ערב פורים הגיע, ועצב ירד עלי כמו עננה אפורה ורכה. לא הוזמנתי לאף מסיבה, וממילא, בתוך
הנסיון להיות יותר ויותר אני, התחפשות היא דבר מוזר. דברים שקורים יכלו להסביר חלק מהעצב,
אבל בעיקר הרגשתי שאני משילה הגנות מעלי, ויכולה בשקט לתת לעצמי לחוות לכמה שעות את
החיים על כל מה שבהם. והרי ברור שעצב הוא חלק מהסיפור.
בכל זאת רצינו לצאת, והחלטנו לצאת לסרט האירני פרידה. רק אחרי שהזמנו כרטיסים, חשבתי על
הליכה לסרט פרסי בערב פורים כמחווה של פיוס. סוג של בקשת סליחה מהמן, שאליו אני מתיחסת
כאל אדם בעל אוזני חיה משולשות ומלוכלכות, בכל פעם שבה אני קוראת לעוגיות הממולאות שאותן
אני אוכלת, אוזני המן, וסוג של תקווה, שלא תידרש מלחמה כדי להביא להבנה רבה יותר בינינו לבין
שליט אירן היום.
העיתונים דיברו על הסרט כעל סוג של רשומון. סרט שבו מתארים אנשים שונים אירוע באופן שונה,
ובכך הוא נוגע בשבריריותה של האמת. גם אני הרגשתי שבריריות דומה, כשראינו לפני הסרט קדימון
לסרט המתאר את השפעת מותו של אב בפיגוע מגדלי התאומים, וקדימון אחר, דובר פולנית, לסרט
הקשור לתקופת השואה שביימה אניישקה הולנד, במאית הסרט המצמרר – אירופה, אירופה.
לעומת השואה או מותו של אדם בפיגוע, לא כולל הסרט פרידה אסונות קשים. אמנם עניינו הוא גבר
ואשה העומדים בפני פרידה, ובמהלכו תאבד אשה הרה את תינוקה, אבל לא זה, ולדעתי גם לא מה
היא האמת, הוא נושא הסרט. נושא הסרט למיטב הבנתי הוא כאב החיים.
הנה סיפור הסרט למי שזקוק לו. במשפחה אחת חיים גבר, אשה ובתם בת האחת עשרה עם אביו של
הגבר, שהוא חולה אלצהיימר. האשה רוצה לנסוע לחו"ל כדי לתת לבתם סיכוי טוב יותר להתפתח,
ולאחר מאמצים של שנתיים היא מקבלת אשרת יציאה, התקפה רק לארבעים יום. הגבר מסרב
לנסוע ולעזוב את אביו או לאפשר לה לצאת ולקחת איתה את בתם. היא עוזבת אותו ועוברת לבית
הוריה, בעוד הילדה נשארת בבית עם האב ומקווה שהאם תחזור.
עתה, כשאשתו לא נמצאת, מנסה הגבר למצוא מישהו שיעזור בטיפול באביו בזמן שהוא עובד, ושוכר
אשה שתטפל בו. זו אשה הרה, הנשואה לגבר שאיבד את עבודתו ונרדף על ידי נושיו. היא מגיעה
כל יום לעבודה עם בתה בת הארבע, ומסתירה מבעלה שיצאה לעבוד כמטפלת, גם כי מי שהיא
מטפלת בו הוא גבר, וגם כי בבית חי גבר נוסף, מעסיקה, בלי אשתו.
אירוע המתרחש במהלך הסרט מעורר עימות בין המעסיק לאשה, שסופו טרגי. אנו צופים באירוע,
אך גם בהשפעותיו הכואבות והמסובכות על כל אחת מהדמויות, ועל היחסים העדינים והפגיעים
ביניהן.
אט אט מתגלים רבדי החיים המורכבים. אנו צופים בגבר מקסים ומבוגר, אביו חולה האלצהיימר
של גיבור הסרט, המעורר, כמעט בלי לומר מילה לאורך הסרט כולו, חום וחמלה אינסופיים. אנו צופים
בשתי ילדות – טרמה בת האחת עשרה, הרצינית והמוסרית, שנקרעת לפתע בין הוריה, וצריכה
להתמודד עם מצבו של סבה ועם מורכבות החיים, וסמיה בת הארבע, ילדה בעלת מבט נבון ועצוב,
אך בעלת כוחות חיים, המאפשרים לה להשתעשע ולבטא סקרנות ויצירתיות גם במצבי חיים קשים.
