Deprecated: המתודה constructor ב-WP_Widget ב-mypageorder_Widget הוצא משימוש מגרסה 4.3.0! יש להשתמש ב-__construct() במקום. in /home/iluzlig1/domains/ayala-iluz.com/public_html/wp-includes/functions.php on line 6031
תיקון עולם – קירבה בין ישראלים גרמנים ופולנים כחוויה מתקנת | אילה אילוז - עולם פנימי

אילה אילוז – עולם פנימי

תיקון עולם – קירבה בין ישראלים גרמנים ופולנים כחוויה מתקנת

נכתב בעקבות נסיעה לפולין – ינואר 2018

החיים הם רצף של הזדמנויות, שאם אנו מבחינים בהן, אנו יכולים להחליט אם לנצל אותן או
לוותר עליהן. הרבה פעמים, איננו ערים לכך, שמפגשים מסוימים, הנראים אקראיים, יכולים
להוות בסיס להתרחשות  משמעותית. אולם לעתים, נוצר רצף אירועים, שאינו מאפשר לנו
להתעלם ממנו, והוא מעורר מחשבה, שאולי יש משמעות לדברים, שהיא מעבר למקרה.

בשנת 2009, כשהיה איציק בתחילת דרכו האמנותית, פנינו לאוצר פסטיבל האור בברלין, ושלחנו
לו צילומי עבודות שלו, בתקווה שיוכל להציגן בפסטיבל. כך הכרנו את דיטר ואת הייקה אשתו,

זוג גרמנים מבוגרים מאיתנו בשנים אחדות. מהר מאוד, התברר שהייקה ואני חולקות אהבה לספרות
ולאמנות בת זמננו ומתעניינות בזן בודהיזם. כשהיינו בברלין במהלך הפסטיבל, סיפרתי לה, שאני בת
להורים 
ניצולי שואה, ושוחחנו על כך. היא הכירה לנו את איריס חברתה, וזו הזמינה אותנו לערב בביתם,
שם פגשנו חברים נוספים שלהם, ניגנו ושרנו. בשיאו של הערב שרה איריס שיר באידיש, 
וכבשה את
ליבנו בחום, בפשטות וברגישות, שבהם שרה.

כשהסתיים הפסטיבל, המשכנו להיות בקשר מיילים. שני הזוגות באו ארצה, הכירו את משפחתנו,
וגם אנחנו נסענו לברלין כמה פעמים כדי לבקרם. היחס שלי לגרמניה אינו משוחרר אף פעם מזכר
השואה. הפער הזה בין היופי האנושי, הניקיון והטיפוח, אוצרות התרבות, האמנות והמוזיקה, לבין
הרוע הטהור, ההרעבה, ההשפלה וההרג השיטתי, בלתי נתפס בעיני.

רגשות דומים יש לי לגבי פולין. זה המקום שבו איבדו אבי את כל משפחתו, ואמי, חלקים גדולים
ממשפחתה, כולל בעלה הראשון והתינוקת שלה. זה המקום שבו סבלו. זה המקום, שבו התעלמו
מרבית האנשים ממה שקורה, ל
מי שהיו חלק מהנוף האנושי שם במשך אלף שנים. בילדותי, ניסו
הורי לספר לי על סבלם בשואה, ו
לא יכולתי לשאת את סיפוריהם. הדחקתי אותם, עד כי פרטים
בסיסיים כמו שמות מחנות הריכוז 
בהם שהו, אינם ידועים לי.

אבל פולין היא גם כל מה שהכרתי ואהבתי בהם. השפה, ההומור המיוחד, היצירתיות, השירה.
ומשהו בי אינו יכול שלא להימשך עמוקות למה שפולני. צליל השפה. שירתם של ויסלבה שימבורסקה
וצ'סלב מילוש. סרטיו של קישלובסקי – כחול, אדום, חייה הכפולים של ורוניק וסיפור קצר על אהבה,
והמוזיקה הנפלאה שיצר זביגנייב פרייזנר לסרטים אלה.

וכך, כשראיתי שבתחילת ינואר עומד זביגנייב פרייזנר לצאת לסדרה של מופעים בפולין, החלטתי
להגשים חלום. לנסוע לורשה בחורף. להתכרבל במיטה יחד, לאכול אוכל טעים, ולראות מופע של

המוזיקה שלו.

בסתיו האחרון הגיעו איריס ומשפחתה ועוד שני חברים שלהם, מוזיקאים, ארצה. אכלנו ארוחת ששי
בגינה. שתינו יין. אחר כך ניגנו ושרנו. מאוחר בלילה הלכו כולם לישון בביתנו, כדי לצאת למחרת

לחיפה, לטיול בגנים הבהאים.

הבהאים מאמינים ביופי, טיפוח, הרמוניה ושלום, כבסיס ליחסים בין בני אדם וביניהם לבין הטבע.
בעודי מקשיבה להסברים באנגלית של המדריכה, שמתי לב לאשה, המתרגמת לפולנית את דברי
ההדרכה לבנה, ילד בעל מבט נבון כבן עשר. התקרבתי והקשבתי לשפה. לא הכל הבנתי כמובן, אך
משהו 
בנגינת המילים משך אותי, והזכיר לי את הורי, אליהם אני מתגעגעת. כשנוצר בינינו קשר עין,
חייכתי, בירכתי 
אותה לשלום בפולנית, והתחלנו לדבר. לינדה סיפרה לי שהיא מטיילת בארץ עם בן זוגה
ועם בנם. אני 
סיפרתי לה על הקשר שלי לפולין, ועל כך שאגיע לורשה בינואר למופע של זביגנייב פרייזנר.
היא נתנה 
לי את מספר הטלפון שלה כמעט מיד. אולי ניפגש כשתהיו בפולין ונשתה משהו יחד, הציעה.
היינו מאז 
בקשר בוואצאפ, והיא הזמינה אותנו, כשנהיה בפולין, לארוחת ערב בביתם.

כששמעה איריס את הסיפור, הציעה שאולי יבואו גם היא והייקה לכמה ימים לפולין כשנהיה שם, ונהיה
יחד. כך נבנתה התוכנית. יומיים נהיה איציק ואני בשניים, ואף ניסע לפגוש את מארגני פסטיבל האור
בלודז'. בערב השני ניפגש עם לינדה ומשפחתה בביתם. למחרת יבואו חברותינו, וכך יהיו לנו שלושה
ימים גם אתן.

בביתם היפה בפאתי ורשה, המצוי בשטח שבו הייתה לסבא וסבתא של זבישק חוה, התוודענו מעט יותר
לבני הזוג. הם בני חמישים, והורים לשלושה ילדים. שניהם היו כעשרים שנה באנגליה, וחזרו לפולין לפני
אחת עשרה שנה. הוא איש הייטק. אביו התנגד לגרמנים וגם לקומוניסטים, והיה בגלל סיבה זו, שנתיים
וחצי בכלא. אין להם רקע יהודי, אך הם מתעניינים בתרבות היהודית, ולינדה מתנדבת במוזיאון פולין
הנפלא, שנפתח לפני כשלוש שנים, ומתעד אלף שנות חיים יהודיים בפולין. כשנפרדנו, הציעה לינדה
שניפגש עוד 
פעם במהלך שהייתנו בוורשה, אך אני אמרתי שאינני יודעת, ועלי לבדוק, אם זה לא יפריע
לחברותינו, 
שמגיעות ברכבת, מרחק שש שעות נסיעה מברלין כדי לראותנו.

הלכנו עם  הייקה ואיריס למוזיאון פולין. היינו שם כבר יחד בעבר בתערוכת הקבע, ועתה מתקיימת שם
תערוכה בנושא מרתק – דם כמאחד 
ומפריד. התערוכה עוסקת בדם ביהדות. קין והבל עם קול דמי אחיך
צועקים אלי מן האדמה. הקרבת קורבנות. האיסור לאכול בשר מדמם כי הדם הוא הנפש. ברית מילה,
כברית דמים בין אלוהים ואדם. 
השילוב בין ראיית דם כטהור, בהיותו מהות החיים, לראיית דם כטמא
ומושג הנידה. בתולין. ביטויים כמו 
קשר דם ואחים בדם. דם כמה שנשפך כשיש מלחמה, מוות ורצח.
איידס, והחשש ממגע עם דם. תרומת 
דם, והמחאה שקמה בארץ, כשהתברר שתרומות דם של אנשים
ממוצא אתיופי, נזרקות.

הכרזה היפהפיה של התערוכה מציגה את הדם כמאחד ומפריד בצורה מופלאה. בצד אחד כתובה המילה
krew, דם בפולנית, בשחור, ולידה blood באדום. שבילים אדומים, ספק ענפי עץ עדינים, ספק כלי דם,
מכסים על המילה בפולנית, וכך מופרדים ממנה. אותם שבילים ממש, מתאחדים בהיותם באותו צבע,
עם המילה דם באנגלית.

גם חברותינו העדיפו את המאחד על המפריד, ואמרו שישמחו לפגוש את לינדה ומשפחתה. בשבת
בבוקר, יום המופע, הלכנו שלושתנו לראות תהלוכה, שהתקיימה בוורשה, ומשחזרת את הגעתם של
שלושה מלכים משלוש יבשות – אפריקה, אסיה ואירופה, כדי לברך את ישו על הולדתו. ילדים חילקו
כתרים מקרטון לאנשים שבאו לצפות בתהלוכה. לרגע, סביב השמחה על הולדת המושיע, 
זרח כוכב
בית לחם, ואנשים מיבשות שונות הגיעו להעניק ברכה.

אחר כך, נפגשנו עם חברינו הפולנים. טיילנו מעט בפארק, ואחר כך ישבנו במסעדה. התרגשתי לראות
איך השיחה זורמת. איריס, שגדלה במזרח ברלין, התחברה לזיכרונות הילדות של מחסור ופחד
מהשלטונות 
של זבישק. הייקה, שמלמדת מהגרים גרמנית בהתנדבות, שמעה את לינדה, מבקרת את
מדיניות 
הממשלה הפולנית, שאינה מאפשרת הגירה של זרים. חמימות אנושית והומור, זרמו בין מי
שאביו התנגד לגרמנים 
לבין הנשים הגרמניות, ובין הפולנים והגרמנים לבינינו. אוכלים ביחד, משוחחים
וצוחקים, כשלראשנו כתרי 
נייר, היינו איציק שהוריו ממרוקו, אנו שבאנו מישראל והם, מלכי אפריקה,
אסיה ואירופה, המביאים ברכה.

בערב, הלכנו איציק ואני למופע. בניגוד למה שחשבתי כשקניתי את הכרטיסים, הוא לא כלל את יצירותיו
של פרייזנר לסרטים, אלא שירי חג מולד, שהלחין, בערך פעם בשנה במשך עשרים שנה, לטקסטים שאהב
הקשורים לחג.

הוא עמד על הבמה מוקף בנגנים. איש בגילנו, רב הבעה, ולו כפות ידיים גדולות, כמו שאני אוהבת אצל
גברים. 
כל שיר הוגש על ידי מישהו אחר. על הבמה היו לסירוגין שלוש זמרות, אחת מהן מהפנטת ביופייה,
זמר, ולעתים הצטרף אליהם פרייזנר 
עצמו. בקטעים מסוימים עמדו ושרו יחד. פרייזנר היה כל הזמן על הבמה,
מדבר אל הקהל בין השירים, ומקשיב 
רוב קשב. לעתים שילב את ידיו, ועמד בגבו אל הקהל. עמידתו הזכירה
את האופן שבו הקשיבו המלאכים בסרט 
מלאכים בשמי ברלין, למחשבות האנשים שחלפו לידם, בלי שאלה
יבחינו בהם. היופי היה מפעים. את השירה 
עטפה נגינת כינורות, גיטרה, פסנתר, צ'לו וכלי הקשה. הם שרו
בהתכוונות כה גדולה, עד שחשתי שמקומות 
קשים בלבי, מתרככים ונמסים מתוך גופי.

במהלך המופע הבנתי, שאין צורך להיות נוצרי כדי להתרגש מהשירה על הולדת ישו. שהשירה היא ביטוי
למשאלה האוניברסלית והעמוקה של בני אדם, 
שהכאב יפסק, שהסבל יפחת. שמשהו חדש ייוולד בעולם,
ותקוה תמלא את הלב. העובדה שמאיה, אשתו 
של תום בננו עומדת ללדת בכל יום, העניקה לחוויה עוד גוון.

כשיצאנו מהאולם, עמד אדם ומכר את תקליטור המופע, ותקליטורים נוספים של פרייזנר. הם נחטפו במהירות
על ידי הצופים. על השולחן נותרו שני תקליטורים זהים ששמם 
Diaries of Hope. התלבטתי אם לקנות אחד
מהם. המוכר סיפר לי בפולנית, שרק את חלקה הבנתי, 
מה יש בדיסק. אז פנה אלי פולני שעמד לידי.
This disk is devoted to Jewish children, אמר לי. 
סיפרתי לו שאני יהודיה, ויחד קנינו את שני
התקליטורים האחרונים שנותרו.

בארץ, בבית, כשראיתי ביוטיוב את אחד משירי חג המולד היפהפיים שהם שרו, carol to the absent,
עם תרגום לאנגלית, 
קיבלתי עדות נוספת לכך, שהכל מתקשר להכל. בוא לעולם, אומר השיר, לפצות על
אובדנם של אנשים שהערכנו. 
בוא לעולם, כדי לשבת על הכיסא הריק שבינינו ליד השולחן. פעם נוספת,
הרשה לנו ליהנות מהילד שבתוכנו, ולשכוח 
שיש כיסאות ריקים סביב השולחן.

הכיסאות הריקים של סבא וסבתא שלי ושל דודי שנהרגו בשואה. הכיסאות הריקים של הורי. המשאלה לחזור
ולהיות ילדה. המקריות המופלאה, שהביאה לחברות עמוקה בין ישראלים לגרמנים, בין פולנים 
לישראלים,
ותניב גם חברות נוספת.

הריק אינו יכול להתמלא לגמרי אף פעם. אבל על הפצעים, שלנו ושל אנשים 
אחרים, שיצרה המלחמה הנוראה
ההיא, אפשר להקל באמצעות חמימות של קשר אנושי. רגעים של תקווה. להפוך את הטמא 
לטהור, ואת הדם
המפריד למאחד.