שכבתי במיטה בלילה, ושלא כהרגלי, התקשיתי להירדם. חשבתי על פסח המתקרב. על הטקסט
המוזר, שנקרא כבר דורות רבים ליד שולחן הסדר. פתאום הבנתי, שאין הוא מספר רק את סיפור
יציאת מצרים. שבלילה הזה אנו נקראים לעשות סדר בדברים. לבחור מתוך מכלול האפשרויות מה
נאמץ ועל מה נפסח. להגיד מה שחשוב לומר, ולראות בתהליך זה דבר הקודם אפילו לצורך לאכול.
ראיתי שבקריאת הדברים יש אמונה, כמו בטיפול פסיכולוגי, בכוחה של ההקשבה לנו עצמנו, כשאנו
אומרים את הדברים. אמונה שניתן להבין יותר, ואף להשפיע על המציאות, באמצעות הגדת הדברים.
הבנה, שאין זה מספיק שנחשוב את הדברים או אף שנאמר אותם בקול לעצמנו. שאנו עשויים
להיתרם מכך, שאנשים נוספים, רצוי קרובים, יקשיבו גם הם למה שנאמר.
חשבתי כמה חכמה המחשבה, שצריך שתהיה בין בני אותה משפחה ובני אותו עם, הסכמה על
טקסט משותף. מנקודת ראות זו, יש יתרון בהיותו של הטקסט הנבחר לא תמיד מובן, ולעיתים אף
מקומם, כי האתגר בלכידות סביבו גדול יותר. גם היותו של הטקסט עתיק, מצאה חן בעיני. הרעיון,
שמול הדברים הרבים המשתנים כל העת, יש משהו, שנותר כפי שהוא, מאז, ואולי גם לעולם.
חשבתי, כמה נכון שכל אחד מהיושבים סביב השולחן קורא בתורו, ושמור לכולם מקום לומר את
הדברים. הרהרתי שיפה, שמקום כזה ניתן גם לילדים הקטנים, וברגעים מסוימים, כמו בשאלת
הקושיות, מקבלים אף הקטנים ביותר הזדמנות להנהיג. ראיתי איך בדרכה המפותלת, מהווה
ההגדה סוג של הדרכה לחיים.
ואלה אחדים מהעקרונות שנתגלו לי, בחושבי במיטה בחשכה.
קדש ורחץ – הזמנה לראות את הקדושה שיש בחיים, ולחיות בנקיון גוף ובנקיון כפיים.
השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין – גם אם עתה אנו משועבדים לדברים, עלינו לנסות לצאת לחופשי.
מה נשתנה הלילה הזה – דגש על כוחו של הלילה, כתחילתו של היום הבא. הזמנה לחיים שאינם
נמשכים כפי שהם רק מתוך הרגל. חיפוש התפתחות ושינוי.
ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה – אין די בחוכמה, הבנה,
נסיון וידע. עם כל חשיבותם, כולנו זקוקים לעתים לסיוע ממי שחזק מאיתנו.
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים. כל ימי חייך הלילות –
בחיי כולנו יש דברים, שמן הראוי לא לשכוח לעולם. שחשיבותם כה רבה, עד שלו יכולנו, היינו זוכרים
אותם גם בשנתנו, ואפילו לאחר מותנו.
חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול – ישנם סוגים שונים של אנשים בעולם, ויש למצוא את הדרך
ללבו של כל אחד מהם, באומר ובמעשה. ולמי שאינו מבין או אינו יודע להשתמש בשפה, עלינו להיות
שם עבורו. ושאינו יודע לשאול – את פתח לו.
והיא שעמדה לאבותינו ולנו – מה היא היא, שעומדת, ומאפשרת לנו לעמוד בכל תלאות החיים? על
כל אחד מאיתנו לנסות למצוא את הדבר שיאפשר לו להמשיך בדרך, על אף קשייה.
ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שדיים נכונו, ושערך צימח, ואת עירום ועריה – היופי הנשי, טבעי כצמח
השדה, כמה שיוצר משיכה, מזמין מיניות, מאפשר ריבוי.
ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו – לא תמיד נכון להיות מאופק. חשיבות הקול. האנחה, הזעקה, השוועה,
האנקה (שימו לב לכך שכולן בלשון נקבה:) כמאפשרות הקשבה למצוקה, והזדמנות לקבלת עזרה.
ביד חזקה ובזרוע נטויה – גם אם אוהבי שלום אנו, לפעמים אין ברירה, וצריך להפעיל כוח. המחיר
הוא דם, אש ותמרות עשן, אך מתוך כך, למרות זאת, מתאפשר המשך חיים – בדמייך חיי.
עשר המכות – נדירים האנשים, החכמים מספיק, ולומדים לקח מדבר אחד שקורה. פעמים רבות,
נדרשים מצבים חוזרים של קושי, התמודדות וכאב, כדי ללמוד את שעורי החיים.
אמור מעתה – על כל דבר ניתן להסתכל מכמה נקודות מבט. גם נתונים אובייקטיביים, כמו מספרים,
תלויים באופן הצגתם על ידי האומר, ולא נכון לראות אותם כמראים תמונת מציאות שהיא חד משמעית.
גם אמת מוחלטת, אינה אלא כזו, שכך החליטו לגביה.
די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו דיינו דיינו – אותן מילים ממש, המשמשות אותנו לזעוק, שנמאס לנו
ממה שאינו כפי שהיינו רוצים שיהיה, יכולות לשמש כמילות הודאה בטוב שבחיינו, הודיה עליו,
וקשה מכל, למידה להסתפק בו. תהליך כזה מתרחש בתוכנו גם במהלך השירה עצמה, כשאנו
מאחדים כמה שורות לפני הפזמון, כי די לנו כבר להמשיך לשיר אותו, ובכל זאת ממשיכים לשיר
אותו יחד, במאמץ משולב בשמחה, כחיים עצמם. זוהי הדגמה לרב משמעיות השפה, לאופן בו
השימוש בה משפיע על הרגשתנו, לכוחה של שירה, ולתמיכה שיש ביחד. באמצעות נעשה ונשמע
מסוג מיוחד, אנו לומדים שמידת האושר בחיים תלויה בנקודת מבטנו, ובמה שאנו מדגישים בפני
עצמנו בתוך המכלול.
הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור, ההרים רקדו כאלים, גבעות כבני צאן – הטבע הוא חלק מאיתנו,
מהווה עדות לפלא הקיום ומושפע ממעשינו. עלינו להיות ערים לחיבור בינינו לבינו.
ההופכי הצור אגם מים, חלמיש למעיינו מים – הזמנה ליצירתיות. לחשיבה לא שגרתית, להמצאתיות,
ולשימוש בדברים לא רק למטרות שלהן לכאורה נועדו.
כורך – החיים כורכים בתוכם מצה, מרור וחרוסת. נעריך יותר את הלחם, שאותו אנו רגילים לצרוך
יום יום, אם נימנע ממנו לזמן מה. נכיר בכך, שבמלאכת החיים יש שילוב של מרירות ומתיקות. נזכיר
לעצמנו, שלחיות כרוך ברגעי כאב וברגעי אושר.
צפון ברך – עלינו להשתאות מול הנסתר, הטמיר, הנעלם בחיינו, להתמסר לו ולברכו.
ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו – הזמנה להכיר בפלא שבעצם חיינו ובשפע המקיף אותנו. החיים
שניתנו לנו הם זכות, והמשך קיומם תלוי באור השמש, האוויר, המים והמזון שיש בעולם.
הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו – הטוב אינו מובן מאליו, ויש בו חסד. נכון לחיות מתוך תחושת הודיה.
כאנשים, גם אם אנו מכירים בכך, שהטוב אינו יכול להישאר לנצח, איננו יכולים לוותר על המשאלה,
שהטוב והחסד בעולם, יימשכו לעד.
אחד, מי יודע? – ביטוי לחיפוש האנושי אחר מקור כל הדברים, פשר הסבל, משמעות החיים ואפשרות
הגאולה. מי יתן לנו את התשובה? שני לוחות הברית? אבותינו? אימהותינו? חומשי התורה? סדרי
המשנה? התבוננות בזמן (שבעה ימי שבתא)? האמונה בברית בין האדם לאל (שמונה ימי מילה)?
הבנת פלא יצירת החיים (תשעה ירחי לידה)? כללי התנהגות נכונים (עשרה דיבריא)? התבוננות בטבע
האינסופי (אחד עשר כוכביא)? הבנה שכולנו עם אחד למרות המבדיל בינינו (שנים עשר שבטיא)?
הבנה מוסרית מה הן המידות הנכונות (שלושה עשר מידיא)?
אולי נמצא את התשובה, אם נזכור את כל אלה יחד. אם נקפיד על שיטתיות והתמדה. אם נבין במהלך
השירה, שלחיים יש אופי חזרתי, ויחד עם זאת, מתווספים כל הזמן עוד ועוד דברים, היוצרים ברגיל
ובקבוע שינוי מתמשך, מתפתח.
ובא חד גדיא, ומסכם את הכל. אכן, יש סדר בעולם. דבר קשור לדבר. בארמית או בעברית. בין אם
יש לך כסף לקנות גדי, ובין אם אתה הגדי עצמו. בין אם אתה חתול או כלב, מקל, אש או מים. בין אם
אתה שור או שוחט. זמניות וכליון הם חלק מהחיים, ואף יצור, אפילו לא מלאך המוות עצמו, אינו יכול
להימלט ממותו.
הנה סדר הדברים. מרור וחרוסת, שעבוד וגאולה, טבע ומסתורין. חוכמה וכוח הזרוע. די דיינו כשרע,
ודי דיינו כשטוב. את פשר החיים, מי יודע? אולי אחד אני יודע. ואין לדעת, אם אחד זה הוא האל הכל
יכול, המכריע אף את מלאך המוות, או גדי אחד, קטן ותם.
ועוד דרך לראות את אחד מי יודע – כוריאוגרפיה אוהד נהרין