כשנולד אור, בננו השני, הוא איחר להתפתח. רופאי ילדים שאליהם פנינו הלכו שולל אחרי מבטו
הנבון, ובניגוד אלינו לא דאגו. אך כשהיה בן כמה חודשים החלו תנועות פתאומיות, מעין היבהלויות,
להתרחש בגופו. מישהו סיפר לנו שבירושלים, בבית חולים ביקור חולים, ישנה נוירולוגית ילדים
נפלאה, נעמי אמיר שמה. השגנו טופס 17 ממכבי, ונסענו לשם. בחדר ההמתנה חיכו הורים עם
ילדיהם. היו שם יהודים וערבים, חילוניים וחרדים, מזרחיים ואשכנזים, מאוחדים באנושיותם,
בדאגתם המוסתרת לילדיהם, ובתקוותם, שאולי כאן יימצא מזור.
ד"ר אמיר בדקה את אור ביסודיות, והציעה תרופה, שהתחלנו לתת לו. התרופה עזרה מעט, אך
הגדילה את רפיון השרירים שלו, והרדימה אותו. ניסינו תרופה אחרת, ועוד אחת, וגם הן לא עזרו.
לאור היו קפיצות עזות ולא רצוניות בגופו, כמה פעמים ביום, ולעיתים גם היה נחבט ונפצע מעוצמת
התנועה. הוסבר לנו שזה סוג של התקפים אפילפטיים, הנובעים משיבוש בפעילות החשמלית של
מוחו. בנוסף לכך החל אחת לכמה חודשים לקבל התקפים גדולים יותר. אז היה נכנס לכמה דקות
למצב שבו לא היה מגיב אלינו, וגופו היפה היה מתכווץ התכווצויות קצובות.
ד"ר אמיר נהגה לארח רופאים מתמחים בעת הביקור, שהיו משתתפים בשיחה, שואלים שאלות
אותנו ואותה, ומשתתפים בהתייעצות. כך הכרנו רופאה צעירה, אכפתית ואנושית, ד"ר ורדה
גרוס – צור. כמה חודשים אחר כך, כשפרשה ד"ר אמיר מעבודתה, החלה היא להיות הרופאה
המלווה שלנו. היא הציעה לנסות תרופה אחרת, שלא היתה מוכרת באותה תקופה בארץ. ידענו
שהתרופה יקרה, ושיהיה עלינו לממן אותה, אבל היינו מוכנים לנסות.
הימים היו ימי טרם האינטרנט, וההליך לקבלת התרופה היה מורכב. העברנו לרב פירר מרשם של
התרופה. הוא העביר את המרשם באמצעות חרדים, שנסעו לענייניהם בארצות הברית לבית מרקחת
ניו יורקי, שבעליו יהודים. הרוקח מכר להם את התרופה, כנראה אחרי שהמיר את המרשם למרשם
מרופא מקומי. הם או אחרים העבירו בשובם ארצה את התרופה לעזר מציון, ואנו היינו נוסעים לבני ברק
ומשלמים עבורה בדולרים. כל המשתתפים בשרשרת אנושית זו עשו זאת ללא כל תמורה כספית.
כל ישראל ערבים זה לזה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה השתמשה הרופאה הצעירה במילה פיגור. ידענו שאור מאחר מאוד
להתפתח, והשכלתי כפסיכולוגית אפשרה לי להבין היטב מה קורה. בכל זאת, היתה במילה הקשה
הזאת הנכחה כואבת של מצבו של אור, ומכת מוות לתקווה שיום יבוא ויהיה ככל הילדים. דמעות פרצו
לעיני.
התרופה מארצות הברית, המוכרת היום בישראל וממומנת ברובה על ידי קופות החולים, עזרה לאור
ללא תופעות לוואי, והפחיתה מעט את התקפיו. אך מפעם לפעם הם היו מתגברים, ואז היינו מתקשרים
לרופאה ומתייעצים אתה. פעם אחת, כשיצרנו קשר טלפוני, היתה בדרך לכנס לאילת, ואתה רופא נוסף
מבית חולים אחר. היא התייעצה אתו. וכשחזרה אלינו הציעה תרופה נוספת, חדשה, המיועדת להפחתת
התקפים מהסוג שיש לאור. הוספנו את התרופה לתרופה הקודמת. זה פעל כמו נס, והתקפי הקפיצות,
שהיו חלק מחייו של אור פסקו לגמרי.
לאחד הביקורים הצטרפה אלינו על חשבון זמנה הפרטי, רופאת ההוסטל, ד"ר רות טלניר זכרה לברכה.
היא שאלה שאלות כדי להרחיב את הידע שלה, ולעזור לאור ואולי גם לשאר דיירי ההוסטל, בצורה מיטבית.
אחר כך הודתה לנו על מה שלמדה בביקור.
כל זה נעשה במסגרת הרפואה הציבורית. פעם שאלתי את הרופאה, אם אני צריכה מעבר לטופס שהבאתי,
לשלם לה. עכשיו את מעליבה אותי, אמרה לי.
יחסים כאלה אינם יכולים להישאר מקצועיים בלבד. הידיעה שיש שם מישהו, המלווה אותנו בהתמודדות
הקשה ביותר שהציב בפנינו הגורל. ההכרות רבת השנים. האכפתיות השקטה. שיקול הדעת. הנכונות
ללמוד עוד ועוד כדי למצוא משהו, שגם אם לא ירפא, יקל את הסבל, יוצרים הערכה עמוקה, אהבה
שקטה, וסוג של בטחון ברוח האדם ובארץ הזאת, למרות הקשיים.
אני מספרת את כל זה, כי היא מי שהמליצה לי על הספר קרבת דם. חיפשתי אותו בספריה והוא לא היה.
לבקשתי, ניאותו בספריה לקנות את הספר כדי שאקרא אותו. כשהגיע הספר נדהמתי לראות שיש בו
יותר משש מאות עמודים. מזמן לא קראתי ספר עבה כל כך, ותהיתי אם אצליח לצלוח את הנהר.
זהו ספר נהדר. ההקדמה הארוכה שלי קשורה אליו, לא רק בגלל זהות הממליצה, אלא בגלל שזה ספר
המספר סיפור אישי, שלכל אורכו נוגע בעולם הרפואה. רופאיו עובדים לאורך רוב הספר בבית חולים
באדיס אבבה באתיופיה, ומטפלים באנשים בלי קשר למצבם הכלכלי. הם עוזרים לכל מי שזקוק לכך.
מזמן לא קראתי תיאור חי ומרגש כל כך של הגוף האנושי. השתאות עמוקה מהמערכת המורכבת של
אברים פנימיים, בלתי נראים ובלתי מוחשים על ידינו, המאפשרים חיים. מזמן לא נתקלתי בתיאור
מתמסר כל כך של אנשים למקצועם. מקצוע קשה, הדורש מגע עם הפרשות הגוף, ריחותיו וכאביו,
וראייה ברורה של הרפואה כיעוד.
זהו סיפור על שני אחים תאומים, המסופר מנקודת הראות של אחד מהם, מאז שהיה ילד. אחים
שנולדו מחוברים בראשם, והופרדו בלידתם. אמם, אחות נזירה שהרתה לרופא מנתח בבית החולים
מתה בלידה, והמנתח, שכנראה אף לא ידע שהיא הרה, אינו יכול לעמוד בתדהמה ובאבל, ומסתלק.
הילדים מגודלים על ידי זוג רופאים אחר בבית החולים, ובבגרותם, הופכים לרופאים בעצמם. אחד
מהם מתאהב בבתה של אחת מעובדות בית החולים שגדלה אתם כאחות, אבל היא שוכבת דווקא
עם אחיו התאום. זה יוצר פגיעה קשה בקשר בין האחים. בשלב מסוים עובר הגיבור לעבוד כרופא
בארצות הברית בבית חולים צבורי, הנמצא בשכונה ענייה. הסבל הוא אותו סבל בכל מקום בעולם.
על מה שיתרחש אחר כך, אינני רוצה להרחיב את הדיבור. ככל שמתקרב הקורא לסוף הספר,
גוברת השתאותו ממורכבות החיים, כאבם ויופיים.
כשהסתיים הספר נותרתי עם שלושה רצונות, שאולי רק אחד מהם יתממש.
יותר מכל, רציתי ללמוד רפואה, ואולי אף להיות מנתחת, דבר שלחלוטין אינו מתאים לאישיותי,
הרגישה מדי לעבודה כזו. המקצוע נחשף בפני כיעוד מלא משמעות. כניסיון אמיתי וממשי מאוד
לרפא ולהפחית סבל. כעמידה אמיצה, לעתים חסרת אונים, מול המוות. כקריאת תגר עוצמתית
ואנושית מאוד.
רציתי לנסוע לאתיופיה, ולהכיר יותר את נופיה ואת מאכליה, המעוררים בי באופן ראשוני רתיעה
בגלל חריפותם ותבליניהם. חלק מאנשיה זכיתי להכיר כמטפלים בהוסטל של אור, ואני ערה
ליופיים, לעדינותם ולעוצמתם השקטה. בעקבות הספר, שוחחתי השבוע, אחרת מתמיד, עם
אחת המטפלות, כשהאכלנו בארוחת הערב, אני את אור והיא את אחת מדיירות ההוסטל.
ספרתי לה שקראתי ספר המתרחש ברובו באדיס אבבה. היא סיפרה לי על שלטונם של היילה
סלסי, ואחריו שלטונו הקשה של מנגיסטו, המתוארים גם בספר, ועל כפר ילדותה הקטן בטבע,
שאליו ורק אליו היא מתגעגעת.
מוזרה מכל היתה המשאלה, למרות המתחים בין האחים, שתהיה לי אחות, תאומה זהה.
כשאתבונן בה, אוכל לראות היבטים, שכך איני מכירה אותם אלא מעצמי. כשנהיה במצוקה,
נשכב מצמידות ראש אל ראש או גוף אל גוף זו לזו, כפי שהיינו ברחם, וכך נירגע. ותמיד לדעת
שאנו שם זו עבור זו במלאות ובמוחלטות, שאינה יכולה להיות אלא בין אנשים שהחלו את
דרכם כאחד.
בינתיים נותרת, כשם הספר בעברית, קרבת דם. בין בני משפחה, גם אם לא תמיד היו שם
בהרמוניה מלאה, ואולי אף התרחקו, בגדו או נטשו. בין אנשים שהיו ערים זה לדמו של זה.
כרופאים, כלוחמים, כאוהבים, כחברים, כמטפלים.
ביני לבין האנשים שחשפו בפני את כאבי חייהם יש סוג של קרבת דם.
וקרבת דם יש גם ביני לבין האנשים המלווים אותי בהתמודדות עם ההורות לאור, בני האהוב.
כי הדם הוא הנפש.