לפני כמה שנים קראתי את הספר רכבת לילה לליסבון של פסקל מרסיה והתאהבתי. התאהבתי
בסיפור המסע, ובאופן שבו הוא מתואר. התאהבתי בהגיגים הלוכדים במילים ספורות אמיתות
על החיים. התאהבתי באפשרות להשתמש במסע לחייה של דמות אחרת כדי להעמיק את
המסע שעושה מי שיצא אליו בעמקי נפשו. התרגשתי מכך שגם הקורא עובר מסע פנימי דומה,
כשהוא קורא על מסעו של הגיבור.
כשקראתי שנעשה סרט על פי הספר, חששתי ללכת אליו. הביקורות לא היו טובות, וחששתי
מכך שחווית הקריאה תתקלקל כשאראה את הסרט. אבל יותר משחששתי רציתי לראות. רציתי
לשוחח עם אדם נוסף, רצוי אמן, שקרא את הספר ואהב אותו. רציתי לראות את הדגשים שישים
אותו אדם בהתייחסו לספר. רציתי לראות את שפת המילים מתממשת לתמונות, הנמצאות
בתנועה של חיים. לפגוש את דמויות הדמיון, בהפכן לדמויות ממשיות, שלהן הבעות פנים, קול,
ושפת גוף. רציתי לראות את הסרט.
עשיתי גם החלטה נוספת. אהנה מכך שכבר קראתי את הספר, אני מודעת לקסמו, ויודעת במה
מדובר, ויחד עם זה לא אקרא אותו שוב לפני הסרט. כך אוכל לגלות שוב חלקים שנשתכחו ממני
מאז הקריאה, ולא אהיה ערה מדי באופן בקורתי, לפרטים, שאולי שונו בהחלטת הבמאי בילה
אוגוסט, בתהליך הפיכת הספר לסרט.
אהבתי את הסרט מאוד. סיפור מסעו של מורה מברן לליסבון, בדחף של רגע, בניסיון להתחקות
אחרי איש, שספר שכתב נגע בנבכי נפשו העמוקים, הוא פנטזיה שקל להתחבר אליה. האפשרות
לשנות את חיינו באבחה של רגע, לצאת להרפתקה, לפגוש אנשים מעניינים ולהתוודע לסיפורי
חיים אישיים ולאומיים, מציתה את הדמיון, ומסייעת להתגבר על הכאב על כך שחיינו, טובים
ככל שיהיו, הם רק אפשרות אחת מבין רבות, שהיו אולי יכולות להתגשם עבורנו.
הצילומים מכשפים. צילומי יום וצילומי לילה. אדם רץ בגשם ובידו מעיל אדום ששכחה אשה.
דפים מתפזרים בגשם. דם יורד מפצע. בתים מתקלפים. מראה מקום כשהוא מואר באור בוקר,
ואותו מקום בשעת בין ערביים או בחשכת הלילה. יופיה של ליסבון ומוזנחותה. יופים של פניהם
של אנשים, וסימני הזמן על פניהם ובגופם. עוצמת ההבעה של פנים – מבט, דמעה, חיוך.
המורכבות של יחסים בין אנשים. תמיכה, ליווי וחברות עמוקה מצד אחד, וחלקים אפלים יותר
הרוחשים מתחת – ניכור, רכושנות, קנאה, בגידה, אכזריות.
ומהותו של הזמן. המפגש עם אנשים, המספרים מה קרה לפני כמה עשרות שנים, מאפשר
לראות נושאים כמו החמצה, בחירה והתפתחות. במה אנחנו משתנים ובמה אנו נשארים כפי
שהיינו. איך דברים מסוימים משתחררים, מתפתחים, הולכים לדרכם, ואחרים כמו קופאים
בזמן ונותרים נצחיים בחיינו.
ואיזה שחקנים. ברונו גנץ, שהזדקן מאז מלאכים בשמי ברלין הבלתי נשכח, ובכל זאת נשאר
נפלא כל כך בתפקידו כרוקח מבוגר, הנזכר בחברות ויריבות הנעורים בינו לבין כותב הספר.
לנה אולין היפה. שרלוט רמפלינג העוצמתית, ואחרים, המעניקים קונצרט של משחק, הפורט
על נימי הלב, וממשיך להדהד גם אחרי שהסרט הסתיים, עוד זמן רב.
אולי אקום ואסע לברן כדי לפגוש את פסקל מרסיה, שם העט של פטר בירי, מרצה לפילוסופיה
באוניברסיטה? בנעורי נסעתי פעם לפגוש את פנחס שדה, שמכתיבתו התרגשתי, בביתו
ברמת גן, ולמדתי שיש פנטזיות שמוטב שישארו כאלה. אבל תפקידו של סרט הוא ללכת עם
הפנטזיה, לפתוח פתח לדמיון, ולשוב ולהיווכח בעובדה המדהימה, שלמרות שכל אחד מאיתנו,
הוא אחד ממיליארדים רבים, כל אדם הוא עולם מלא.
לסקירה שכתבתי בזמנו על הספר רשמי מסע לפורטוגל חזרה לקולנוע