בנוסף לכך מתגלות לפנינו דמויותיהן של שתי נשים, אשתו של גבור הסרט והאשה המטפלת באביו,
ודמויותיהם של הגברים שלהן, דומים ושונים זה מזה.
כל דמויות הסרט מרגשות באנושיותן. לכולן התמודדויות לא קלות, והן מנסות לחיות כמיטב יכולתן.
בכל זאת, מתוך מורכבות החיים, אין אחת שלא חוטאת באופן כזה או אחר. מסתירה, משקרת,
ומותירה פער לא רק בין האמת לבין איך שהיא מוצגת, אלא גם בין רגשותיה האמיתיים לאלה
שאותם היא מראה. מסיכות.
הדמות המשמעותית ביותר בסרט בעיני היא דמותו של הסב חולה האלצהיימר. לכאורה, אדם מבוגר,
סנילי, שאינו מדבר כמעט, ואף אינו מסוגל לשרת את עצמו בדברים הבסיסיים ביותר. אולם דווקא הוא
ממלא את המסך בנוכחותו החכמה, המשלימה עם מצבו, במבטו הרך, ובקבלתו את החיים על כל מה
שבהם. כשעוזבת כלתו את הבית, הוא היחיד הממלמל את שמה, מבטא בכך את הכמיהה אליה,
שבעלה ובתה לא מעיזים לבטא. בקטע נפלא בסרט הוא נאחז בפרק יד, מבטא את הזדקקותנו למגע
וקשר עם הזולת. את רצוננו להיות חלק מן העולם, ומעודכנים במה שקורה בו, הוא מבטא באמצעות
רצונו העז לעיתון היומי, וברגעים מסוימים בסרט מתמלא מבטו הומור, כאומר – לשם מה לכם כל
ההתחבטויות וכל מאבקי הכוח.
כשם שדמות הסב אינה רק דמותו של זקן סנילי שעבר זמנו, אלא בדמותו מקופלים רבדים רבים
נוספים, מייצג שם הסרט לא רק את הפרידה בין בני הזוג.
זוהי הנכונות של אשה להיפרד מארצה למען חיים טובים יותר לילדתה. הנכונות שלה להיפרד
מהגבר שאיתו בנתה את חייה והביאה ילדה, אם לא יענה על כל צרכיה. הצורך של הגבר להיפרד
מאביו כדמות מעניקה בטחון, ולהפוך לחיוני עבורו משהזדקן. זוהי פרידה של אשה מתקוותה
שתלד תינוק בקרוב. פרידה של ילדות מהאמונה שהורים הם דוברי אמת תמיד, ופרידה של הצופים
מהאשליה, שלפחות בסרט נדע מה קורה בסוף.
יופיו הרב של הסרט הוא בכך, שיחד עם היותו נוגע ברגשות עמוקים, הוא נקי לחלוטין מרגשנות.
למשל, אין הוא מעורר את בלוטות הדמעות. הוא מראה את קשייהם של החיים בכל גיל, ונותן
תמונה מלאה של מורכבותם, בלי לעורר יאוש או אף עצב. החיים נחשפים על רבדיהם השונים,
הדתיים, היומיומיים, ההתנהגותיים, המחשבתיים והרגשיים, ועל יחסיהם המורכבים, בין בן לאביו,
בין אב לבתו, בין גבר לאשה, בין אם לבתה, בין נשים שונות, בין גברים שונים. כמה עושר.
והנס הנפלא ביותר שיוצר הסרט הוא, שמראה הדמויות השונות זו מזו, כל אחת ואחת על
חולשותיה, אינו מעלה ולו שמץ של בקורת על אף אחת מהן. לבו של הצופה מתמלא אהבה
וחמלה לבני אדם באשר הם, והבנה עמוקה ומזככת של עוצמת מבחני החיים, שאיתם עלינו
להתמודד.
ולצופים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.