאות תחרה, כמו כיסוי מיטה של תחרה. הייתי בן ארבע והיו הרבה דברים שלא ידעתי.
ישבתי."
כך ניסינו לחוות את פורטוגל. מרפים ממאמץ העשיה של חיינו, אך הולכים בטבע בשבילי
היער שמעל לאגם. נותנים לרגעים האלה בזמן לשאת את הנצח. מניחים לקרני השמש ללטף
את עורנו, לאור להשתבר בשערנו, לטעם האוכל והיין לענג את חיכנו. לתחושות פשוטות
של שמחה, עונג ועצב, למלא את ליבנו.
יוצאים כמו ואסקו דה גאמה לגלות ארצות. מביאים רגעים שהם אוצרות לחיינו שכאן.
Joao Hasselberg – To a god unknown
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |