סבתא

ביום ראשון האחרון הייתי אמורה לעבוד עד שמונה בערב. בחמישה לשבע, שניות אחרי
שיצאה המטופלת מהחדר, נכנסו לתוכו בסערה איציק ובר. איציק החזיק את הפלאפון בידו,
והראה לי צילום. על משקל דיגיטלי, שעליו כתוב 3,175 שכבה תינוקת רכה, ירכיה מלוכלכות
מעט עדיין. בתום כמעט 42 שבועות הריון, ילדה מאיה אשתו של תום, בת.

תום צלצל? שאלתי, קולי נרגש, מה הוא אמר? הוא צלצל לפני רבע שעה, אמר איציק,
עיניו קורנות. עניתי, והוא אמר – סבא? חשתי את הולם לבי. עטפתי את איציק ובר משני
צידי בזרועותי, והרגשתי גל של אהבה גואה בי. צריכים לבוא אלי, אמרתי. אני אצא
בעשרה לשמונה וניסע לבית חולים.

זאת לא פעם ראשונה, שבה אני מניחה לגמרי בצד דברים משמעותיים, שקורים לי לפני
טיפול, ומצליחה להתמסר לתהליך. אבל הקפדתי לסיים בזמן את השיחה, כתבתי כמה
מילים בקיצור, וחשתי החוצה אל המכונית, שכבר היתה מותנעת. בתשע נגמרות שעות
הביקור, ועלינו להגיע מהבית באבן יהודה לתל השומר כדי להספיק, ולו לחבק, את תום
ומאיה.

בדרך, סיפרתי במחשבותי להורי שהלכו לעולמם, שלתום נולדה בת. טלפנתי גם לאילנה
אחותי, כדי לבשר לה שמאיה ילדה ואנחנו בדרך לבית החולים. את תום פגשנו במסדרון.
הוא נראה עייף ומאושר, וסיפר לנו על הלידה הארוכה. נכנסנו לחדרה של מאיה. היא
שכבה במיטה. פניה קרנו באור המיוחד של מי שלמדה זה עתה על בשרה, בכאב, שגופה
אינו אלא כלי, ובו בזמן זכתה להביא חיים לעולם. את התינוקת, שנולדה שלוש שעות קודם
לכן, לא יכולנו לראות עדיין. היינו איתם זמן קצר, ונסענו הביתה.

שוכבת בלילה במיטתי, כשאיציק ישן לצידי בשלווה, אפפו אותי מחשבות. השתאיתי מול
עוצמת החיים ופלא הבריאה. חשבתי על כוחה של משפחה, ועל יחודה של משפחתנו.
ראיתי אותנו כחוליה בשרשרת של דורות. חוליה שזזה היום ממקומה, שלב אחד אחורה,
בשרשרת השייכות המשפחתית. חשתי את פעימת הזמן, שאינה מאפשרת להתעלם מכך,
שכבר איני אמא לתינוקות, לילדים ואף לא לנערים. אני אמא לבן שהוא עצמו כבר אבא.

לכאורה לא השתנה דבר במי שאני. אותו מראה, אותה עוצמת חיים, אותה מיניות. אותו
מבט רציני על החיים כדבר בעל משמעות עמוקה, מלווה חיוך על החשיבות שאנו מעניקים
לעצמנו, ועל הגיחוך שיש בחיים. אותו צורך להתבטא, להשפיע וליצור. אותה גמישות של
גוף ונפש. ובכל זאת, משהו קרה. מרחב חדש של אושר נפתח, אך הוא מלווה בתחושה
חריפה של חלוף הזמן, כשפתאום אני נקראת במילה הזאת, שמקורה ארמי – סבתא. 

יומיים אחר כך, אני נוסעת עם איציק למופע בקבוץ עין חרוד, של גיורא פיידמן, נגן
הקלרניט הנפלא, המנגן מוזיקת נשמה. על הבמה ארבעה נגנים צעירים בכינור,
אקורדיון, גיטרה וקונטרה בס. הם באו ארצה מגרמניה, במהלך מבצע צוק איתן, כדי
לנגן עם חברם בן ה-78. כשמתחיל המופע הבמה ריקה מתפאורה או מתאורה מיוחדת.
פשטות. האורות באולם כבים חלקית, וממעלה המדרגות בשורה האחרונה, מתחיל
לרדת לכיוון הבמה גיורא, מנגן בשקט, כמעט בלחש, את – מי האיש החפץ חיים, אוהב
ימים לראות טוב. רק שנים של נסיון חיים, מלווה חוכמה עמוקה, יכול היה לאפשר לו לרדת
לאיטו, מנגן חרש, כנושא תפילה בינו לבין עצמו. תחילה הכל מקשיבים בשקט, ואז מצטרף
אליו הקהל. כיוון שהם רוצים לשמוע את נגינתו, מתרחש נס. גם האנשים, רובם מבוגרים
בעלי מראה שורשי, שרים בשקט ובכוונה עמוקה. פני הנגנים על הבמה, הדוממים תוך
כדי כך, מתכסים נהרה. המוזיקה רכה, מערסלת את הלב. המילים היפות מכוונות בעדינות
למקום הנכון  – נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע, עשה טוב, בקש שלום
ורדפהו.

במהלך המופע מודה גיורא לקהל על הזכות שניתנה לו, לנגן כמו שניגן לפני 40 שנה
בקיבוץ. הוא מספר שאין מקום עבורו כמו הארץ הזאת. הוא מוותר על הברק בנגינה, ומניח
במקומו את נשמתו החשופה. הוא מלא שמחת חיים ונעורים, אך גם עצב, והבנה שמתי שהוא,
אולי בקרוב, הכל יחלוף. שניים מהבחורים הצעירים והמוכשרים על הבמה גם יפים מאוד.
כשהם מנגנים, אני משתעשעת זמן מה במחשבה במי משניהם הייתי בוחרת. לבסוף אני
מוותרת על שניהם, ובוחרת בלבי בגיורא.

ברוכה הבאה לעולם, קטנה. מי יתן וחייך יהיו מאושרים, טובים וארוכים. וברוך הבא
לעולם כינוי חדש, צובט לב ומוזר לי. אני מלאת אהבה.

http://www.youtube.com/watch?v=RWt3_GyDnaI