| קראתי ספר נפלא, גאוני ומוטרף של סופר ישראלי. חוסו על עצמכם ואל תקראו בו. עשו חסד עמכם, ורוצו לקרוא בו.
זהו ספר קטן. הוא כתוב קטעים קטעים, ואין בו אף סימן פיסוק. זה לוקח קצת זמן להבין איפה מתחיל המשפט והיכן הוא נגמר. זה מרגש שאין כל הפסקה בין המשפטים. המחשבות רצות, תופסות זו בזנבה של זו. הרגשות מתערבלים בעקבותיהן. הלב פועם בחוזקה. הנשימה נעצרת. לאט לאט אני מרשה לעצמי לנשום גם באמצע קטע. אחר כך אני גם לומדת ללגום לעתים נשימה עמוקה, כדי להעצים את תחושת העונג. מתברר שיש שם תמצית של חיים – כאב נורא ויופי מפעים. אני כותבת את הדברים באישון לילה. חשוב לי שהדברים נכתבים בלילה המחבר את יום חמישי ליום ששי. בימי חמישי היתה אמו של בנימין הילד, לוקחת אותו אתה לשוק מחנה יהודה לקנות אוכל לקראת שבת. לפני שעלו לאוטובוס, נהגה לקנות לו עוגת שקדים, והוא היה מביט מחלון האוטובוס בעולם הנוסע מולו, ובחושך המחזיר אותם הביתה. ביום ששי, כשהיה בן שש, איבדה אמו את שפיותה. הוא מתאר בפירוט את השגעון המבעית – הגוף, הנשימה, פניה שהתעוותו, קללותיה. כל זה התעצם בערב שבת ובמהלך השבת. בשבת בין הערביים נפרד הילד לעולמים מאמו, ואיתה מילדותו. זמן מה אחר כך התגרש ממנה אביו. האם אושפזה בכפר שאול, בית חולים לחולי נפש, שם מתה מאוחר יותר. שנים אחר כך נוסע הסופר לרומא. הוא שוהה בה בקיץ, בסתו ובחורף. הוא משוטט ברחובותיה, ומתבונן באנשים המהלכים בה וביחסים ביניהם. הוא נכנס לכנסיות, ומתבונן בפסלי האם הבתולה האוחזת בזרועותיה את בנה. הוא משוטט בגני העיר, בבתי הקפה, לאורך הנהר. השהות שם כשהוא רחוק מביתו, מאפשרת לו להתפנות להיזכר באמו, לספר את סיפורה, לבנות ארמון של מילים לזכרה. הוא מנסה לעשות חסד עם גופה, שזוהם על ידי מחלת הנפש שלה, עם נשמתה, שממרחק הזמן הוא מבין שנותרה טהורה, ולכפר על כך שפעם, כשראתה אותו ברחוב וקראה לו, התבייש בה והתעלם ממנה. הוא לוקח אותנו אתו למסע שהוא עובר, כשהוא משוטט בתוכו ומחוצה לו. אנו עוברים איתו בין ההווה לבין העבר, שהווה לא פחות ממנו. אנו מלווים אותו במעבר מירושלים, העיר השלמה, לכפר השאול, בו שהתה אמו, ולרומא, אליה נסע כדי לרומם את דמותה. אנו חיים את סיפורה של אמו, את סיפורו שלו, ותוך כדי כך שבים וחיים בתוכנו סיפור ילדותנו ודמותה של אמנו. כך נוגע הספר לא רק בסיפור יחיד זה אלא במושג הנפלא והנורא הקרוי אם. בקושי הקיים כשהיא חיה, ואף פעם אינה עונה למרות השתדלותה, על כל צרכינו הרגשיים. במוות הלוקח אותה מאיתנו לבלי שוב, ובהעצמה של דמותה לאחר מותה, כשהמרחק מאפשר לראות ברור יותר מה חסר כשחיה, והגעגוע יוצר כמיהה אל מה שאולי היה בה, ולא השכלנו לקחת אותו לתוכנו במלואו. כל זה מתואר בשילוב של פכחון חד, מדויק, ומערבולת קרובה לטירוף. תערובת של חיים ומוות. חשיכה סמיכה ואור בהיר. כאב עצום ונחמה, שמקורה לא ברור, אבל היא נוכחת. ותוך כדי כך נוגע בתנך ובקבלה, בנצרות ובזן, באמנות ובקולנוע. ועושה חשק גדול, לעזוב את הכל, ממש עכשיו. לנסוע לרומא לבד ולשוטט בה. ויש בו את המעגל המתמיד של חיבור ופרידה, התנתקות ושיבה לעומק הרחם, שוב ושוב. ומדהים באופן משחקו ובעומק הבנתו את העברית. עושה אהבה עם הלשון, רואה בה שפת אם. מתיחס למילים ולמשמעותן הנראית והנסתרת, החבויה והנגלית. ולופת את הלב, וסוחט אותו כמו שסוחטים סמרטוט רצפה, ומפזר בגוף דם ומי שפיר, שתן וזיעה, רוק וקיא, צואה ודמעות. ומשאיר אותך בתחושה שעל כל זה מרחפת למרות הכל, בגלל הכל, רוח של קדושה.
|