| קודם כל להחליט ללכת. רצוי עם מי שאפשר להנות איתו. לנשום עמוק מול יופי כדי להעצים את החוויה, או לעצור נשימה לרגע יחד בחשיכה. לשים עליו יד כשצריך. אחר כך לבחור זמן נכון. לא אחרי יום עבודה מתיש, אלא כשנינוחים. להתרחץ, להתלבש קצת אחרת מאשר ביומיום. להיפתח לציפיה שהחלום שנראה הפעם פקוחי עיניים עומד להיות נוגע במיוחד. לקחת את הכרטיסים. לראות בעצב כמה מבוגר הקהל שמגיע לסרטים טובים. לשמוע בשמחה מהבחורה בכניסה שהסרט ללא הפסקה. להתישב. לחכות לרגע בו יתחיל הסרט. לתהות אם יגיע הבמאי גם הפעם לרמה של סרטו הקודם שאהבתי. מה יהיה דומה ומה שונה. מה לי ולכל סיפורי הגרושין האלה בהם הוא עוסק. למה אני נמשכת כל כך לסרטיו.
אחר כך לשים לב ליופיה של סצנת הפתיחה. מישהי מנסה להפנות את תשומת לבו של גבר אליה והוא לא רואה. כשהוא מבחין בה, הם מדברים ביניהם מבעד לקיר של זכוכית. אנחנו לא שומעים, ובודאי לא מבינים את מה שהם מדברים ביניהם, אבל ביניהם יש משהו, עולם שלם, שאנו, קשובים ככל שנרצה להיות, לא יכולים להיות עדים לו ממש. סיפור הסרט פשוט לכאורה. אחרי פרידה של ארבע שנים בין גבר אירני לאשה צרפתיה, הוא מגיע לצרפת לבקשתה, כדי להתגרש ממנה סופית. במהלך הביקור יגלה הגבר עוד ועוד דברים שלא ידע. גם האשה תגלה דברים נוספים על חייה שלה. דברים יתגלו גם לבן זוגה החדש של האשה. כל זה יתרחש בבית שבו ילדים להורים שונים, בגילאים שונים, שייחשפו בעל כורחם למורכבות החיים, לחוסר הכרוך בהם ולקושי להכיל את הרגשות שהם יוצרים. כולם יעמדו מול התסכול, הכאב, הצער, הקנאה ורגשי האשמה, שהם חלק מהחיים. והעבר, הרחוק יותר והקרוב יותר, מרחף שם ברקע. נושא איתו זכרונות, שאותם אין הסרט מראה, אך הם מוחשיים בעונג הקירבה שהם נושאים איתם, ובהתפרקות החלום. כולם, מגדול ועד קטן, מנסים לחיות את ההווה, ולתקן. את האופניים שהתקלקלו, את הסתימה בכיור. ליפות את הבית באמצעות שינוי צבע הקירות. הנסיון לתקן נע מהקונקרטי ביותר לעמוק ביותר, ומצליח רק מעט. אולי אם נצליח לשים את העבר מאחור, נוכל להתמודד טוב יותר עם ההווה. אך האם זה בכלל אפשרי? אני אוהבת כשבסרט יש ילדים. אני אוהבת כשסרט מראה באומץ כמה קשה לגדל ילדים. כמה תסכול יש ברגעים מסוימים בהתנהגותם, בעיקר כאשר הם חושפים בישירותם, דברים שאותם אנו מנסים להסתיר מפני עצמנו. פואד, ילד עצוב וקשה, בנו הקטן של בן זוגה החדש של האשה שבסרט, הוא בעיני הדמות הנפלאה ביותר בו. התאהבתי בו ברגע שבו ראיתי את תלתליו ואת העומק במבטו, וזה לא עבר לי גם כשבעט, הפך דברים, ברח, התמרד. משהו בדמותו המורכבת הזכיר לי אותי בילדותי, ונכבשתי. כל אחד כואב, יודע בחוכמתו אשגאר פראחדי. כל אחד סובל. כל אחד משקר או לפחות מסתיר דברים. החיים הם מאמץ מתמשך למצוא אהבה, לבנות משהו, ובמהלכם קורים כל העת דברים המכשילים משאלות אלה. אנו מנסים לשים את העבר מאחור, אך זה קשה כל כך. אנו מנסים להידבר, אבל ההקשבה קשה, והגילוי מכאיב. האחר רוצה לדעת את מה שאיננו רוצים לספר, ולא אחת אינו רוצה לשמוע את מה שאנו כן רוצים לומר. רגשות אינם נעלמים באמת. הם מודחקים, צפים, וחוזר חלילה. הכל מורכב, ולכל אחד האמת הכואבת שלו. חשבתי בעקבות הסרט על עבודתי כפסיכולוגית. מה מספרים לי האנשים הבאים אלי לטיפול, ומה אינם מגלים, גם אם נדמה לי שסיפרו דברים אישיים מאוד. למה אני מקשיבה, מה נאמר בין המילים, ומה אולי איני שומעת. כמה עמוק הרצון לדיאלוג, וכמה הוא מורכב, כי אנו נושאים בתוכנו רגעים רבים של אי הבנה, ומצבים בהם זה שסיפרנו לא קירב אלא קלקל. גם אני וגם האנשים הבאים אלי, מנסים לשים דברים מסוימים בעבר מאחור, וזה קשה. השילוב בין קשר זוגי שיש בו תשוקה לבין גידול ילדים, טיפול בבית והצורך לעבוד ולהתפרנס, הוא מורכב, וכמעט בלתי אפשרי. גם על האנשים הקרובים לנו ביותר איננו יודעים אלא מעט, ויש דברים שלא נדע באמת אף פעם. חומרים עדינים, יקרים, לא פתירים, למחשבה עמוקה. ואת כל אלה מדגישה לא רק סצנת הפתיחה, אלא גם סצנת הסיום. גבר מבשם את פניו מול אשה שאהב, השוכבת חסרת הכרה עטופה בשמיכה לבנה. הוא אוחז בידה ומבקש ממנה ללחוץ אותה אם היא חשה בריח. דמעה זולגת במהירות מקצה העין לאורך לחיה. ידיהם נותרות אחוזות זו בזו על השמיכה. למתבונן נראה שאין היא מצליחה ללחוץ את ידו, אבל האם זה באמת כך? לראשונה בסרט נשמעת מוזיקה עדינה, מלווה את סצנת הסיום, ואתה נותר נפעם, מתבונן בידים האחוזות זו בזו. עבר והווה, הדברות ואי הבנה, קשר ופרידה. החיים שלנו, של כולנו. |