על יצירה וכליון

החודשיים האחרונים היו עמוסי משמעות בחיינו. נסיעה לפולין ששילבה ביקור מצמרר
באושויץ, הנאה רבה מנופים, אמנות, מוזיקה  ואוכל, וחיבור מחודש לשפה הפולנית, שפת הורי, שהיא חלק מקולות ילדותי. שנה חדשה  על כל מה שנפתח בה, ויום כיפור מרומם נפש.  תחילה
של לימודי קבלה משותפים לאיציק ולי, תוך שאיפה לחיבור עם האור האינסופי הקיים בעולם,
ומגע רב יותר  עם רזי היקום, החיים והנפש. הרצאה מרגשת על אפר ואבק של יהודה פוליקר
ויעקב גלעד, כביטוי יחודי במוזיקה פופולרית, לחווית השואה ולמה שהיא יוצרת בבניהם של הניצולים. 

במהלך תקופה זו  החליט איציק להציג את פסלי האור שלו, פסלי פרספקס שקופים, צלולים, המאופיינים בנקיון צורני ובתנועה מתמדת, מתחלפת של אור וצבע, בסלון הסתו של פריז. זוהי תערוכת אמנות, המתקיימת כבר כמאה שנים כל שנה בפריז, והתקיימה השנה לראשונה, בעקבות עלייתה ארצה של אחת מאוצרות התערוכה, גם בנמל יפו. עבודותיו התקבלו לתצוגה כאן, ובפריז כחודש אחרי תום התערוכה בארץ. לשמחה ולציפיה נילוו שבועות של עבודה מאומצת מאוד, מבוקר עד ליל, כולל בסופי שבוע, כדי להביא את העבודות לרמה מושלמת של ביצוע וגימור.

בתוך כל אלה, התחזק תהליך הדעיכה של אורה אילוז, בת ה – 88, אמו של איציק. מאישה מאירת פנים, אוהבת  חברה ועשיה, התקדרו פניה מול כאבים שחשה, שהרופאים לא הצליחו למצוא את מקורם. היא הלכה ואיבדה ענין בחיים, אכלה פחות ופחות, התקשתה ללכת, התכנסה בעצמה, דיברה מעט והרבתה לישון. ברור היה שהיא נפרדת אט אט מהחיים. בשמחת תורה התכנסה כל המשפחה על בניה וכלותיה, נכדיה וניניה, לערב מרגש, בו דיברו כולם בשבחה ועטפו אותה באהבה. היה זה זמן קצר לאחר שהועברה לדיור סיעודי. כעשרה ימים לפני ערב הפתיחה של התערוכה, אושפזה אורה. ריאותיה התמלאו מים. מיום ליום הלכה ודעכה שלהבת החיים בתוכה. בבוקר היום בו נפתחה התערוכה, בשש בבוקר, טילפן אחיו של איציק. אמא נפטרה.

תחושת קהיון מילאה את הלב. איציק היה מותש ממאמץ העבודה העילאי לקראת  התערוכה, ומדעיכתה של אמו. אני הייתי חסרת כוחות, בעקבות  אי הבנות קטנות אך פוצעות, ביני לבין אחותי, חשה בדידות כשאיציק עסוק כל כך, ועייפה ממאמץ הנשיאה בכל מטלות הבית והחיים בתקופה זו. איציק חיכה זמן רב לתערוכה כמו זאת, שתאפשר לו אולי חשיפה, הכרה אמנותית ואפשרות להתפרנס מעשייתו האמנותית. מה עליו לעשות עכשיו. והעיקר כמובן, הלמות לב כי אמא מתה. למרות שצפוי היה שזה יקרה, למרות שזה מה שצריך היה לקרות, עם השלמה, אך גם עם צער עמוק, עליה, על טבע החיים ועל האובדן.

איציק נסע לנמל יפו לסידורים אחרונים לקראת התערוכה. אחר כך כתב לאמו דברים מרגשים, שיאמר מול גופתה. נסענו לירושלים, להלוויה בה עטפו אותה בני המשפחה בדמעות ובמילים אוהבות. בזמן שהיינו בהלוויה, היה בתערוכה במקום איציק משה גורן, תלמידו, האהוב כבן, של אבי דודי גוטשטיין, שהיה אמן, עבד עם פרספקס  ויצר גופי תאורה. בהלוויה התחבקנו אחותי ואני בכוונה רבה. אחר כך נסענו יחד לפתיחת התערוכה.

בימים הבאים היה איציק עם משפחתו בשבעה, ואני הייתי במקומו רוב הזמן בתערוכה. בערבים ובשבת, הגיע גם הוא. יכולתי לתפקד, אבל מבפנים חשתי מרוקנת. אוהבת אדם פחות מכרגיל, ראיתי ממקום מושבי על הכסא את כרסי האנשים העוברים לפני, לא שומרים על הגוף שניתן להם לחיות בו. רואה בצער, שרבים מתענינים בטכניקה בה נבנו הפסלים יותר מאשר שמים לב למהותם. מעירה בנימוס אך במתח, אם מישהו מושיט אצבע ונוגע בפסל.

כדי לחזק את כוחותי, הייתי יוצאת מפעם לפעם לכמה דקות למרפסת ההאנגר, שואפת אויר, מתבוננת בים שנפרש לעיני ובשמים הבוהקים, ומעניקה לליטוף הרוח לנחם את עורי. כשהיה איציק מגיע, הייתי יורדת לנמל לאכול גלידה נפלאה שנמכרת שם, בטעמי וניל שמנת ושוקולד מריר. קבלתי כוח גם מחברים ובני משפחה שהגיעו לבקר, ומדברי התפעלות ותודה, על חווית הצפיה בפסלים או על הסברי, לגבי המחשבה העומדת מאחורי כל פסל, ומשמעות תוכנית האור היחודית לו.

אני חושבת מאז על הניגוד ואולי ההשלמה, בין חיים ויצירה לבין דעיכה ומות. אני תוהה אם החיים הם חד פעמיים ומה תכליתם. אני חושבת אם מותה של אורה בבוקר פתיחת התערוכה הוא מקרי, ואם לא, מה משמעותו.

אני חושבת על יכולתנו ליצור. ליצור חיים באמצעות אהבה. ליצור מציאות באמצעות אופן התיחסותנו לעולם, לחיים ולאנשים. תוהה על יכולתנו ליצור עולמות של חוויה, חשיבה ורגש באמצעות מוזיקה, אמנות, כתיבה, מחול, קולנוע.

אני מהרהרת אם יצירה כזו היא ביטוי לכשרון שבורכנו בו,  תשוקה להותיר חותם בעולם, התפתחות שיצרנו בתוכנו, או שילוב בין התפרצות יצרית, בוראת, מלאת דמיון וחיים, לבין ריסון נכון שלה, תוך כדי ביטויה.

ואולי לא אנו היוצרים. אולי איננו אלא כלי, באמצעותו מועברים דרכנו אל העולם פלאים. ילדים אותם אנו מולידים, ואנו מקבלים הזדמנות להשפיע על דמותם. המצאות המאפשרות תנועה  למרחקים וקשר בין אנשים. גילויים מדעיים, המפחיתים את החולי והסבל הקיימים בעולם, ואמנות – מסרים חושיים, הנותנים כוח להמשיך, ומאפשרים נחמה והתפתחות.

 אולי רק נדמה לנו, שאנו מי שבזכותם חיים ילדינו, שהמצאנו המצאות, הגענו לתגליות או יצרנו יצירות אמנות. אם זה כך, מאין הגיעו אלינו?  האם אבי מלווה ממקום היותו את איציק ביצירתו? האם זכה איציק בניצוץ מכוח הבריאה של העולם? ואולי מגיעות יצירותיו מן האיין, החוסר בתוכו או בעולם?

אני חושבת גם על המוות. האם הוא סיומו של פרק חיים, שהוא חד פעמי. האם מה שנותר אחרי מותו של אדם,  הוא  רק המטען הגנטי של צאצאיו, הזכרונות המשותפים איתו, ומה שניסה להנחיל לאורך חייו. 

במהלך לימודי במשך השנים, נתקלתי באמונה שהחיים הם רק פרק אחד בסדרה של גלגולים, שתפקידם להביא את הנשמה לדרגת התפתחות גבוהה יותר ויותר, עד שתוכל להשתחרר ממעגל החיים, הנתפס כסבל. אינני בטוחה בקיומם של גלגולים, למרות עדויות של אנשים שחוו  גלגולי חיים קודמים שלהם. בינתיים, גם איני שואפת להשתחרר מן החיים, למרות קשייהם והמאמץ הכרוך בהם.

אמונה נוספת היא, שיש בנו נשמה שהיא נצחית, וממשיכה בדרכה לאחר מותו של גופנו. בלימודי הקבלה שאנו לומדים עתה, מדבר המורה בטבעיות ובפשטות  על עולמות נוספים, ישויות ומלאכים. אני תוהה אם אכן זה כך. חלק בי רוצה להאמין, שקיים ניצוץ, שהעניק חיים לחיבור בין זרע לביצית. ניצוץ שהגיע ממקום כלשהו, שב אליו לאחר המות, ואינו מתכלה. אך אינני בטוחה כלל, שמחשבות יפות אלה, כמו המחשבות על אפשרות של גלגולי חיים, אינן אלא דרכנו להתמודד עם המחשבה הבלתי נסבלת, שלא רק גופנו, אלא אנו, על כל מה שחווינו ולמדנו בחיינו, בני חלוף.

אני חושבת על  המילה כליון.  האם מה שכלה עם המות אינו אלא הגוף, הכלי שבאמצעותו אנו חיים, או אולי, עם המוות כלה הכל.

אני חושבת על הביטוי כליון נפש, המבטא געגועים או כיסופים. געגוע נתפס על ידי ככאב מתוק, שאינו מכלה את הנפש. אבל אולי, עם המוות, גם הנפש  כלה, ואולי כשהיא כלה, לא נותרות בעולם אלא  כמיהותיה.

ומה אומר הדבר שדווקא ביום, שבו שוב הובאה יצירתו של איציק לעיני אנשים רבים, מעניקה להם חוויה של יופי ועונג, מתה  האשה, שהעניקה לו חיים וגידלה אותו? האם פשוט, שוב  זיכו אותנו החיים בכל קשת הצבעים ומלוא טווח הרגשות ביום אחד?  ואולי יש כאן מסר נוסף?

בינתיים הוא נשגב מבינתנו.